כשמדברים על מחזות עם גיבורות נשיות בתקופת השואה עולים כדבר מובן מאחיו שמותיהם של שלושה: "יומנה של אנה פרנק", מאת פרנסיס גודריץ' ואלברט הקט, על הנערה מהולנד, שיומנה מתקופת השואה זכה לפרסום כלל-עולמי; "חנה סנש", מחזה על הצנחנית מארץ-ישראל, שצנחה אל מותה בהונגריה, מאת אהרן מגד ו"בעלת הארמון", מאת לאה גולדברג, על צעירה יהודייה, שמתגלה בארמון נטוש באוסטריה, מיד עם תום מלחמת העולם השנייה.
כעת, מתברר ששלושת מחזות בעלי מוניטין אלה אינם אלא טיפה בים. מוטי סנדק - מנכ"ל המכון לתיאטרון יהודי, בראשותו של שמואל עצמון ועורך הגיליון החדש של "במה", כתב העת לתיאטרון, שיצא בימים אלה בעידודו של נעם סמל, מנכ"ל הבימה - גילה במחקר שעליו שקד שנים לא פחות מ-300 יצירות של נשים בהשראת סיפורי או יומני נשים בשואה.
הגיליון, שעם 470 עמודיו מהווה מסמך היסטורי חשוב, נפתח בפרולוג, המוקדש לפועלה של נאוה סמל, הסופרת והמחזאית, שלפני ארבע שנים הלכה לעולמה בטרם עת וכבתם של ניצולי-שואה היא הקדישה חלק ניכר מיצירתה לתקופה שבה נקלעו לעין הסערה. המלחינה אלה מילך-שריף מספרת על עבודתן על האופרה "צחוק של עכברוש".
כמערכה ראשונה מובא סיקור השואה באמנויות השונות: תיאטרון, קברט, מחול, אופרה, קרקס ותיאטרון-בובות.
במערכה השנייה - סיפורי נשים בשואה. ביניהן: אתי הילסום, הצעירה מהולנד, שיומנה אשר התגלה לאחר המלחמה מצא את עצמו בצל יומנה של אנה פרנק; נלי זק"ש, המשוררת והמחזאית כלת פרס נובל (עם ש"י עגנון); שרלוטה סלומון, הציירת ילידת גרמניה, כמו זק"ש, שנרצחה באושוויץ; סטפה וילצ'ינסקה, יד ימינו של יאנוש קורצ'אק בניהול בית היתומים בוורשה; אירנה סנדלר, חברת המחתרת הפולנית, שסיכנה את עצמה למען הצלת יהודים והוכרה כחסידת אומות העולם; נאוה שאן, ששיחקה וביימה בגטו טרזיינשטט; אלמה רוזה, הכנרת היהודייה-אוסטרית, שהנהיגה את תזמורת הנשים באושוויץ, שם נרצחה ואלזה לסקר-שילר, המשוררת היהודייה הנודעת מגרמניה, שמתה בירושלים בחוסר כל.
במערכה השלישית - משפט אייכמן על בימת התיאטרון.
כתב העת "במה", בעריכת ישראל גור, יצא בשיתוף תיאטרון הבימה בין 1933 ל-1959. כעת, יש לברך על שיתוף הפעולה בין הבימה למכון לתיאטרון יהודי, המחזיר עטרה ליושנה.