ענת עצמון: "אם הייתי צריכה היום להתחיל בגילי, אני לא יודעת מה הייתי עושה"

למרות הקריירה העשירה, והעובדה שאין ישראלי שלא מכיר אותה, השחקנית ענת עצמון עדיין לא לגמרי שבעת רצון מההישגים שלה. “כשאני מסתכלת על הרזומה שלי אני אומרת לעצמי: ‘וואלה, עשיתי דברים’”, היא אומרת, “מצד שני אני אף פעם לא מרוצה. זה מין מקצוע אידיוטי כזה שבו אתה רוצה עוד ועוד, כמו אדם עשיר שרוצה להרוויח עוד מיליון. מצד שלישי, לפעמים אני חושבת שאולי זהו, Enough Is Enough. אני אדם שחושב הרבה, לצערי. עכשיו אני גם מנסה לקדם איזה תסריט שאני רוצה לכתוב. בקיצור, אני אדם מורכב”.

בימים אלה מככבת עצמון בהצגה חדשה בתיאטרון היידישפיל, “עם רגל אחת במטוס”, מאת אנדראה באואב ובבימויו של שוקי וגנר. “ההצגה עוסקת בזמננו אנו”, היא מספרת. “זו הצגה על משפחה ארגנטינאית שנמצאת בדרכה לעלות ארצה, וההצגה מציגה את כל ההתלבטויות של המשפחה בנוגע לזה. זו דרמה קומית, ואני מגלמת את אם המשפחה, לצד יענקל’ה בודו הנפלא שמגלם את הסבא”.

מי הקהל שמגיע כיום לראות הצגה ביידיש?
“זו שאלה מאוד כללית ששואלים אותי לאורך הרבה שנים. יש ניצנים של אנשים צעירים שמתעניינים בתרבות ובשפה, קשה לי להגיד שיש הרבה. אין הרבה מאוד קהל לדאבוני, והייתי רוצה שיהיה הרבה יותר, אבל עדיין יש הצגות ועדיין התיאטרון עובד, ממשיך ומתחזק את הדבר הזה שנקרא תיאטרון ביידיש”.

איך זה להשיק הצגה חדשה כשברקע התחלואה עולה, ויש דיבורים על הידוק המגבלות וסגר?
“לא יודעת. אתה באמת חי מרגע לרגע. אי אפשר לדעת כלום, אבל מצד שני המשפט ‘לחיות לצד הקורונה’ - זה מה שקורה. יכול להיות שמחר יסגרו הכל, יכול להיות שחס וחלילה מישהו יידבק והכל ייתקע, אני לא יודעת, אבל מה אפשר לעשות? לשבת בבית ולהסתכל על הקיר? זו תקופה מאוד מוזרה ומלאת תהיות”.

הכל אחרת

למרות הייחוס המשפחתי, עצמון, 63, ילידת תל אביב, בתו של שחקן התיאטרון שמוליק עצמון־וירצר, לא תכננה להפוך לשחקנית. התפנית אירעה במהלך לימודיה בתיכון עירוני א’, כשנבחרה לגלם את התפקיד הראשי בהצגה “קול קרא והלכתי” המבוססת על סיפורה של חנה סנש. “לא יכולתי לדעת אז שהעתיד שלי הוא במשחק, אבל בדיעבד, אחרי שאני הרבה מאוד שנים על הבמה, אני חושבת ששם, בהצגה בתיכון, נשתל הזרע”, היא מספרת. “די הופתעתי שהבמאי המנוח ניסים גבעתי הטיל עליי את התפקיד הראשי כי הייתי ילדה די שובבה, אבל על הבמה נכבשתי ונשאבתי לקסם הזה של משחק”.

מה שאב אותך?
“הרגשתי שבמקצוע הזה יש משהו מאוד אמיתי ומרגש, משהו יותר עמוק מאשר בידור וצחוקים. יש דרך לספר סיפור ולחוות דברים ולהעביר את החוויה החוצה לקהל. יש בזה משהו חשוב וטוב שקסם וקוסם לי עד היום”.

בהמשך שירתה בתיאטרון צה”ל ולאחר שחרורה למדה משחק באוניברסיטת תל אביב. פריצתה לתודעה התרחשה כשגילמה את דמותה של נילי בסרט “אסקימו לימון” של בעז דוידזון משנת 1978. בהמשך שיחקה בסרט “דיזנגוף 99” של אבי נשר, מתוכו זכורה בייחוד סצינת השלישייה של דמותה עם דמויותיהם של גידי גוב וגלי עטרי. “לאבי הייתה יכולת לגרום לשחקנים להיכנס לדמויות בטוטאליות”, אומרת עצמון. “לא אגיד שזה היה קל, אבל חשבתי שכשחקנית אני צריכה להיות נאמנה לאמת והחלטתי ללכת על זה”.

