אני לא יודעת מה אתכם, אבל מדי בוקר יש לי טקס קבוע: אני נכנסת לרכב בעיניים טרוטות ושוב נכנסת ללופ הקבוע של בחירת הפודקאסט לו אאזין במשך 30 הדקות שמפרידות ביני לבין המשרד. הדילמה תמיד נותרת בעינה: האם לבחור בפרק מפודקאסט שאני אוהבת ומכירה על אף שהוא ארוך יותר מהזמן המוקצב לי, ולהתבאס שאני צריכה לקטוע אותו באמצע – או לבחור בפודקאסט חדש ולהסתכן בכך שהוא ישעמם אותי למוות ואתחיל את הבוקר במועקה וסרבול?
מפה לשם, הבנתי שהפתרון האידיאלי הוא פודקאסט יומי: מגיש קבוע, קונספט מהודק ועל הדרך, אשאר מעודכנת באירועי 24 השעות האחרונות ואחסוך מעצמי את הלבט. בעולם, כמצופה, יש כבר רבים וטובים כאלה, בין אם אקטואליים ("The Daily" של הניו יורק טיימס או "BBC Global News"), היסטוריים ("This Day in History Class"), טכנולוגיים ("Daily Tech News Show") ובעוד ז'אנרים רבים, אך בישראל, כצפוי, הכל קורה באיחור ולאור גודל התקציבים וההפקה הנדרשים כשמדובר ביצירה ותחזוקה של פודקאסט יומי – ההיצע במחוזותינו קטן הרבה יותר.
נכון לכתיבת שורות אלה, יש ארבעה שחקנים מרכזיים בשוק הקטן שנקרא "פודקאסטים יומיים בישראל" (פודקאסטים שמעלים פרקים 3-4 פעמים בשבוע, אל תהיו קטנוניים) ועליהם נדבר היום, בתקווה שיימצא פתרון הולם לטקס הקטן והמתיש שנערך מדי בוקר ברכב שלי. מתחילים:
"עוד יום" / מיכל רשף, גילי כהן ועקיבא נוביק (כאן)
משך פרק זמן ממוצע: 15-30 דקות
כמו מרבית הדברים ש"כאן" עושים, גם "עוד יום" שונה בנוף. הפעם זה נוף הפודקאסטים האקטואליים שלרוב מאופיינים ברשמיות, רציניות ואפילו שמרנות - שלושה דברים שלא ממש אפשר לומר על "עוד יום".
מה כן אפשר לומר? שמדובר בהסכת קליל, כייפי, נטול מניירות חדשותיות, עשוי נהדר וגדוש בתוכן איכותי שאי אפשר למצוא במהדורות החדשות ובאפליקציות הניוז למיניהן – שזה אגב, משהו שממש אי אפשר לומר על המתחרים שלו בקטגוריה.
סוד הקסם האמיתי של "עוד יום" טמון כמובן במגישיו, שלושה מגישי חדשות מקצועיים וצעירים – שמצליחים להפוך גם נושאים כמו שלג בירושלים ואיכונים טלפוניים לפרקים מעניינים מכפי שאפשר לחשוב ובמקביל, למצוא גם מקוריות בנושאים נטחנים כמו הבחירות (האזינו לדוגמה לפרק המרתק על המפלגות המטרילות שמתמודדות לכנסת). אם כן, אי אפשר לומר ש"עוד יום" יהיה ההסכת שישמור אתכם מעודכנים באירועי 24 השעות האחרונות, אך כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות להישאר עם היד על הדופק, ההסכת הזה בהחלט מצליח לבלוט בהישארותו אקטואלי, ועם זאת, מקורי ומחדש.
ועוד נקודה: זה נכון שכשמדובר באימפריית פודקאסטים כמו "כאן", נקודת הפתיחה של הסכת חדש היא מלכתחילה גבוהה מאלה של מתחרותיה, אבל פודקאסט יומי הוא קטגוריה בפני עצמה, שחדשה אפילו בשביל מפעל מיומן כמו "כאן", ומה יש לומר? כשזה טוב – זה פשוט טוב.
"האינטרסנטים" / סמי פרץ ואיתן אבריאל (The Marker).
משך פרק זמן ממוצע: 30-45 דקות
בזמן שיותר ויותר ישראלים עוברים להאזין לפודקאסטים, ישנו עדיין גרעין קשה ומתמיד של אנשים שמכורים לתוכניות הרדיו של הבוקר. אתם יודעים, פורמט קבוע, מאזינים קבועים, תבנית קבועה ומרואיינים מתחלפים. מהבחינה הזו, "האינטרסנטים" עושה את המעבר בין המדיום הישן והשמרן (נו אופנס, אנשי רדיו) למדיום החדש פשוט מתמיד – בעיקר כי היא בקלות יכלה להשתבץ כתוכנית רדיו כלכלית-פוליטית מן המניין, על יתרונותיה וחסרונותיה.
בכל פרק סמי פרץ, עיתונאי ועורך "דה מרקר" לשעבר , ואיתן אבריאל, העורך כיום, מדברים על שניים-שלושה מענייני היום המרכזיים באספקט הכלכלי-פוליטי בלבד, ומעלים לשיחה טלפונית מומחים ופרשנים מתחומים שונים. חלק מהנושאים בוערים ורלוונטיים ליממה האחרונה וחלקם עוסקים בסוגיות רחבות יותר, אך בתוך גיוון הנושאים – התמה נשארת קבועה: מספר נושאים, כמה פרשנים וקצב מהיר.
