תקופת הקורונה, כידוע, שינתה לבלי הכר את פני ענף התרבות בישראל ובעולם בכלל עם השבתתו של הענף לתקופה ארוכה, פיטורי עובדים, ביטולי הופעות, עיכובי הפקות וצילומים ועוד. לצד הנזק הכלכלי האדיר שגרמה לאמנים ולשלל עובדי הענף, השפעותיה של המגיפה, כצפוי, ניכרות גם ביצירות התרבותיות עצמן – הן באופן עקיף והן באופן ישיר.
“האינטראקציה בין היוצר לבין המשתמש השתנתה בקורונה, וזה השליך באופן ישיר ועקיף על האמנות”, אומר תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי. “יש יצירות כמו מוזיקה, סטנד־אפ וספרות שיכולות באופן יותר מובהק וישיר להיות מושפעות מהקורונה ולעסוק בה, ואילו כשמדובר בסרטים או בסדרות טלוויזיה, יש תחושה שנדרשת יתר זהירות בהצגת הקורונה פן היצירות הללו ירתיעו וירחיקו את הצרכן. היוצרים במדיה הזו לא רוצים להפיל על הצרכן אירועים קשים באופן ישיר, אלא לעשות זאת בחוכמה ובהדרגתיות”.
“אנחנו רואים בספרות, בסטנד־אפ ואפילו בתיאטרון השפעות ישירות של הקורונה בימים אלה כי הקורונה עוטפת את היצירה מסביב, וכל עוד היא נמצאת באוויר – זה לא ישתנה”, טוענת חוקרת התרבות ד”ר אביבית אגם־דאלי.
“לאחרונה הייתי בשתי הצגות תיאטרון שעוסקות בקורונה - ‘וניה’ ו’אהבה ומגיפה’ (שתיהן בתיאטרון הקאמרי – ד”פ), וחשבתי לעצמי: ‘אנשים בורחים מהמציאות ומגיעים לתיאטרון, אבל הם מקבלים את הקורונה בפרצוף שוב?’. אבל אז הבנתי שחשוב ליוצרים לתפוס את התקופה. הכל תלוי בדרך שבה אתה מנגיש לקהל את הקורונה, בצורה קלילה ואמנותית. אנחנו נראה לדעתי השפעות ישירות של הקורונה על היצירה התרבותית בטווח הקצר אך גם בטווח הארוך, יתייחסו אליה בעיקר בצורה רטרוספקטיבית כדי לתאר תקופה, כמו שמתייחסים לכל דבר שמסמל תקופה”.
בתחום הספרות ניתן לראות פריחה בשנה וחצי האחרונות של ספרים שיצאו לאור בישראל ועוסקים במגיפה, בהם ספר המתח “רצח בימי קורונה” של ליעד שהם. מי שחוותה שגשוג מיוחד בתקופת הקורונה היא ספרות הילדים בארץ, עם שלל ספרים שעוסקים במגיפה, משלבים אותה בעלילותיהם ומנגישים אותה לילדים ובני נוער, ובהם “רון ורונה נלחמים בקורונה” מאת רון סטרינסקי ועמית מזרחי ו”חבורת כוח המוח: תעלומה בזמן קורונה” של זוהר אביב.
גם ברחבי העולם, כצפוי, יצאו ספרים עלילתיים שעוסקים באופן ישיר בקורונה, ולא תורגמו לעברית, בהם “קיץ” (בתרגום חופשי) של אלי סמית’ (Ali Smith), “מצב של פחד” (בתרגום חופשי) של לאורה דודסוורת’ (Laura Dodsworth) ו”פופוליזם: לפני ואחרי המגיפה” (בתרגום חופשי) של מייקל בורליי (Michael Burleigh).
בתעשיית המוזיקה, מי שהתעסקו עד כה באופן ישיר בקורונה היו הראפר טונה באלבומו “מזרח פרוע”, שעוסק במחאה נגד מדיניות הקורונה ומספק תמונת מצב חברתית של התקופה; וכן השיר “קורונה קורונה” של פנינה רוזנבלום ובריו חקשור; השיר “כשהכל ייגמר” של שרית חדד, השיר “קטן עלינו” שכתבו והלחינו סטטיק והמפיק ג’ורדי; השיר “ילדי המרפסות” של אייל גולן ובתו אלין ועוד. בגזרה הבינלאומית, אמנים כמו בון ג’ובי, אבריל לאבין, קארדי בי ונורה ג’ונס עסקו בבדידות החברתית שנוצרה בשל הקורונה, אך לא עסקו במגיפה באופן ישיר.