יוצא לך לעתים לצפות בסרטים שלך?
“אם יוצא לי, אני מסתכלת בטלוויזיה כשהם מוקרנים במקרה, אבל זה נורא תלוי באיזה מצב רוח תופסים אותי. לפעמים אין לי סבלנות לזה, ולפעמים זה נחמד. בכל מקרה אני לא אשים סרט שעשיתי ואצפה בו מיוזמתי”.

לאורך השנים גילמה שלל דמויות בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה. לדבריה, התפקיד שאתגר אותה במיוחד היה דמותה של אליס הזונה בסרטו של יקי יושע “כביש ללא מוצא”, שיצא לפני 40 שנה. “זו הדמות הכי רחוקה ממני שעשיתי", היא אומרת. "זה תפקיד שדרש ממני תחקיר מעמיק ולעבור לעולמות שלא הכרתי באופן טבעי. זו הייתה התמודדות קשה, אבל מאוד מעניינת".

האם לאורך השנים השתנתה הפרספקטיבה שלך על עולם המשחק?
“זה מקצוע קשה, אבל את זה תמיד ידעתי וגם גדלתי בבית שתמיד אמר לי את זה. אבא שלי תמיד אמר: ‘תקשיבי, אם את לא מוכרחה להיות שחקנית - אל תהיי’. היום העולם הזה נורא השתנה מהתקופה שבה אני התחלתי. אם הייתי צריכה היום להתחיל בגילי, אני לא יודעת מה הייתי עושה”.

למה?
“כי המדיה השתנתה, ועכשיו הכל תלוי בקידום ברשתות החברתיות. הכל אחרת. זה לא מה שהיה בזמני. אנחנו הלכנו ללמוד בבתי ספר למשחק, ומשם דגו את השחקנים לתיאטראות או ללהקה צבאית. היה מסלול מסוים. היום יש עולם אחר שהוא קצת מוזר לי, כל הקטע של להיות בלוגרית וזה. אני לא שם וצר לי על כך, דרך אגב”.

אין לך פייסבוק?
“יש לי פייסבוק ויש לי נגיעות שם, אבל אני לא מפרסמת בו כל הזמן. יש אנשים שאני מכירה שמשלמים שיעשו להם קידום ברשתות. לפעמים אני קצת מצירה על זה שאני לא מעורה בעניין כי אני רואה שזה עובד, אבל מצד שני אני לא מהדור הזה כל כך, מה גם שכשאני מפרסמת בפייסבוק מה שאני עושה, אני מרגישה לא נעים, מבוכה כזו, כאילו אני משוויצה ומנפנפת בעיסוק שלי. אבל אני רואה את הצעירים של היום שהם יותר קלים על ההדק במובן הזה, וזה על הכיפאק, מתקדמים עם הזמנים”.

מה את חושבת על הדור החדש של השחקנים?
“אני לא יכולה לדבר על כך ולא אגיד חלילה שום מילה רעה על אף אחד. רק אומר שאני חושבת שרובם נורא מוכשרים”.

יש איזה תפקיד שאת מפנטזת עליו?
“אני לא יכולה לנקוב במשהו ספציפי, אבל בהחלט אשמח להופיע באיזו סדרה משמעותית עם תפקיד מדליק”.

הפוך על הפוך

בסוף 1987 ייסד אביה את תיאטרון היידישפיל במטרה לשמר את השפה והתרבות היידיות וגייס את בתו כאחת השחקניות הבולטות בו. “לא גדלתי על התרבות היידית, אלא על התרבות הישראלית לגמרי”, מודה עצמון. “אני תל־אביבית וינקתי את הישראליות בצורה חזקה דרך בית הספר ודרך החברים שלי. כמובן שהוריי שורדי שואה ובאו מפולין, וסבא וסבתא שלי דיברו ביידיש וזה היה ברקע, אבל בשנות נעוריי אבא שלי רצה להיות יותר ישראלי מישראלי והוא שיחק בהבימה וגם ייסד את תיאטרון ‘זווית’ הישראלי. בבית דיברו רק עברית”.

אז איך נוצר השינוי?
“באיזה שלב יחסית מאוחר, כשהייתי בשנות ה־30, וכבר עברתי את ‘אסקימו לימון’ ו’דיזנגוף 99’ ועשיתי דברים ‘ישראליים’ מאוד, אבא שלי עשה צעד אחורה וחזר ליידיש. הוא הבין שהשורשים קוראים לו, והוא רתם אותי למשימה”.

