לפני 28 שנה, ביוני 1994, יאיר לפיד היה בתחילת דרכו כמגיש טלוויזיה, ונבחר להגיש את התכנית הלא זכורה "החיים זה לא רק כדורגל" בערוץ הראשון, ששודרה במהלך המונדיאל. לרגל כך קיימתי ריאיון אישי נרחב עם הכוכב הצעיר לשבועון "פנאי פלוס" המנוח. בריאיון בלט במיוחד הניסיון הנמרץ של לפיד לשכנע שהוא למד מניסיון, התבגר והשתפר, אישית ומקצועית, מה שהתבטא לדבריו בדימוי הגבריות שלו ("אני לא חושב שנשאר לי הדימוי המצ'ואיסטי"), בוויתור על פרוייקטים במשקל נוצה ("הפסקתי לחלטר בכתיבת טקסטים ל'צעירי תל אביב'"), ובלמידת סודות טלוויזיוניים מקצועיים על גב הצופים ("עכשיו אני מסוגל לעמוד עם הגב למצלמה ולדעת שהיא מצלמת אותי").
בנוסף, דיבר באופן נוגע ללב על הליכתו בדרכי אביו, טומי לפיד ("כל הורה רוצה שהילד שלו יילך בדרכו. יש לנו איזושהי דלת מטאפורית כזאת שעליה כתוב: 'לפיד ובנו בע"מ', ואנחנו שנינו אוהבים מאוד להיות מאחורי אותה דלת"), פירגן לקולגה וותיקה ("האנשים שאומרים שרבקה'לה ירדה מהמסך בגלל שהיא נכשלה - נתבלעה עליהם דעתם"), והתנבא לגבי עתידו ("מקסימום אהיה ארנסט המינגוויי"). בדיוק 28 שנים לאחר אותו ריאיון, כבר ברור שיאיר לפיד לא נהיה ולא יהיה המינגוויי. מה שכן, הוא יהפוך להיות ראש ממשלת ישראל. הפעם לפיד ממש לא צריך להתאמץ לשכנע שהוא למד מניסיון, התבגר והשתפר.
אחרי ששחקן הקולנוע רונלד רייגן הפך לנשיא ארצות הברית; כוכב הריאליטי דונלד טראמפ נכנס לאותו תפקיד; והקומיקאי והשחקן ולודימיר זלנסקי כבש את נשיאות אוקראינה, לראשונה בתולדות ישראל ייכנס לתפקיד ראש הממשלה אדם שבא מעולם התרבות והתקשורת. יאיר לפיד, עד לפני עשר שנים סופר, תסריטאי, פזמונאי, שחקן, מגיש ועיתונאי, יגשים את חלום חייו וייכנס בקרוב לבלפור. בשנים האחרונות נראה היה שלפיד מנסה לברוח ככל יכולתו מזיהוי עם עברו בעולם התרבות והבידור, אולי כדי לחזק את התדמית הרצינית והבוגרת יותר לכאורה. אבל אנחנו כאן כדי להזכיר את התחנות המשמעותיות ביותר של לפיד בעולמו הקודם.
עיתונאי
כשנשאל בריאיון ל"ידיעות אחרונות", שנים לפני כניסתו לפוליטיקה: "אתה סופר? בדרן? מראיין? שחקן? עיתונאי?", השיב יאיר לפיד: "עיתונאי", למרות שקשה להיזכר בהישג עיתונאי גדול ומהדהד אחד שלו.
תחילת דרכו התקשורתית הייתה בימים שבהם אביו כיהן כמנכ"ל רשות השידור, ובאופן לא מפתיע - בין אם בשל קשריו, כישוריו או שניהם יחד - את שירותו הצבאי העביר ככתב בעיתון "במחנה", מה שהפך במשך שנים רבות למושא לעג מצד מתנגדיו.