על הגל
למעט קומץ סרטים עלילתיים שעסקו באופן ישיר בקורונה – בהם “קורונה” (דרמת מתח קנדית שביים מוסטפא קשווארי), “קורונה טיים” (סרט טלוויזיה אמריקאי בבימויו של ג’יי רואץ’), “בסגר” (סרט אמריקאי שביים דאג לימן) ו”נגיף קורונה” (סרט הודי שביים אגסטיה מנג’ו), נדמה כי תעשיית הקולנוע העולמית, כמו גם הישראלית, טרם עסקה במגיפה באופן משמעותי.
“ההיסטוריה מלמדת אותנו שיש לקולנוע שתי דרכים להתמודד עם המציאות: או ליצור סרטים מציאותיים שיש להם התחלה, אמצע וסוף על דברים שבאמת קורים וקרו, או ליצור סרטים אסקפיסטיים שבהם האירועים ההיסטוריים הם רק סוג של רקע”, מסביר ד”ר אייל בורס, ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל ויו”ר המועצה הישראלית לקולנוע.
“ייתכן שיהיו סרטים שישתמשו במילה ‘קורונה’ ויעסקו בריחוק חברתי וחיצוני, אבל גם יכול להיות שיהיו סרטים על מגיפות אפוקליפטיות שיכולות לקרות בעתיד. הקולנוע כן נוטה לאסקפיזם, ואני לא חושב שהוא מרגיש שהעולם מוכן עכשיו ללכת לראות סרט שיעסוק במציאות, כי איפה ההנאה? אני חושב שבטווח הקצר אנחנו נראה סרטים שאין להם שום קשר ישיר לקורונה, סרטים אסקפיסטיים לגמרי שמזכירים לנו שהיו תקופות יותר קשות כמו איידס ופוליו. לא נראה סרטים שמתעסקים בכאן ועכשיו. אני חושב שייקח כמה שנים עד שנראה סרטים שיעסקו בקורונה, במלחמת הרופאים בנגיף וכו’. כרגע הנטייה היא לייצר אווירה אופטימית אצל הצופים, כלומר ליצור סרטים על גיבורים שהצילו את האנושות”.
מדוע?
“מבחינה כלכלית, בקולנוע זה יותר הימור לעסוק באופן ישיר באירוע כה קשה ולסמוך על כך שיבוא קהל לראות זאת, לעומת הפקות טלוויזיה למשל, שבהן צריכים לספק תוכן רב בזמן קצר. שלא לדבר על תעשיית הקולנוע הישראלית שבכלל מפחדת לעסוק בזה, ולכן קשה לי לראות סרט ישראלי שעוסק בקורונה, והוא לא תיעודי”.
איך בכל זאת יש סרטים, גם אם מעט, שעוסקים באופן ישיר בקורונה?
“כנראה שעומדים מאחוריהם יוצרים שרוצים להיות ראשונים וחושבים שהם יכולים לעלות על הגל, אבל מי שמבין בקולנוע ויודע את ההיסטוריה שלו, מעריך שכדאי לחכות עם זה. המגיפה עוד לא הסתיימה. המגמה היא לעשות סרטים על תקופות טובות יותר של האנושות”.
בהקשר הטלוויזיוני יש מגמה יותר נרחבת של התעסקות בקורונה, למשל בעונות האחרונות של סדרות כמו “האנטומיה של גריי”, “הרופא הטוב”, “תוכנית הבוקר” ו”חוק וסדר”, שבהן הקורונה שזורה בעלילה, לעומת “פשוט ככה”, סדרת ההמשך של “סקס והעיר הגדולה”, שבה המגיפה מוזכרת בחטף.
“אני לא רואה הרבה סדרות שמשתמשות באופן ישיר במילה ‘קורונה’”, אומר ד”ר בורס, “אבל אלו שכן עושות זאת - בוחרות בכך משום שאנשים רוצים להרגיש שהתוכן המונגש להם בטלוויזיה הוא אקטואלי. אומנם בישראל נראה זאת באחוזים נמוכים כי הפקת סדרת טלוויזיה היא יקרה וזה הימור, אבל בזווית העולמית, הטלוויזיה לא יכולה להתעלם מהקורונה לחלוטין כי יש פילוח של קהל שרוצה לראות סדרות עלילתיות על מה שקורה עכשיו”.
