יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה: הפילוסוף הגרמני-יהודי תאודור אדורנו הציג בשנת 1949 עמדה שנויה במחלוקת, לפיה "אחרי אושוויץ שוב לא ניתן לכתוב שירה", ובכך קבע למעשה כי אחרי בוכנוולד וברגן-בלזן יהיה קשה, נוכח האימה והזוועות, ליצור אומנות. עולם התרבות עמד חסר אונים אל מול הברבריות, על אחת כמה וכמה אל מול השואה, ההשמדה התעשייתית של בני אדם שביצעו בני אדם. אותו שבר ציוויליזציוני יכול להתכתב במידה מסוימת עם המציאות שאחרי ה-7 באוקטובר, כאשר אזרחים ישראלים רבים נותרו המומים לנוכח פוגרום ברברי שהתרחש על אדמתם, חוף המבטחים שאמור היה להגן מפני רדיפת היהודים לאורך ההיסטוריה.
"במשך 75 שנה עמדה ישראל כערֵבה היחידה לביטחונכם, כדי שזוועות העבר לא יקרו שוב", אמר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בנאום מרגש מייד אחרי הטבח, והכיר באמת העגומה שלפיה דבר מה כאן נשבר. התמונות של משאיות מלאות בגופות מפויחות, של צעירים שנכלאו ונחנקו בתוך מיגוניות, של ילדים שנספו לאחר שניסו להסתתר בעליות גג, של אנשים מבוגרים שהוצאו להורג ברחוב, של קשישים שהושפלו ושל בנות צעירות שנאנסו – כל אלה היו אנלוגיה מכאיבה מדי לדורות שאולי גדלו על סיפורי השואה, אך מעולם לא שיערו שאירוע בסדר גודל כזה יכול להתרחש בהווה בישראל.
חברי הכנסת מצידם מיהרו לפתוח חמ"לים ולפזר סרטונים שבהם הם נצפו מנופפים בדגלי ישראל לאורך הכבישים, הפרסומות צייצו שנעבור את הפרק הכואב הזה ביחד, שדרני הטלוויזיה פיזזו עם הלוחמים בשטח, ובתוך כל ההמולה שנוצרה, חלקה בצדק, נותרה שאלת הייצוג של האסון. האם דרך השיר 'חרבו דרבו' של "נס וסטילה", סרטי דוקו ביס על הבריחה מהנובה או מיצג הנצחה לנרצחי הפסטיבל באקספו תל אביב אפשר לומר שעיכלנו את מה שקרה לנו? ומה זה אומר בכלל?
שאלת התיווך העסיקה כאמור גם את אדורנו, כך לפי פרופ' אמריטוס משה צוקרמן: "איך מוצאים את הדרך להיות במגע עם הסבל, אבל בד בבד לא הופכים אותו לקיטש או למובן מאליו אלא מעוררים באנשים דבר מה שמתכתב עם התודעה שלהם? התרבות, אם היא לא חתרנית ומהווה אופוזיציה של ממש, תמיד תעמוד חסרת אונים אל מול טנקים, הרג והפצצות".
לדבריו, "גם כיום ערוצי התקשורת עושים כמיטב יכולתם כדי להעביר לנו את החוויות של 7 באוקטובר, אבל אי אפשר לטעון שיש לנו באמת את הייצוגים המלאים של השבת השחורה, וזו בדיוק הבעיה; ברגע שהדבר הופך למין רפרטואר שחוזר על עצמו, הוא הופך לטרטור – אתה שומע עוד תיאור ועוד תיאור ומבין שהתיאור הספציפי מאבד ממעמדו, משום שאנחנו 'טובעים' בים של תיאורים. תיאור אינו בדיוק החוויה – איך אפשר לחוות את האימה של האנשים שהיו נתונים שם דרך מה שמתואר לנו? אי אפשר, ולכן בעיית הייצוג קיימת גם כאן. כבר הספיקו לצאת שירים שמבקשים לתת דין וחשבון על 7 באוקטובר במהירות בלתי מתקבלת על הדעת, וזה יותר ייצוג מתחום הרגש הסנטימנטלי ולא באמת ייצוגים של ממש".
בישראל ניתן מקום לאמירה הרדיקלית של אדורנו? "בארץ לא התייחסו לתזה שלו כי מבחינת הישראלים אין פה שאלה כלל. השואה היא שלנו, יש את יד ושם, יש טקסים ולטקסים יש פורמט. המחשבה הפילוסופית המעודנת של אדורנו לא יכלה להתקבל פה כטיעון רלוונטי לתרבות הזיכרון. התרבות הישראלית במובן הזה היא לגמרי אינסטרומנטלית – היא מקיימת את הזיכרון ועושה זאת בשירים נוגים ודברים מן הסוג הזה, אבל לא כמשהו שבאמצעותו אנחנו יכולים להגיע למהות העניין ולהזדהות איתו, וזו הבעיה שאדורנו הצביע עליה – אי אפשר באמת לתפוס, וזה מתכתב גם עם הזוועות של 7 באוקטובר".
עוד הוסיף: "קלונד לנצמן, במאי הסרט המפורסם 'שואה' מ-1985, המשיך באותו הקו כשאמר – אני לא יכול להגיד מראש מה היה, לא יכול להבהיר את המהות, אבל אני כן יכול לתת קול לאנשים שהיו שם, ולהראות פסיפס; כך, בסרט שלו יש כפריים פולנים שמדברים, ניצולים שמדברים ואפילו פושעים שמדברים, אבל בלי יומרה, בלי להגיד 'מה הייתה השואה', אלא מביאים פסיפס של קולות שמייצגים את הדבר הזה".
עם זאת, צוקרמן הדגיש: "אדורנו קצת חזר בעצמו מאוחר יותר, כאשר הודה שהוא כנראה הגזים בקביעה שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זהו מעשה ברברי, משום שהסבל האנושי ראוי לייצוג כשם שהאדם המעונה זכאי לצרוח. לתרבות יש פונקציה של דברור, אבל אם היא מבקשת להיות הייצוג של הברבריות או לתת דין וחשבון על הברבריות, היא חייבת להיות כזו שלא יורדת לך בקלות בבטן. צריך לקשור את הקהל למה שרוצים להגיד, אבל בה בעת לא להקל עליו יותר מדי".
אחרי 7 באוקטובר האמירה 'נעשתה לנו שואה בארצנו' עולה שוב ושוב. "אני לא רואה ב-7 באוקטובר כ'שואה'. את השואה בכל זאת משאירים לקטגוריות אחרות מן הסוג של השואה של העם היהודי, השואה הארמנית וכו'. זו שאלה של כמויות, היכן שהכמות הופכת להיות איכות חדשה. יש הבדל בין אלפי אנשים למיליונים. אם ליל הבדולח היה נשאר האירוע האנטי יהודי היחיד שקרה ליהודים, וגם בו נהרגו אלפי אנשים, לא היינו מדברים עליו במונחים של שואה אלא כעל פוגרום גדול. אני לא רוצה שייקשרו את 7 באוקטובר לשואה כי זה לא מכבד את הטבח ועושה זילות לשואה. הרגשות במובן הזה אינם רלוונטיים. לשואה יש הגדרה ומהות מסוימת שלא התממשה ב-7 באוקטובר".