לאחר מכן לפיד כתב ב"מעריב" טור שבועי פופולרי במגזין "סופשבוע", ולא הסתיר אף פעם את השראתו הגדולה מיהונתן גפן, ובהמשך עבר ל"ידיעות אחרונות", שם כתב עד לפרישתו לפוליטיקה בסוף 2012. לקטים מטוריו הופיעו בשני ספרים. בקריירה העיתונאית שלו לא רשום על שמו תחקיר דוקרני אחד, אבל היי, הוא כתב טור על כמה קשה לגלח את החלק שבין האף לשפתיים עם סכין גילוח חדש מרובה להבים.
תסריטאי טלוויזיה
הציבור הרחב זוכר בעיקר את לפיד המגיש, ופחות מזה את לפיד היוצר הטלוויזיוני: בסוף שנות השמונים לפיד כתב לערוץ הראשון את הסדרה לנוער "החופש האחרון" אותה יצר עם אורי פסטר, בכיכוב להקת צעירי תל אביב. הסדרה עסקה בחבורת בני נוער שקיבלה עונש בחופש הגדול, כפי שמובהר כבר בשיר הפתיחה שכתב לפיד התסריטאי, "הלך לנו החופש", בעוד שבהווה, לפיד הפוליטיקאי בזמן החופש הגדול הנוכחי דווקא קיבל את מתנת חייו.
סדרה נוספת שיצר היא הדרמה "חדר מלחמה" ששודרה בזכיינית רשת של ערוץ 2 ב-2005. בביקורת נכתב עליה בין השאר כי היא מנסה לחקות באופן לא מוצלח את הסדרה "הבית הלבן". במציאות, בחיקוי של ביבי, יש הטוענים שלפיד הצליח יותר.
מגיש טלוויזיה
רבבות מילים כבר נשפכו על כך שפוליטיקאים דגולים כמו בן גוריון אולי לא היו נבחרים היום בגלל אי כישורים טלווזיוניים מספקים. אצל לפיד, כמו ביבי לפניו, המסך סייע מאוד להצלחתו בפוליטיקה. בשנות התשעים הגיש את התכניות "סופשבוע" ו"סוגרים שבוע" בימי שישי בערוץ הראשון, משבצת שידור יוקרתית שמילאו לפניו דודו טופז, רבקה מיכאלי, אהוד מנור וירון לונדון. הוא הגיע לפסגות רייטינג אדירות של ימי המונופול של רוממה שהיום אפשר רק לחלום עליהם, וכל זאת בלי להצחיק ממש. "זו היתה תכנית עם קטע סטנדאפ בפתיחה, שהיה מאופיין בזה שאני מספר בדיחות והקהל לא צוחק", צחק לפיד על ימי הגשת "סופשבוע". מי שהכי לא צחק מהתכנית שלו היו המפלגות החרדיות, אחרי שבתכנית "סוגרים שבוע" נתן לפיד את פינת "פרשת השבוע" לגיל קופטש. הפוליטיקאים החרדים אף איימו להפיל את הממשלה אם הפינה של קופטש לא תרד.
לאחר מכן הגיש לפיד את תכנית הראיונות "יאיר לפיד חי בעשר" ששודרה מדי ערב בערוץ 3 בכבלים, והחל משנת 2000 ובמשך שבע שנים הגיש בשידורי רשת בערוץ 2 את תכנית האירוח הנושאת את שמו. המבקרים האשימו אותו בכך שהוא מראיין נחמד מדי.
ניסיון לשבור את תדמיתו הדביקה יותר מהג'ל שעל שיערו התרחש ב-2008 כשהחל להגיש את מהדורת "אולפן שישי" של חדשות ערוץ 2. במהלך ריאיון בתכנית, אייל ברקוביץ' שאל אותו מתי הוא רץ לראשות הממשלה, והיה אולי הראשון לזהות מה שעתיד להתרחש. הכרזתו כי יפרוש לפוליטיקה העלתה לסדר היום את "חוק לפיד", לפיו תידרש תקופת צינון של חצי שנה מאיש תקשורת שירצה להתמודד בבחירות לכנסת.