ניסיונם עתיר השנים של פרץ ואבריאל בעיתונות וסיקור מאפשר להם לשאול את השאלות הנכונות והחשובות, לשפוך אור על הנקודות הקריטיות באמת ולהצליח לתחום מספר נושאים לתוך פרקים תמציתיים, תוך שמירה על רצינות ומיקוד. מתאים למי שאוהב להתעדכן וללמוד דווקא ממי שאינם מאנשי חדשות קלאסיים.
"אחד ביום" / אלעד שמחיוף (N12)
משך פרק זמן ממוצע: 20 דקות
עוד לפני שאדבר על התוכן שלו, "אחד ביום" הוא ההוכחה המושלמת לפודקאסט שהתגבר בקלות על אחת הבעיות המשמעותיות הבעיה איתה מתמודדים 99% מהפודקאסטים בארץ – קושי להגיע לקהל. ולראייה, תוך שבועות בודדים, ובזכות אין ספור איזכורים ופרסומות בערוץ הנצפה במדינה, התברג "אחד ביום" למקום הראשון במצעדי הפודקאסטים בכל האפליקציות, תוך שהוא מדיח מהפסגה את "שיר אחד" ו"חיות כיס" של כאן שצעדו שם בגאווה בשנתיים האחרונות.
אז נכון, הפרסום האדיר שהוא קיבל וודאי עזר לו להצליח, אך אין בכך כדי להוריד מאיכותו ומטיבו.
למעשה, הדבר הכי טוב ב"אחד ביום" הוא דווקא האנשים שאחראים להצלחתו, החל מכתבי N12 שקולם, פרצופם ומומחיותם מוכרים כמעט בכל בית, ובראשם שמחיוף שמגיש אותו, ועד רום אטיק, העורך הראשי שעד לא מזמן שימש כעורך הראשי של ההסכתים בכאן וטביעת האצבע שלו מורגשת היטב. אין פלא שתוך זמן כה קצר, אחד הפודקאסטים הראשונים שנוצרו בגוף התקשורת הזה מצליח להישמע טוב כל כך כבר בתחילת דרכו.
בתוך כך, קשה לומר שהתוכן של "אחד ביום" חדשני, מקורי או שונה מהתוכן המובא במהדורת האם שלו מדי יום בשמונה בערב. הרוב הגדול של הפרקים עוסקים בנושא שכבר נידון לא מעט ביממות הקודמות לו, ולרוב, מה שקורה הוא שהכתב המסקר פשוט נכנס לעובי הקורה מול שמחיוף ומרחיב בפרטים שלא הוקדש להם זמן מסך במהדורה. השוני, אם כן, הוא באופי השיח בין הכתבים, שבד"כ אנחנו חווים כמעונב ורשמי, וכאן נצבע בגוונים יותר יום-יומיים, אם כי עדיין די פורמליים וממוקדים.
אם אתם פריקים של חדשות, ובעיקר של N12, כנראה ש"אחד ביום" יהפוך להיות ההתמכרות הבאה שלכם. אחרת, כלל לא בטוח שזה הפודקאסט היומי שמתאים לכם. כך או כך, שווה לתת לו צ'אנס.
"הכותרת" / אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש (YNET)
משך פרק זמן ממוצע: 15-25 דק', למעט פרקי ספיישל ארוכים יותר.
אמנם כל ארבעת הפודקאסטים המתוארים כאן חדשים למדי, אך "הכותרת" הוא החדש מכולם כאשר עלה לראשונה רק בסוף פברואר האחרון. גם במקרה הזה, YNET מינפה היטב את היותה מותקנת בלמעלה ממיליון מכשירים ושיגרה לא מעט התראות המבשרות על לידתו של פודקאסט, רק שהפעם, התוצאות לא התבטאו בהתברגות במצעד ההשמעות ולכך, להערכתי, יש סיבה מרכזית אחת.
בפשטות, ניכר כי ל"הכותרת" אין ממש קונספט, שלא נאמר מטרה. נכון, כמובן שהמטרה היא לדבר על החדשות של 24 השעות האחרונות ולעדכן את המאזינים, אך נראה כי מלבד המילים הללו, אין לפודקאסט הזה שום פורמט, אחידות או רעיון מרכזי. פרק אחד עוסק בפרויקט צדדי שבוצע באתר, אחר עוסק בניתוח אופי לפוליטיקאי ומדי פעם גם מגיח פרק עומק שהוא למעשה תוצר לוואי של מדור אחר באתר, שהושאל לטובת הפודקאסט. בהתאם, גם אורכי הפרקים משתנים, ולצד פרקים קצרצרים של 15-17 דקות, ישנם גם כאלה שאורכים כמעט שעה. ולא, זהו לא "גיוון" בעיניי, אלא דווקא יותר "ירייה לכל הכיוונים".
ברור, לכל פודקאסט חדש לוקח זמן עד שהוא מתגבש ומתהדק, אך הנחתי שכשמדובר בגוף בעל תקציבים וכוח אדם איכותי כמו YNET (בדגש על אטילה שומפלבי, פודקאסטר מנוסה בעצמו, שמגיש את רוב הפרקים) אוכל לצפות לקצת יותר, אפילו בשלב מוקדם כמו זה. כרגע לפחות, זה עדיין לא שם, אבל האמת? עוד לא אבדה תקוותנו.