המטרה של הפרויקט "נשים מצטלמות מלחמה" היא להמחיש ולתת איזושהי נוכחות לתחושות מאוד מדויקות של מה שהנשים המשתתפות בו עברו ב־7 באוקטובר, ולהראות שגם בפרספקטיבה של הרבה חודשים אחרי כן אנחנו עדיין בתוך הסיוט", אומרת האמנית אליסיה שחף, שאמונה על צילום הנשים המשתתפות בפרויקט במטרה לתעד את המסע שהן עברו בשנה האחרונה.
שי לי עטרי על הזכייה בפרס אופיר: "הרגשתי שיהב נמצא בתוך החדר"
הפרויקט נעשה ביוזמת עמותת עדן, המתמחה בטיפול בפוסט־טראומה בנערות ונשים ופועלת בעוטף עזה מאז שנת 1997. העמותה מפעילה תוכניות שונות, בהן פנימייה פוסט־אשפוזית, בית ספר לנערות, מכינה תעסוקתית לצעירות נפגעות טראומה, מרכז ידע לטיפול בטראומה ומרכז טיפול חדש לנשות עוטף עזה והסביבה. התמונות שצילומן מסתיים בימים אלה יהפכו בסופו של דבר לתערוכה "נשים מצטלמות מלחמה", שתיפתח ב־22 בנובמבר ב"מרכז עדן 51" בקיבוץ דורות במטרה לייצר המשכיות לשיח על טראומה ולתת מקום לתקווה.
"התערוכה שתיפתח בקרוב מיישמת בעצם את מודל עדן, שלפיו אנו פועלות בעמותה", אומרת רונית אטואן שובל, מנכ"לית עמותת עדן. "למעשה, פרויקטים מסוג זה מייצרים מרחבים בטוחים לנשים לספר את סיפורן ולהתמודד עם הטראומות שחוו ב־7 באוקטובר ובזמן מלחמת חרבות ברזל. מרחב בטוח מייצר אווירה מקבלת ולא שיפוטית וסביבה פיזית תומכת שמאפשרת ביטחון לנשים לדבר את הטראומה ולעבד אותה".
"'נשים מצטלמות מלחמה' זה סוג של המשך של הפרויקט 'נשים מספרות מלחמה', גם הוא של עמותת עדן, פרויקט של תיעוד בווידיאו של נשים שהיו בכל מיני מצבים ב־7 באוקטובר ואחריו, ביניהן אמהות ששהו שעות בממ"דים, אמהות של חיילים שנפלו בקרב, מגוון נשים מהעוטף, מפונות מהצפון", מספרת שחף. "בפרויקט הנוכחי, 'נשים מצטלמות מלחמה', נבחרו 12 נשים מתוך אלה שהשתתפו בתיעוד בווידיאו, וביקשו מכל אחת מהן לחשוב על איזשהו חלק משמעותי מהתיעוד שלהן שהיו רוצות לתרגם לדימוי אחד, לצילום אחד".
איך זה בעצם התבצע בפועל?
"יצרתי קשר עם הנשים האלה וצפיתי יחד איתן בכל הסרטים, בכל העדויות. יחד איתן עשיתי סוג של תהליך תרגום המילה והחוויה שהן עברו לידי צילום. ביחד בנינו דימוי שבמרכזו האישה עצמה. בכל אחד מהצילומים יש נוכחות של כל אחת מהנשים האלה. צילמתי אותן בלוקיישנים שונים, כאשר היו כאלה שבחרו קצת לשחזר חלק ממה שעברו באותו יום. למשל, שורדת נובה ביקשה להצטלם בפרדס שבו הסתתרה ביום הנוראי הזה. צילמתי את הנשים, ואחר כך היו גם כמה שביקשו להוסיף דברים מסוימים לתמונה באמצעות בינה מלאכותית או באמצעים גרפיים אחרים".
כמו מה למשל?
