יצחק איתן, מי שזכור כקריין חדשות מוערך, טוען שהקריירה רבת השנים שלו ברדיו החלה בזכותו של עט פשוט. הכל החל אי אז ב־61' כשמשירות התעסוקה בירושלים נשלחו שני נערים בני 16, מהנוער העובד והלומד, לאולפני “קול ישראל” כדי להתמודד על משרת עוזר הפקה במחלקת התוכניות הקלות. כשאיש המחלקה, המוזיקאי מאיר הרניק, הורה להם לכתוב קורות חיים, שלף אחד מהשניים עט מכיס חולצתו ונענה למשימה, בעוד שמתחרהו, שלא הצטייד בעט, הסתפק במבט בוהה. “מי שדאג להביא עט מהבית, ראוי למשרה”, פסק הרניק. “זה היה המזל שלי”, מציין איתן, 77. “הודות לעט ההוא פצחתי בקריירה של למעלה מ־50 שנות רדיו, שעל פי אומדן זהיר שידרתי במהלכן כ־60 אלף מהדורות של חדשות”.
כמובן לא רק העט תרם לכך, אלא גם הכישרון הטבעי שבו הוא התברך. “אצלי הכל התחיל מגרסא דינקותא”, מצהיר איתן, בן למשפחה ירושלמית (שנקראה במקור תם), שומרת מסורת ויוצאת תימן. “בניגוד לרבים אחרים לא הייתי בגן הילדים, אלא התחלתי את המסלול שלי אצל המורי בחדר ובתלמוד תורה. שם ינקתי את העברית הנכונה וגם מאבי, עליו השלום, שהיה תלמיד חכם”.
בתחילת דרכו ב”קול ישראל” היה מגיש תקליטים בתוכנית “כבקשתך”, שהגישה רבקה מיכאלי. “רבקה’לה הייתה אז נחמדה מאוד ונראה לי שבכך היא לא השתנתה עד היום”, הוא אומר. “אגב כך שמתי עין על המיקרופון באולפן. גם אני, הנער, רציתי לשדר. הכשרתי את עצמי לקראת האתגר הזה בהקראת העיתון למשפחה בקבלות שבת אצלנו. לאחר דברי התורה שאבי היה משמיע, כמי שהיה מאז ומתמיד חקיין בידרתי את המשפחה בחיקויים של אישים שהוזכרו בעיתון. כנער חרוץ, לא הסתפקתי בכך והקלטתי תוכניות שערכתי לעצמי ברשמקול קטנטן שרכשתי. כשהצטברו בו הקלטות לא מעטות, הוא הגיע למשה חובב, ראש הקריינים, שאותו הערצתי מילדותי ובהגיעי לאולפני הרדיו הייתי מחסיר פעימה כשמצאתי את עצמי בקרבתו. הוא התרשם מההקלטות שלי והמליץ עליי למפקד גלי צה”ל, לקראת גיוסי לצבא. שם השתלבתי ב’מדינת תל אביב’”.
מה היה כה מיוחד במשה חובב?
“קודם כל קולו הרהוט שלא היה כמותו, והעברית שהייתה שגורה בפיו נשמעה כשפת קודש. ‘בטאו את העברית כהלכתה’, הוא היה אומר. למדתי ממנו להקריא כפי שצריך, גם הייתי כאילו שומע מאחורי האוזן את אבי, אם כי לעומתו קצת הורדתי מהח’ ומהע’, לאחר שהעירו לי שהגזמתי בכך”.
כשהשתחרר, חזר איתן בשלהי 66’ ל”קול ישראל”, הפעם כעובד התקליטייה והסרטייה. כשהתגלתה יכולת החיקוי שלו, הוא שולב במחלקת הבידור בתור טוביה צפיר של אז, כשהוא חמוש בחיקויי אישי התקופה. גם היום ניתן להתפקע מצחוק נוכח החיקוי שלו של ראשת הממשלה בימים ההם, גולדה מאיר, שרטנה ושאלה: “מי מבלבל את המוח ומבזבז עליי את זמנו?”. לעומתה, משה דיין דווקא החמיא לאיתן על החיקוי שלו.