סופר
באחת הפעמים כשספר חדש ותכנית טלוויזיה חדשה שלו הושקו במקביל, נשאל לפיד מה חשוב לו יותר כרגע, והוא השיב: "אני אוהב את שניהם. אני מאוד אוהב להיות בטלוויזיה מבחינה של אדרנלין טהור, להימצא בקצה של מכשיר אלקטרוני שבקצה החוט שלו יש מיליון איש. זו תחושה מאוד חזקה. את הכתיבה אני משווה לציפור. יש יופי גדול בלראות ציפור עפה בשמיים, אבל כשהיא הולכת על הקרקע אתה יכול לראות את הנוצות ולהבחין בכל הפרטים. הטלוויזיה לצורך העניין היא ציפור עפה, והכתיבה היא הציפור שהולכת לאט על הקרקע".
עוד לפני שהפך לסדין אדום פוליטית של החרדים, נתן להם לפיד סיבה אחת פחות לחבב אותו בספר הבכורה שלו המתרחש ב-1987 ובמרכזו חצר חסידית בבני ברק וכולל מזימה בינלאומית של גניבת תכשיטים, הברחת מזומנים וניסיונות רצח. לפיד מתאר בספר את דמות הבלש הפרטי ג'וש שירמן, וכמו הכותב עצמו גם הוא חובב איגרוף, לא נמנע מעישון ג'וינט ובן של עיתונאי. אמו של לפיד, שולמית לפיד, בראה באותה שנה את החוקרת ליזי בדיחי, אך למרות ההשראה המשפחתית, לפיד כסופר לא התקרב למעמד הנכבד של אמו. בין 12 ספריו כלולים ספרי מתח נוספים - "החידה השישית" ו"האשה השנייה", הרומן "שקיעה במוסקבה" והביוגרפיה "זיכרונות אחרי מותי: סיפורו של יוסף (טומי) לפיד" - באופן מקורי ומרגש, יאיר כתב בשם אביו, בגוף ראשון.
שחקן קולנוע
הרבה שנים לפני ששמם של נתניהו וארנון מילצ'ן נכרך באחד מתיקי האלפים, אי שם באמצע שנות השמונים עבד לפיד כמפיק ועורך סרטים בחברה בבעלות מילצ'ן בהוליווד. לאחר מכן, בשנת 1991 שיחק בסרט "מעבר לים" של ינקול גולדווסר, וב-1994 בדמות שולית בסרט "שירת הסירנה" של איתן פוקס, בדמות עופר, האקס של טלילה ששיחקה דלית קהן, כולל סצינת נשיקה בלתי נשכחת ביניהם. בריאיון לוואלה! תרבות באחרונה נשאלה קהן, אם כשכיכבה לצד לפיד בצעירותם, יכלה להעלות על דעתה שהבחור יום אחד יהיה שר החוץ וראש הממשלה החליפי. "מההיכרות הקצרה שהייתה לי איתו זה לא נראה לי משונה", השיבה קהן. "למה משונה? הוא אדם רציני וסימפטי ונוסיף לזה שאבא שלו היה דמות פוליטית".
ואגב, כשנשאל לפיד לפני שנתיים בריאיון מי היה משחק בתפקיד יאיר לפיד בסרט על חייו, השיב: "טום קרוז. הוא היחיד שמספיק נמוך".