"אחת הנשים דיברה על כך שהיא מאוד חזקה מבחוץ, הייתה גם חזקה בממ"ד, אבל בפנים היא הרגישה שהבטן שלה פשוט מתפרקת כמו סלע סדוק. האישה הזו הייתה מפונה בים המלח, לשם הביאו מישהו שלימד אותה לתרגל יוגה. היא ביקשה להצטלם באחת התנוחות שלמדה, תנוחה שמשדרת חוזקה, אבל באזור הבטן, באמצעות עיבוד תמונה, הוספתי לה סדקים".
"להחזיר את השליטה"
אחת הנשים שצולמו לפרויקט היא עינב מור־מעוז, 27, מתל אביב, שב־7 באוקטובר הייתה אצל הורי בעלה בקיבוץ נחל עוז. "היינו 18 שעות בממ"ד, היה קרב יריות בתוך הבית, מחבלים היו בכל הסביבה", היא מספרת. "אחרי 18 שעות חילצו אותנו. קודם כל, הייתי תקופה מסוימת אצל ההורים שלי, אחר כך הלכתי להדריך את קבוצת הנעורים, כיתות ט'־י"ב, של נחל עוז, ובערך בדצמבר חזרתי לתל אביב. החיים שלי מאוד השתנו. הפסקתי לעבוד, כל פעם כשיש החמרה במצב הביטחוני, למשל כמו שהיה בזמן האיום האיראני, זה ממש מורגש אצלי. יש לי התקפי חרדה קשים, חוסר יכולת לתפקד".
מה רצית להביע בתמונה שצולמה?
"רציתי להביע שאני ממש מרגישה שיש איזו מחיצה ביני ובין יתר האנשים בתל אביב, שהעיר ממש חזרה לעצמה, אבל מבחינתי ה־7 באוקטובר עדיין קורה והדיסוננס הזה קשה לעיכול ולהכרה. אני מרגישה זרה בבית שלי. חיצונית אולי אני נראית כאילו כרגיל, אבל בפנים לא חזרתי להיות כמו שהייתי לפני ה־7 באוקטובר".
"עינב דיברה על התחושה שהיא בתוך בועה, אבל מבחינה חיצונית כאילו לא רואים עליה מה שעברה", מספרת שחף. "צילמתי אותה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא נראית כאילו היא יושבת מאוד מבודדת בתוך הרבה אנשים שנראים מטושטשים. היא יושבת על הרצפה, הפוקוס עליה, אבל היא כאילו בעולם אחר, כאילו שקופה, כאשר כל שאר האלמנטים בתמונה מטושטשים".
"היינו 30 שעות בממ"ד, אני, בעלי ושני ילדים קטנים. בלילה, אחרי 20 שעות, נכנסו אלינו מחבלים, שרפו לנו את הבית. היה קרב על הבית שלנו, הצבא ירה טילים בניסיון לחסל את המחבלים. היינו ממש בשדה קרב, עד שבסוף התינוק שלי התייבש והיינו צריכים לקחת את הסיכון, לפתוח את החלון ולצאת", מספרת דורין כהן, 31, מכפר עזה, שכיום מפונה בשפיים עם קהילת הקיבוץ, וגם היא משתתפת בפרויקט.
לדבריה, היה לה חשוב להחזיר את השליטה בתוך סיטואציה שבה הרגישה חוסר שליטה, להראות את החוזק שלה אל מול הסיטואציה וגם אחרי הסיטואציה. "להראות שאף אחד לא יצליח לשבור את הרוח שלנו למרות מה שעברנו", היא אומרת ומציינת שזו גם הסיבה שביקשה שהצילום שלה יבטא עוצמה. "בכוונה לבשתי חולצה בצבע גוף, כי הרגשתי 'עירומה' בסיטואציה בממ"ד, והיה חשוב לי להעביר בצילום כמה שיותר עוצמה, כמה שיותר חוסן, למרות מה שעברתי. להביע את העוצמה שהייתה שם".
הקשיים של ה־7 באוקטובר, אומרת כהן, מלווים אותה עד היום. "יש לי חברה מאוד טובה שעדיין חטופה והילדים שלי עדיין לא התאוששו נפשית מהסיטואציה", היא מספרת. "עכשיו גם מתחילים אצלנו לצוף תסמינים של פוסט־טראומה. עד עכשיו היינו בסוג של ניתוק. אנחנו נלחמים כיום על החטופים מהקיבוץ, אין לנו גם ידיעה לגבי העתיד שלנו, אבל למרות זאת היה לי חשוב לשדר בתמונה עוצמה וחוסן, כי זה מה שבסופו של דבר מחזיק אותנו".