מי עוד לא ידע לקבל בחיוך את החיקוי שיצרת לו?
“שר החקלאות רפאל איתן, הוא רפול. רצה הגורל, ובאחד האירועים שהנחיתי בצבא שילבתי חיקוי שלו מבלי לדעת שהוא במקום. כנראה הצלחתי בחיקוי שלו, אנשים ממש התפקעו מצחוק ומחאו כפיים בהתלהבות. אחר כך רפול ניגש אליי ואמר לי: ‘תשמע, אני מזהיר אותך, שתפסיק לחקות אותי. הבנת?”.
הבנת?
“אכן, אף פעם לא חיפשתי צרות בדברים האלה. בשביל מה?”.
לעומת הקריינות, החקיינות לא הייתה מבחינתך קרדום לחפור בו.
“לא פעם הייתי אומר על כך שבבסיס שלי רציתי להיות שחקן ומכך עשיתי את החיקויים, אבל בסופו של דבר התפרנסתי ממה שאני כנראה הכי טוב בו, וזאת הקריינות”.
מדוע לא שחקן?
“כי במבט לאחור עושה רושם שקראתי את המפה נכון. הרי עדיף שכל אחד מאיתנו יעשה את מה שהוא הכי טוב בו”.
איתן הוזעק להגיש את מהדורת הבתולין שלו בבוקר מושלג במקום הקריין התורן, אריה אורגד, שלא יכול היה להגיע. “עשיתי את דרכי ברגל, בשלג כבד, מהבית בנחלאות לאולפני ‘קול ישראל’”, הוא משחזר. “משום מה הקראתי את המהדורה הראשונה שלי בלי תקלות וקיבלתי על כך מחמאות. מאז נשארתי עם המיקרופון. כך למעשה הפכתי להיות קריין חדשות”.
סוכריית מנטה
במרוצת השנים היו לאיתן לא מעט מהדורות היסטוריות. באחת מהן, ב־70’, הוא בישר על סיום מלחמת ההתשה. בחדשות הטלוויזיה ניתן היה לראות חיילים רוקדים על גדות התעלה, כשבידיהם טרנזיסטורים שמהם עלה קולו של איתן. “אתה לא יודע איזו שמחה גרמת לנו”, נאמר לו. “בסך הכל הקראתי את החדשות”, הגיב בצניעות אופיינית.
איתן אף היה הקריין שבישר על סופה של מלחמת יום כיפור, ב־24 באוקטובר 73’. “זאת הייתה מהדורה מיוחדת”, הוא מציין. “לעומת השמחה בהודעה על הפסקת האש לקראת סיום המלחמה, בחלקה השני של המהדורה כמעט נחנקתי מדמעות, כשהקראתי את שמות החללים הרבים. הצטווינו לא להחצין רגשות במהדורות. כך התאפקתי עד סיום המהדורה, ואז יצאתי מהאולפן ופרצתי בבכי. כמו כן זכורה לי מהדורת השחר, ב־79’, שבה הודעתי על האישור בכנסת של הסכם השלום עם מצרים והרגשתי אז שנגעתי בהיסטוריה”.
כאב לשלושה בנים, לא היה לו קל לשדר מהדורות בעת מלחמות ומבצעים צבאיים. “זה היה ממש נורא”, הוא מספר. “ידעתי דברים מאחורי הקלעים, וזה לא נתן לי מנוח. אומנם הקראתי את המהדורות באיפוק, אבל מעיי המו בקרבי מדאגה והייתי מתקשר שוב ושוב לכתבת הצבאית, כרמלה מנשה, כדי להתעדכן. היא הייתה מרגיעה אותי”.
היו לך תקלות כקריין?
