"לאמי היקרה, אשת אקדמיה/ אני שנים כבר מחפש פרטנר לחייה/ וזה קשה להתקבל, יש לה סטנדרטים/ הנה דרישות הקבלה עבור הקנדידטים", תודו, שלא נתקלתם אי-פעם בכזה פתיח של שיר. מה יש לך לומר להגנתך? - אני שואל קטגורית את אודי הורוביץ, שנמצא בדרכו הבטוחה לאלבום-בכורה כמעט "הוציא את הקישקס" בשירו החדש "אני צריך אותך יותר", שעלה היום לרשת.

"לפני הכל אני מאוד אוהב את אמא שלי והדברים באים מעודף אהבה ולא ההפך", כך פותח הורוביץ את נאום הסנגוריה הכן שלו. "מאז שהייתי בן שנתיים, ההורים שלי גרושים וזו חתיכת תיק. אם אבא שלי מצא מהר מאוד את אשתו השנייה, אמא של אחותי, אמא שלי דווקא לא עלתה על הרכבת הזאת ונשארה רק איתי, בנה היחיד. כל השנים חשבתי על זה שילדים של הורים גרושים, בטח ילדים יחידים של אמהות גרושות, נמצאים בתוך מצב שהם קצת מתפקדים כמו בן הזוג של האמא ומהווים כל עולמה ולא חלק ממשפחה סטנדרטית".

ואז הרמת את הכפפה?
"בדיוק. אמרתי לעצמי שאני צריך למצוא מישהו שיישא איתי את הנטל, כשכעת יוצא שהכל נופל עלי. לכן, כתבתי את השיר באמיתי כזה ולא באופן בדיחתי. עם כל ההומור שלי, יש פה משהו מעבר".

הורוביץ (23) הוא בנם של עורך דין, המתמחה במשפט מסחרי ושל מרצה לבלשנות באוניברסיטה. אני תוהה כיצד היא הגיבה למשמע השיר ולא רק על אי ההקפדה על כללי הדקדוק. "אמא די הייתה בשוק, כששמעה בפעם הראשונה את השיר", מודה הורוביץ. "זה טיפה הביך אותה (רק טיפה? - הלו! י.ב-א).  אבל מכיוון שאמא שלי היא מההורים שהם אוהדים שרופים של הילדים שלהם, כשנודע לה שאני מופיע בהצלחה עם השיר, היא זורמת איתי, מצטרפת אלי בהופעות ולא פעם מאפשרת לי להציג אותה לקהל".

וכשאתה מציג אותה בשיר, בין השאר, כ..."אינטליגנטית יחסית, נעימה ולא ארסית?"
"כך אני משווק אותה כדי שתהיה אטרקטיבית למי שישמע את השיר. אמא דווקא מאוד אינטליגנטית וה'יחסית' בא רק כדי להשלים חרוז".

כבר פנו אליה בעקבות ההופעות?
"עוד לא, אבל עכשיו, כשהשיר יוצא, אלוהים גדול".



כזה הוא אודי הורוביץ, שעם ההומור משולח הרסן שלו יורה את מצוקותיו לעבר שומעיו. כך, כצליאקי מגיל שמונה, במקום לקונן על גורלו, הוא שובה את הלב בשיר "סמבה ללא גלוטן". "זה עוד תיק שיושב עלי", הוא מעיר, כשמעיניו ניבט מין מבט ממזרי. "אכלתי אותה בהרבה דברים. אבל בסדר, זה החיים. אני לא כזה אקטיביסט, שמשתתף בהפגנות ואני מוחה בשירים, לרוב בהומור, שהוא דרך להתמודד עם מצבים בצורה לא בכיינית וקשה לעיכול. זאת לא המצאה שלי. לכן, אני כל כך אוהב את דני סנדרסון ואת טיפקס".

הורוביץ גדל בצפון הישן של תל-אביב. "תמיד אהבתי מוזיקה ומגיל מאוד צעיר נמשכתי לטקסט, גם אם לא הבנתי אותו הסוף", הוא מעיד. "בגיל 13 התחלתי לנגן על גיטרה ומהר מאוד גם בפסנתר, מה שלמדתי בקונסרבטוריון שטריקר, ג'ז וקלאסי. אפילו עשיתי בגרות במוזיקה. כשהייתי בצבא, ביחידת ההסרטה של חיל האוויר, התנתקתי לגמרי מהג'ז והתחלתי לכתוב שירים משל עצמי".

מסתבר, שלבחור יש גם פן רציני במידה מסוימת. לדבריו, הוא עבד כשנה כתחקירן בכאן 11 עד פרוץ הקורונה ו"עכשיו אני כותב תסריטים בפרילנס, לפי איך שמזמינים אותי".

וההופעות?
"אני מופיע כשלוש שנים, מאז הצבא. התחלתי בחללים די ריקים, אבל עם הזמן אספתי לא מעט קהל, שאוהב לשמוע אותי".

אם יורשה לי, בזה הרגע אני מצטרף לקהל האמור. הורוביץ שר יופי ומוזיקלית יש משהו שובה לב בלחנים שלו. נראה, שאינני בודד בכך. ערן וייץ, רועי זו-ארץ ואריאל קשת, מפיקים מוזיקליים מהשורה הראשונה, לקחו אותו לידיים.

אם אשאל אותך לאן ברצונך להגיע, בוודאי לא תנפנף במנטרה קיסריה.
(פורץ בצחוק מתגלגל) "למה קיסריה? - וומבלי! אני רוצה להביא לקהל נושאים שלא כולם מדברים עליהם ואם אפשר, למלא את אמפי שוני".

זה הכל?
"לא! חשוב לי למצוא הכי מהר בן-זוג לאמא..."