פרופ’ רפי אלדור לא ישכח את התאריך 20 בספטמבר 2016. כ־4,500 איש מ־60 מדינות הגיעו אז לאירוע הפתיחה של הקונגרס העולמי הרביעי לפרקינסון שהתקיים בפורטלנד שבארצות הברית. אלדור עצמו עלה לבמה בהזמנה של מיי־מיי, בתו של מוחמד עלי - מגדולי המתאגרפים בהיסטוריה, שחלה בפרקינסון באחרית ימיו - והוצג בתור “אדם גדול נוסף, שהגיע כל הדרך מישראל”.
באותו מעמד הוכרז הסרט “לרקוד את החיים”, שמבוסס על סיפור חייו של אלדור ובוים בידי אבי מרזוק, כסרט הטוב ביותר בקטגוריית “בחירת הקהל” מתוך 80 סרטים קצרים שהוגשו לתחרות. “מכל אותם ימים שנצרבו על לוח חיי, זה היה האירוע המכונן בתולדותיי”, כך הגדיר את היום הזה אלדור בספרו החדש “רוקד את החיים” (הוצאת “שולחן כתיבה”).
אלדור, 68, נולד בתל אביב למורה לפסנתר ויהלומן, וגדל ברמת גן כאח בכור לשלוש אחיות במשפחת אביזוב, ששורשיה בבוכרה. כשבגר, נחוש להטביע חותם בעולם הכלכלה, הגיע אלדור לבוסטון כדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. “הרגשתי שם שחיי נוסקים אל על”, הוא כותב בספר על תקופתו שם ומגדיר אותה כ”היפה בחיי”.
בהמשך הפך מרצה פופולרי באוניברסיטת תל אביב ובמרכז הבינתחומי בהרצליה, עסק בייעוץ לבנקים ולמוסדות אחרים, חיבר שורה של ספרי כלכלה, כתב בתקשורת על תחומי התמחותו, כולל בעיתון זה, וביסס את מעמדו כאחד מבכירי הכלכלנים במדינה. “חשבתי שכך אוכל להמשיך עד הגיעי לגבורות בגיל 80, ולא לקחתי בחשבון שבגיל 55 אתבשר על הפרקינסון, המקנן בגופי”, הוא אומר.
כיום נהיר לו שהופיעו אצלו תסמינים מוקדמים של המחלה הנוירולוגית הרב־מערכתית וחשוכת המרפא, אך הוא לא שם לב לנורות האזהרה. “האות הראשון היה כרוך באובדן חוש הריח”, הוא מספר.
“הפנים שלי החלו להיראות כפני מסיכה, כביכול חסרי הבעה, צד שמאל הלך ונהיה אצלי יותר נמוך מצד ימין, השרירים נעשו יותר ויותר נוקשים, עד כדי תחושה של שרירים תפוסים. היו לי זרמי חשמל ברגליים וגם הפרעות שינה. רופאים אמרו לי אחר כך שקיבלתי כמעט את כל החבילה בלי הרעד, המזוהה כל כך עם המחלה. לא רק אני לא הסקתי את המסקנה הנכונה מהסימנים הראשונים שהיו לי, אלא גם רופאים שאצלם נבדקתי, כולל בדיקת סקר שעברתי שנה לפני גילוי המחלה. המילה ‘פרקינסון’ לא הושמעה בקשר אליי, אם כי כיוונו אליי הערות מחשידות. ‘אתה הולך לאט כמו איש עייף, הנושא על גבו את כל עגלת חייו’, העירה לי חברת צוות”.
הגורל הלם בו אי אז בנובמבר 2008. בסיום שיעור ערב, חש בלאות שפשתה בו. “אולי הזקנה קפצה עליי בבת אחת?”, הרהר. המחשבות לא נתנו לו מנוח. בהגיעו הביתה, התקשר לשכנו, הנוירולוג הבכיר פרופ’ עמוס קורצ’ין, שהזמין אותו מיד אל הקליניקה שלו. שם פסק: “חלית בפרקינסון, אני מצטער”. “הרגשתי שהשמיים נפלו עליי”, נזכר אלדור. “הבנתי שבו בערב נחצו חיי לשניים. הייתי אז בפסגת הישגיי המקצועיים, וחיי היו טובים וחסרי דאגות, והיה לי ברור שמאותו רגע הכל יהיה אחרת”.
אלדור יצא אז לקרב על חייו, ובו בלילה שאב מהמחשב כל בדל מידע מזדמן. הוא החליט שלא ייתן שיקראו לו חולה. “אני מתמודד פרקינסון”, קבע. “החלטתי שאני יוצא להילחם מלחמת חורמה נגד כל הסיכויים, הסטטיסטיקות והתחזיות שקראתי. ככה אני, אחד שאוהב אתגרים”.
בצאתו למערכה, הוא היה מצויד בכלי מלחמה רבים, בהם טאי צ’י, צ’י קונג, אימונים בחדר כושר, הרמת משקולות, צעידות, מסלול הליכה ביתי. “הייתי כתלמיד ישיבה, הגוזר על עצמו לימוד תורה יומם ולילה”, הוא אומר.
