אולי לא שמתם לב אבל פורים השנה הוא אנטיתזה לפורים. הוא בכלל לא פורים, הוא יותר כמו שילוב של יום השואה עם יום הזיכרון. הרי כל קיומו של החג מושתת על ניצחונו של מרדכי על המן והצלתו של העם היהודי מהשמדה: ״מאבל לשמחה, מיגון לצהלה״ וכך גם שמו של החג הנגזר מהמילה "פור״ (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את יום הטבח ביהודים, אך שכפי שכולנו יודעים, מזימתו נכשלה והיהודים ניצלו.
ומה נגיד השנה? בניגוד לסיפור המגילה, אצלנו, שום גלגל לא התהפך וכן נפל הפור על השבעה באוקטובר. יום הטבח הנוראי ביותר שהתרחש כלפי העם היהודי מאז השואה. לכן, נשאלת השאלה הכה לגיטימית: האם בכלל ראוי לחגוג את פורים? הרי לא רק שאין על מה לשמוח, אלה גם שאנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה ועוד שלל נבואות זעם למה שהולך להתרחש כאן בסוף אפריל.
כמובן שהמעבר בין אבל לשמחה אינו זר לנו ומעלה מחלוקת דומה הסבה סביב הפרדת יום הזיכרון מיום העצמאות, שעלינו ליצור ביניהם מרווח. הדרישה הזו היא לא חסרת הגיון. המעבר הקיצוני הזה הוא לא אנושי. הנקודה המרכזית העומדת בבסיסה היא כמובן: התחשבות ברגשותיהם של משפחות אשר איבדו את יקיריהן. כי אלו, אם זה לא היה ברור, צריכים להיות בראש סדר העדיפות שלנו. האם הורגלנו להקל ראש במי שבמותם ציוו לנו את החיים? או אף יותר גרוע - זה נראה לנו מובן מאליו?
להגיע לבמת ״רוק עצמאות״, להשתכר מוודקה זולה ולרסס זרים בספריי קצף, כאילו, לא עמדנו 24 שעות לפני כן בחצר בית הספר, לבושים חולצות לבנות ושרנו עם פנים קודרות ״אנחנו הילדים של חורף שנת 73״ . זה מעבר שבראש שלנו הפך להגיוני, וזו בעיה.
גם היום, אנו מתנהלים כאילו הכל פה רגיל: מאות מסיבות פורים גרנדיזיות, שלל אירועי תחפושות לכל המשפחה, מסיבות רחוב, ומה לא בעצם? וכל זאת בזמן שמאה שלושים וארבעה חטופים עדיין בשבי, חיילים נהרגים על בסיס יומי, כמות אסטרונומית של נרצחים, מפונים, יתומים, אנד דה ליסט קיפ גויינג.
הטיעון הילדותי המככב בניסיון להצדיק את חגיגות הפורים הוא כמובן ״צריך להראות להם שאנחנו לא מפחדים״, שזה טוב ויפה, אבל מה עם הסולידריות? יש פה אנשים שלפני חמישה חודשים טבחו את המשפחה שלהם. זו לא סיבה מספיק טובה למנן את החג? למה אזרחים אשר איבדו הכל צריכים לצפות בכולם חוגגים, כשהם נשארים לבד בבית (במידה ונשאר להם בית), עם סיפורי זוועה וטראומות שילוו אותם כל החיים.
מן הראוי שחג הפורים הזה יקבל התייחסות מיוחדת. מלבד הדרישה הפעוטה עד מגוחכת על איסור השימוש בקפצונים ותחפושות מפחידות, וואו איזו ג׳סטה. לא אומרת שצריך לבטל את החג לחלוטין, אך יש הבדל בין ביטול מוחלט להתייחסות הגיונית וחיונית למה שמתרחש כרגע, קוראים לזה להיות מחובר.
כמה קשה היה לשר קיש, לכנס ישיבה בדבר אופי החגיגות ולתת הוראה על ציון פורים בנושא גבורה. אלוהים יודע שלא חסרים סיפורים כאלו. מרגיש כי התחשבות לא הפכה למילה גסה אלה למילה הנעדרת מהלקסיקון.
וכן, אנחנו צריכים להראות שאנחנו ממשיכים את החיים כרגיל ושאנחנו לא מפחדים, אבל גם צריך להראות סולידריות. רק שכנראה, יותר נוח לבחור באופצייה א׳, שהרי זו נותנת לגיטמיצה לאנוכיות הטבועה בנו במילא.