"הגעתי לדורין לשפיים וצילמתי אותה", מספרת שחף. "דורין דיברה על עוצמה, על כך שהיא מאוד חזקה. צילמתי אותה בצורה כזו ששפת הגוף שלה משדרת עוצמה. היא מצולמת מלמטה ליד משהו שהיה בעבר מגדל שמירה, והיא נראית גדולה מהחיים, חזקה כזאת. זה מה שחיפשנו בצילום: להעביר את העוצמה שלה".
"מחווה לפמיניסטיות"
שולי כהן, 32, משדרות, שגם היא משתתפת בפרויקט, צולמה בקיבוץ דורות, בחלל של עמותת עדן. "שולי ביקשה לשדר בצילום שלה סוג של עוצמה", מספרת שחף. "שולי היא אישה מאוד חזקה, עוזרת לאחרים, מתנדבת. היא גם רצתה להנציח בצילום, לעשות סוג של מחווה לחברה מאוד טובה שלה שנרצחה ב־7 באוקטובר. צילמתי את שולי, ואז והוספתי ברקע קיר גרפיטי שהוא מעין מחווה לנשים פמיניסטיות בכל העולם, ובתוך הקיר הזה שילבתי טקסט שהיה שייך לחברה שלה, והוא הפך לחלק מהתמונה הזו".
"ב־7 באוקטובר נפלו אצלנו בשכונה שלושה קסאמים, אחד מהם אצלי בבית", מספרת כהן. "היו מחבלים בשכונה, הגיע גם צבא, היו קולות של ירי, נפל החשמל, לא הייתה תקשורת סלולרית. חיכינו לפינוי, ובזמן שאני מחכה ירו עליי מחבלים. בערב שבת הגיעו מהמרכז חבר'ה מ'אחים לנשק' לחלץ את דיירי הבניין שלנו. חילצו אותי לחברה שגרה בראש העין, ואז התחלתי לקבל פניות מתושבי שדרות לעזור בחילוצים שלהם. הפכתי לחמ"ל שמסייע לאנשים ומקשר אותם עם גורמים שיכולים לפנות אותם. זו נהייתה אופרציה גדולה, הצטרפו אליי מלא חמ"לים של מלונות, מקומות אירוח. בהמשך הקמתי גם קבוצה של מנהלי חמ"לים, איזה 50 חמ"לים של גורמים מכל מיני תחומים - עורכי דין, גופים הקשורים למזון ועוד - שיכולים לעזור לאנשים".
בתמונה שצולמה רצתה כהן להנציח גם דמות משמעותית בחייה, רינת שגב אבן ז"ל, שנרצחה בקיבוץ בארי. "אני אם חד־הורית, הייתי במצב לא פשוט בחיים שלי, ואילו היום אני מסיימת תואר בכלכלה, ניהול וביוטכנולגיה, אני גם פעילה חברתית - וכל זה בזכות רינת, שהייתה לפני ארבע שנים מטפלת שלי ושל הבן שלי במרכז הורים וילדים", מספרת כהן. "הפכנו להיות חברות, היינו משקמות יחד אנשים. ב־7 באוקטובר האישה הזו, שמעולם לא ביקשה עזרה מאף אחד, מחבלים רצחו בבארי אותה, את בעלה ושניים מילדיה אחרי שברחו מהממ"ד. רינת ואני היינו אמורות להעלות הרצאה, שבפתיח שלה רינת כתבה: 'ספרי את הסיפור שלך לא כדי להראות שהצלחת, אלא כדי להגיד לנשים האלו שגם הן יכולות להצליח'. זה משהו שרציתי להנציח. בצילום רציתי להמחיש מצד אחד את העוצמה שלי, ומצד שני את העיסוק שלי בהנצחתה של רינת, שהייתה מעצימה נשים, גורמת להן להאמין בעצמן".