איך הגעת לריקוד?
“לעולם הזה די התחברתי באמצעות אלכס קרטן, מומחה בשיקום חולי פרקינסון, בעיקר באמצעות אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק, בשילוב מוזיקה. יום אחד הוא אמר לי: ‘עכשיו יש מוזיקה; תרקוד’. 'מה לרקוד? אני לא טוב בזה’, התפלאתי. ‘תרקוד חופשי, איך שבא לך’, הוא ענה. לא ידעתי איך, אבל הרגשתי שבריקוד יש כל הפרמטרים שאני זקוק להם להתמודדות עם הפרקינסון, הן מבחינה פיזית, הן מבחינה קוגניטיבית, כמובן גם עם שמחת החיים שיש בכך”.
הניצחון שלו
מכל הריקודים התחבר דווקא לריקודים הסלוניים. “מהרגע הראשון אהבתי את הריקודים עצמם וגם את המוזיקה המתלווה אליהם”, הוא אומר. “זה בדיוק ההפך מריקוד חופשי. ריקודים סלוניים כרוכים במחשבה הנוגעת בחלק במוח הגורם לפרקינסון. ניסיתי ללמוד מכל מי שאפשר ללמוד, כשכל רקדנית שרקדתי עמה מביאה זווית אחרת. לא רק מהמפורסמות, אם כי בין הרקדניות שלי הייתה גם אנה ארונוב, שהיא המפורסמת מכולן, ועד היום יצא לנו לרקוד יחד די הרבה, אפילו בעיצומו של כנס כלכלי, שאליו היא הגיעה כהפתעת האירוע. תוך כדי גיליתי שנעשיתי מכור לסטנדינג אוביישן, מחיאות כפיים סוערות של הקהל”.
נעשית צמא לתהילה.
“זה חלק מהניצחון שלי במלחמה. ראיתי בטלוויזיה את משתתפי ‘רוקדים עם כוכבים’ ורציתי להיות כמותם. הצפייה בהם הגבירה אצלי את התשוקה לריקוד. המילה ‘תשוקה’ מוכרת לי היטב. בגלגול הקודם שלי, בלימודי דוקטורט בהרווארד, אמר לי הפרופסור שם: ‘אם לא תהיה לך תשוקה ללימודים, לא תוכל להצליח אצלנו’. אני השקעתי את כל כולי בלימודים והצלחתי. אבל כמי שלוקה כיום בפרקינסון, אני יודע שזה לא מספיק לי ואני תלוי גם באיזו תנועה אצליח לעשות בשעת הריקוד - רחבה יותר או פחות - כשלתנועה הרחבה יותר עליי להגיע ב־100% מחשבה והתרכזות. על הכל להיעשות ב־100%, וכשאני הולך, אני סופר את הצעדים כמו מטרונום”.
עוד לפני עלייתו על במת הריקודים היה לאלדור ניסיון בהופעות מול קהל: “כמרצה באוניברסיטה, לא הסתפקתי בהרצאות יבשות, ורבות מהן היו כמו הופעות, מה שהקל עליי אחר כך במעבר אל במת הריקודים. הייתי מסתובב בין הסטודנטים ומביט בהם ישר בעיניים, לדעת מי איתי, מי לא. אם בעבר הראש שלי היה לגמרי בכלכלה, תחום שאני ממשיך בו על אש קטנה, היום אני מתעניין יותר באמנות, כשבעיקר אני קורא כל מה שקשור למחול. כמו כן, אני צופה בהופעות מחול בטלוויזיה ומחפש מה אני יכול ללמוד מהן”.
כל הקסם
אלדור הינו אב לשלושה ילדים שגם הם נוגעים באמנות ובהייטק. בשנים האחרונות התגרש מרעייתו, טלי, נושא שהוא איננו שש להתייחס אליו. בימים אלה הוא אומנם ממשיך להביא לכל מקום את בשורת הריקוד הטיפולי, אך הוא עושה זאת במעבר חד מהליכון מיוחד שבעזרתו הוא מתנייד לריקוד זוגי עם הרקדניות־המדריכות. מסתבר שבמצבו הרפואי חלה הרעה ניכרת, לאחר שבנוסף לפרקינסון חלה גם בסרטן הערמונית, מה שאילץ אותו לעבור שני ניתוחי גב.
קורה שאתה שואל את עצמך מדוע חלית שוב?
“קורה, אבל מה זה עוזר? אולי זה כדי להעמיד אותי בניסיון כך שאוכל להראות מה אפשר לעשות גם במצב כל כך גרוע. למרות הכל, לצלילי המוזיקה אני איכשהו מצליח לקום ולרקוד. אולי בכך כל היופי, כל הקסם. תנועות הריקוד כבר כל כך טבועות בי, שאני מצליח לרקוד אפילו במצב הנוכחי. במילים אחרות: לפעמים צריך לדעת איך לעשות מהלימון לימונדה”.