“היו כמה. החמורה שבהן קרתה עקב המעבר החריף מהשרב בחוץ לצינת האולפן הממוזג, בלי ללגום לפחות קצת מים לפני השידור, כפי שהייתי רגיל. לקראת סיום המהדורה בגד בי קולי. בקושי הגעתי לתחזית ולמילה ‘הטמפרטורות’, שממנה נאלצתי לחתוך למשפט המסכם: ‘זה סוף החדשות מירושלים’. כשזה קורה, קריין מרגיש שחרב עליו עולמו. תקלה אחרת קרתה לי כשהגישו לי מהדורה חלקית, עם הבטחה שמיד יגיע ההמשך. אבל המפיקה שכחה את הבטחתה, ואני נאלצתי לסגור את המיקרופון לשבע שניות ארוכות כנצח כדי לקרוא לה ולדפים המיוחלים”.
היה לך פטנט איך לשמור על קולך, שהפך לסמל המסחרי שלך?
“כשהייתי צרוד, נמנעתי מלדבר כמה וכמה ימים על מנת להישמר מכך שהמצב יחמיר. הפטנט שלי לשמירת הקול היה פשוט - כוס תה ממים פושרים - וזה עבד תמיד, בתנאי שלא אשכח ללגום, אפילו מים. לצלילות הקול יכלה לתרום גם סוכריית מנטה, שמבחינתי הייתה תמיד עוד פטנט פשוט שעזר”.
לצד הקריינות, היו לאיתן גם משימות אחרות ברדיו. “הייתי הקריין ושומר המטמון בתוכנית ‘מחפשים את המטמון’”, הוא מספר. “קדמה לכך עבודת הכנה שבה חיפשתי חומר רקע על המקום שממנו שידרתי. זה הביא לתוכנית ערך מוסף. באווירה של היום תוכנית כזאת, שהייתה אז להיט סוחף, לא הייתה עוברת. כיום אי אפשר להימנע מהשאלה איך יצאה לשידור תוכנית כזאת, שהייתה נכונה לשעתה”.
אוויר צלול
איתן עוסק לאורך השנים גם בכתיבת שירה וכבר ב־76’ פרסם את ספר השירים שלו “בתוך הערפל”. צבי בן־פורת, מי שהיה מנצח מקהלת “קול ישראל לנוער”, הלחין לפני שנים משירי הילדים של איתן, ואברהם פררה הקליט אותם בקולו החם. “עד היום אני כותב למגירה”, מעיר איתן, שגם מצייר ועוסק בגרפולוגיה.
ב־2012, בהגיעו לגיל 67, יצא לגמלאות. כשנקרא כעבור שנתיים לחזור אל המיקרופון, הוא אמר: “ברצון רב!”. אך כשרשות השידור נסגרה ב־2017, ירד המסך על הקריירה הרדיופונית העשירה שלו. במהדורה האחרונה שלו הוא נשא דברי פרידה לא רק בשמו, אלא בשם כל עובדי “קול ישראל”.
ניסית להציע את עצמך לתאגיד?
“ניסיתי, אבל לא היה עם מי ועל מה לדבר”.
אם קולך נשאר במיטבו, למה להפסיק?
“אתה דורך על יבלות, שכן גם אני שואל אותה שאלה. במעבר לתאגיד ויתרו על מיטב הקולות של ‘קול ישראל’. אני נדהם היום כשאני שומע בערוצים השונים קולות שבעבר לא היו מאפשרים להם להתקרב למיקרופון, ולא רק הקולות, אלא גם העברית הקלוקלת שחודרת לרדיו. הכל נראה ונשמע כלאחר יד, כאילו שמקריאים טופס של מס הכנסה. המיקרופון נעשה פרוץ, וכל אחד כביכול יכול. היה עצוב לראות מקום היסטורי כמו ‘קול ישראל’ נחרב. לא האמנתי שדבר כזה עלול לקרות. עד היום מרגש אותי לשמוע ברחוב דברי עידוד של המאזינים שלנו. אבל זה לא יחזיר את מה שהיה”.
למה אתה מתגעגע?
“הכי? למהדורות השחר, כשבצינת הבוקר הירושלמי אוויר צלול ממלא את הריאות”.