פזמונאי
ברגע של כנות, הודה פעם לפיד: "אני לא משורר ואין לי כישרון מי יודע מה בזה. רוני סומק, חברי הטוב, הוא משורר. הוא חשף בפניי משוררים אמריקאים גדולים, קראתי את כולם, ואז הבנתי דבר נורא חשוב, לאכזבתו של רוני: אין לי את זה. טד יוז זה טד יוז, ואני לא. אין לי כישרון להיות משורר". אז משורר אולי הוא לא, אבל פזמונאי של כמה להיטים הוא דווקא כן. אחד הלהיטים הגדולים ביותר שכתב הוא "גרה בשינקין", שהלחין רמי קלינשטיין, היה הסינגל הראשון מתוך אלבומה היחיד של להקת מנגו. ראש הממשלה המיועד כתב אותו בשנת 1988 כשגר ברחוב שינקין ומתאר דמות סטריאוטיפית של אישה שגרה ברחוב. השורה "אך בלילות הקרים היא יודעת שזה הולך ומסתבך" מתכתבת עם "שיר ערב" של נתן זך. השיר הנציח את "קפה תמר" המיתולוגי, שנסגר באמצע העשור הקודם. והנה עובדה פחות ידועה על השיר: חברת מנגו לשעבר, מיכל צפיר, סיפרה שהיה לשיר עוד בית, ש"נעלם", לאחר שתמיר קליסקי, שהיה שותף בהפקת האלבום, קיצר את השיר והוריד אותו בעריכה.
ללפיד ולקליינשטיין היו שיתופי פעולה מוזיקליים נוספים, ובהם השיר "צעיר לנצח" - תרגום של לפיד לשירו של בוב דילן בלחן חדש של קליינשטיין שגם שר, והם יצרו יחד לריטה בין השאר את השירים "לבכות" ו"שיר אהובת הספן", שעל יצירתו סיפרה ריטה לוואלה! תרבות בריאיון ליום הולדתה ה-60: "יאיר לפיד היה חבר של רמי. אני זוכרת שיום אחד רמי חזר מהים ואמר 'כתבתי לחן בשבילך' שבאמת היה לחן של ים. ואז הוא הציע לתת את הלחן ליאיר. לפיד בדיוק סיים לקרוא את 'ים המוות' של ז'ורז' אמאדו וזה התלבש לו בול".
לפיד חתום גם על שיר ים תיכוני אחד, "היא עוד תראה", גרסת כיסוי בעברית ללהיט היווני "היידה ברה" שכתב במקור טריפונס, שגם מתארח בשיר שביצעה עינת שרוף הנחשבת לחברתו של לפיד (ואגב, בגרסה העברית כתב לפיד שורה שכנראה לא היתה עובדת שנים ספורות מאוחר יותר, בעידן המי-טו: "השמלה שלה הבליטה/ את כל מה שכבר רצית"). לפני שלפיד פלירטט עם המוזיקה הים תיכונית, אביו טומי לפיד פתח לפני 20 שנה חזית איתה בהיותו חבר כנסת, כשאמר לרזי ברקאי בגלי צה"ל בהתייחס לשיר של עמיר בניון: "זה נשמע כאילו לא אנחנו כבשנו את טול כרם, אלא כאילו טול כרם כבשה אותנו".
חזיתות נוספות
לפיד שימש גם כפרזנטור של בנק הפועלים החל מ-2003, ופורסם כי קיבל על כך כ-220 אלף דולר בשנה. כשמונה לשר אוצר היו כאלה שחששו מניגוד עניינים בשל כך. בנוסף, הוא הגיש בגלי צה"ל את התכנית "ציפורי לילה מארחות" עם דפנה שפיגלמן וכתב את המחזה "הגיל הנכון לאהבה" שהוצג בקאמרי בבימוי רוני פינקוביץ'. מה שמזכיר שלאחר שפינקוביץ' בחר לשים קץ לחייו, חברו לפיד עשה "המנוח ואני" כשכתב: "רוני פינקוביץ' נפטר היום בהמתת חסד בשווייץ. בשבת הלכנו להיפרד ממנו אצל אפי על הדשא. הוא לא נראה כמו מי שהולך למות בעוד חמישה ימים. 'אז מה', הוא אמר לי, 'אני לא אדע איך נגמר בסוף הסיפור איתך?'. הוא לא אמר את זה עצוב אלא מצחיק, אז צחקנו". אם פינקוביץ' מביט מלמעלה, כנראה שהוא מחייך שוב בימים אלה, כי סוף הסיפור לבינתיים של לפיד הוא סוף טוב.