אוכל הוא חיינו. כיף להכין אותו, לאכול אותו, להתגעגע אליו ובעיקר לחשוב על הפעם הבאה שניפגש איתו. ואם כולנו מסכימים על העניין הזה (ומי שלא – מוזמן לעזוב אותנו כבר כאן) – איך הגענו לכך שאפשר לספור על כף יד אחת את כמות ההסכתים הישראלים והפעילים אשר עוסקים בתחום הזה? למה הסכתים רבים בתחום מפסיקים לפעול ואיך צולחים את האתגר הייחודי רק לפודקאסטי האוכל? איך מנחם הורוביץ אומר? יצאנו לבדוק.
אחד מההסכתים יחידי הסגולה בז'אנר הקולינריה הוא "לדבר זה לא משמין", אותו מגישים כבר למעלה משנה וחצי אפרת אנזל ואורן לוקסנבורג. היא – עיתונאית ומגישה בתחום הקולינריה, הוא – שף ואיש עסקים בתחום המסעדנות. השניים משיקים פרקים חדשים מדי שבוע, כאשר כל פרק עוסק בחומר גלם אחר וגם זוכה לשם מעולה ומשעשע (אהבתי במיוחד את "קווה קווה דה לה קוואקר" ו"כל אבטיח מלמיליאן").
בתוך כך, הייתי חייבת להבין מה הניע אותם בכל זאת למנף את האהבה שלהם מהמטבח – לפודקאסט.
"לי ולאפרת יש חברות ארוכה, שהתחילה הרבה לפני שבכלל היו פודקאסטים בארץ, וודאי לא כאלה העוסקים בבישול", מספר לוקנסבורג. "חשבתי ליצור אחד בעצמי ורתמתי את אפרת. למעשה, את הפרק הראשון העליתי ללא ידיעתה.".
היה ביקוש לזה בכלל? הציבור ידע לאכול את זה? (סלחו לי על משחק המילים)
"לחלוטין. התחושה היא שהיה ואקום עצום ולכן תוך זמן קצר הגענו להישגים מדהימים: פופולריות רבה (מיליון וחצי האזנות!), מאזינים מכל העולם והיום ישנן מסעדות שאפילו משתמשות בפרקים כחומר לימודי לצוותים שלהם. זה מרגש מאוד".
מדהים. ובכל זאת, לייצר פודקאסט אוכל – זה לא קל. איך מעבירים דרך אודיו את הויזו'אל, הריחות והטעם?
"כל פודקאסט כרוך בהמון עבודה קשה, לא משנה באיזה נושא הוא עוסק", חושפת אנזל, "ולגבי הבחירה בפודקאסט אוכל – חשבי על השינוי שעברנו בשנים האחרונות. כמו שהציבור התרגל לא לטעום ולהריח את האוכל שהוא רואה בתוכניות הבישול, ועדיין מצליח לאהוב אותן מאוד – גם כאן, כל עוד הדינמיקה והסטורי-טלינג טובים, אפשר להעביר את כל התחושות והחושים למאזין".
והיא צודקת. הדינמיקה של השניים באה לידי ביטוי באופן מובהק גם בהסכת, והידע, התשוקה והכמיהה שלהם לתחום הקולינריה, על כל גווניו, הופך את הפודקאסט לאחד ממוקדי הידע הבולטים בארץ בתחום הקולינריה והמזון. בסופו של דבר, הכל מתבסס על היכולת להעביר סיפור ותוכן – ובואו, השניים האלה יודעים לעשות זאת. הראו לי עוד זוג אנשים שיכולים לדבר במשך שעה על כורכום.
עוד החלטה שסקרנה אותי היא זו של חגי גולדובסקי – מבעלי רשת הפודקאסטים החדשה, "Fresh", שבחר כחלק מארסנל ההסכתים השייכים לרשת לייצר הסכת אוכל – אבל אחר.
הכירו את פוד פטיש (Food Fetish) – המתעסק בצד המגניב, הסקסי והאטרקטיבי של האוכל. בכל פרק לוקחים אותנו איתי (פיש) פשיגודה - יזם ומסעדן מוביל בסצנת הקולינריה הישראלית ושחר בוהדנה - איש אסטרטגיה, פיתוח קונספטים ומיתוג בתחום האוכל למסע סביב טרנדים, אטרקציות ומגמות בעולם הרחב והכייפי שנקרא תרבות אוכל. אמנם הנושאים שהם מדברים עליהם מעניינים ומקוריים, אבל קשה לי להאזין להם – כי בדרכם, השניים האלה מצליחים תוך זמן קצר לגרום לרף הגעגועים שלי למסעדות, חו"ל ותרבות קולינרית לחצות גבולות.
בכל יצירה של פודקאסט חדש יש חששות לגבי איך הוא יתקבל אצל המאזינים. האם בגלל שמדובר בפודקאסט אוכל חששתם קצת יותר?
"החשיבה שלנו ברשת היא לחשוב על תוכן שיכוון מראש לקהל מאזינים מוגדר, ולכן בחרנו קונספט מיוחד ולא מאוד נפוץ בז'אנר הקולינריה", מספר גולדובסקי. "פעמים רבות אנחנו רואים שיוצרי פודקאסטים בוחרים בנושא שמעניין אותם, מבלי להבין שלעתים מה שמעניין אותם – לא באמת רלוונטי לקהל ולכן ניתן למצוא הסכתים רבים ונישתיים שלא ממריאים. ב - Food Fetish אנחנו נשענים בעיקר על סיפורים – החל מאחורי הקלעים של תעשיית המזון ועד הסיפורים האישיים של פשיגודה ובוהדנה, ואנחנו שמחים לראות שהרבה אנשים מגלים כי זו דרך מצוינת לקבל ולהבין את החוויה הקולינרית".
ואיך אתם צולחים את אתגר האודיו בכל הקשור להסכתי אוכל?
"אכן יש כאן אתגר מסוג שונה – איך מנגישים בהסכת חוויות קולינריות כאשר הן מבוססות בעיקר על ויז'ואל? את האתגר הזה הצלחנו לצלוח בזכות הבנת כוחו של סיפור. כאשר יש מספר טוב, וסיפור טוב – נוצר פודקאסט מנצח".
אין ספק כי יש אתגר להעביר את כל התרבות והתשוקה שבעולם האוכל דרך פלטפורמת אודיו – אבל כולי תקווה שלפחות עד שהעולם הזה יחזור לפעום במלוא עוצמתו, נזכה לקבל אותו דרך הסכתי אוכל מצוינים, לפחות כמו השניים כאן למעלה. האזנה טעימה. סליחה, נעימה!