“הסדרות המתכתבות באופן ישיר עם הקורונה כרגע הן סדרות שנוצרו כשהסגרים היו בשיאם, והן מתארות הלך רוח של אותה נקודה על ציר הזמן, אך באופן כללי הן מיעוט”, מסביר ד”ר יונתן אילן, חוקר ומרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, המתמקד במחקריו בהיבטים שונים של התרבות הוויזואלית ושל ייצור תרבותי.
“ביסוד הדיון של השפעתה הישירה של הקורונה על יצירה תרבותית, בעיקר בהיבט קולנועי וטלוויזיוני, צריך לזכור שכדי ליצור סדרה נדרש סיפור שצריך לעבוד ויזואלית בצורה טובה. אם ההתעסקות במגיפה משרתת את הסיפור - זה כן יכול לעבוד, אבל אם זה מודבק על הסדרה מתוך אילוצים אקטואליים - זה לא באמת יעבוד".
"מעבר לזה, לדעתי, לא נראה יותר מדי התעסקות בקורונה כי המגיפה הזו לא מצטלמת טוב מבחינה ויזואלית. סרטים וסדרות שמתמקדים באסונות טבע נהנים להתמקד בוויזואליות של הזעזוע, ומה תראה בקורונה? אנשים עם חום ומשתעלים? לך תעשה סרט על דלקת ריאות. גם עניין המסיכות הוא נורא, כי איך תראה את הכוכבים הגדולים מצילים את העולם כשיש להם מסיכה על הפרצוף? זה לא עובד. החיבור שכן יכול לעבוד הוא אם הסדרה עוסקת בבידוד, כמו ב’תוכנית הבוקר’ למשל. כל עוד ההתייחסות הישירה לקורונה ביצירה התרבותית באה ממקום של לחנך או להטיף לצופים – זה גרוע”.
מעבר לבעיה הוויזואלית, לדברי ד”ר אילן, “זו מגיפה שמעבר להשלכות ההרסניות שלה, היא לא מספיק מעניינת מבחינת היצירה התרבותית. איפה זה כן יכול לעבוד? ביצירות שחשוב להן למקד את עצמן על ציר הזמן בצורה מדויקת, ואז נראה את המגיפה ברקע, או דווקא יצירות שמתמקדות בהשלכות ההרסניות של המגיפה. אני לא מאמין שנראה יצירות שבהן הקורונה בפוקוס. אם זה נעשה עקום - זה יכול לפגוע ביצירה, ואז עדיף שלא לעסוק בקורונה בכלל”.
תפיסה חדשה
איך תיראה השפעתה של הקורונה על התרבות בשנים הקרובות? “מפרוץ הקורונה, התקופה והעולם כולו השתנו, והיצירה השתנתה אף היא בהתאם”, אומרת ד”ר אגם־דאלי. “יש שינויים תפיסתיים שהיו כנראה קורים בכל מקרה, אבל הקורונה האיצה אותם. אני לא חושבת שנחזור לעולם שהיה, אנחנו בפתחו של עידן חדש”.
“למעט בספרות, שבה התעסקות ישירה בקורונה עוברת טוב כחלק מהעלילה, אנחנו נראה בשנים הקרובות יותר יצירות תרבותיות שעוסקות בבידודים ובסגרים, אך פחות באלמנטים ישירים של קורונה כמו מסיכות ובדיקות PCR כי זה לא עובר טוב מסך”, אומר ליאון.
“אנחנו נראה יותר קליפים, סרטים, סדרות והצגות שיתעסקו באינטראקציות חברתיות, מרמת שיקוף המצב של בידוד חברתי ועד לעיסוק בקשר שלנו זה עם זה, ופחות באופן ישיר בקורונה. הרי אתה לא יכול לצלם, למשל, קליפ של אמן פופולרי עם מסיכות, זה נראה לא טוב. הקורונה פחות תתבטא בתרבות הוויזואלית כי היא לא מצטלמת טוב כמו מלחמה. אני רואה את השפעתה על התרבות בעיקר בתפיסה החדשה שהיא הנחילה לנו”.