איך זה היה עבורך לשחק בשפה זרה?
“בהתחלה זה היה לי מאוד מוזר ואפילו הייתי בהתנגדויות, מה גם שלא ידעתי את השפה. תמיד הייתה לי קונוטציה מאוד לא חביבה ליידיש ולגלותיות שהיא מייצגת. אבל הייתי ילדה טובה ורציתי לשחק כי זה היה בכל זאת תיאטרון. בדיעבד, במקום מסוים, כעסתי על עצמי שאני משתפת פעולה עם חוסר האהבה ליידיש והחלטתי לעשות הפוך על הפוך וכן ללכת על זה. לא ידעתי שאחר כך זה יהפוך להיות כל כך דומיננטי בקריירה שלי. חשבתי שאני מספיק אמיצה לעשות את הצעד הזה. אגב הרבה אנשים הרימו גבה על זה, אבל אני הבנתי שזה גורלי”.

איך התגברת על הקושי?
“הייתי מאוד חרוצה, למדתי ושקדתי, ובעודנו מדברים אני שוקדת על הצגה חדשה ביידיש. כל שחקן שמשחק בשפה שהיא לא שפת אם שלו חווה את החוויה הזו: להחדיר ולהטמיע מילים אחרות בתוך הנשמה, הגוף והשכל שלו כדי שיוכל לעמוד על הבמה ולדבר אותן בצורה טבעית. באיזשהו אופן המילים הופכות להיות פרטיטורה כזו, כמו מוזיקה. זו עבודה קשה, אבל ברגע שיש לך את זה – זה כיף כי אתה פשוט משייט יחד עם זה”.

כיצד עברה עלייך תקופת הקורונה?
“אני מאלה שהתקופה הזו עברה עליהם טוב, זאת אומרת מצאתי זמן לנוח, לקרוא, לבשל. היה לי דווקא סוג של חופש. כמובן שבהתחלה היו חששות והייתה אי־ודאות, אבל בסך הכל השתדלתי לחבק את התקופה הזו ולהוציא ממנה את הטוב, את השלווה, את השקט ואת המקוריות. הייתי נפגשת עם ההורים שלי בחנייה כי פחדתי להדביק אותם”.

אבל עדיין, הענף שלך הושבת.
“כאב לי הלב על זה, אבל אם להיות אגואיסטית במובן הזה, אמרתי: ‘בסדר, אז רגע אחד אני אעצור, אעשה ברקס ואחשב מסלול מחדש’. ברור שכאב לי הלב על החולים ועל מה שקרה מסביב, אבל מה זה היה עוזר אם גם אני הייתי מתבאסת? שמרתי על עצמי לפי הכללים. כאב לי הלב שהענף לא התקיים והפסיקו את ההצגות וההופעות, אבל אני חושבת שניסו להציל אנשים, האמנתי בזה. אולי אני מטומטמת, אבל זה מה שהאמנתי”.

את חוששת מהנגיף?
אני לא חיה בחשש כי אני שומרת על ההנחיות וגם התחסנתי. אני משתגעת ממתנגדי החיסון, נטרפת, לא מצליחה להבין את הפואנטה”.

אי אפשר בלי מילה על בן זוגך, דני סנדרסון. מה הקורונה עשתה לזוגיות?
“אני לא צריכה שום מגיפה או מחלה שתעשה לזוגיות שלי משהו טוב או רע. הזוגיות שלנו על דרך הישר. הכל בסדר”.

מפריעה לך ההתעניינות התקשורתית בזוגיות שלכם?
“זה לא מפריע לי, אבל זה מיותר. אנחנו משפחה מאוד פרטית ואני לא אוהבת דברים שהם רכילותיים. אם אני יכולה לעזור במשהו דרך זה אז בכיף, אבל אני לא מרגישה צורך למכור את החיים הפרטיים שלי עד כדי כך”.

כמי שהקליטה בעבר אלבומים, השתתפה בקדם־אירוויזיון וניסתה מזלה בקריירה מוזיקלית, המוזיקה נוכחת כיום בחייה של עצמון בדמותו של מופע היחיד “פנים לאהבה”, שהיא מעלה בשנים האחרונות, ובו היא מספרת סיפורים על חיי האהבה והיצירה של סופרים ומשוררים ידועים. “קישרתי שירים עבריים שמתאימים לסיפורים, ואני משתפת פעולה במופע עם הפסנתרן והמנהל המוזיקלי רמי הראל”, היא מספרת. “בנוסף, הבנים שלי, ליאם ואלעד, מתעסקים במוזיקה, ועכשיו כאם הקלטתי כמה דברים איתם בשביל הכיף. זה מאוד מחמיא לי שהם מסכימים שאני אבוא לשיר קצת איתם”.