בימים אלה, כשישראל מתמודדת עם אחת התקופות המאתגרות בתולדותיה, עולה השאלה - האם יש מקום להומור? גיא הוכמן, קומיקאי ואושיית רשת פופולרי, טוען שלא רק שיש מקום, אלא שהוא הכרחי. בראיון מיוחד לפודקאסט "בשביל הזיכרון" עם בנצי רובין, הכתב הפרלמנטרי של מעריב, הוכמן חושף את האתגרים והדילמות שבשימוש בהומור בזמן מלחמה.
"אחרי השביעי באוקטובר, הבנתי כמה הדבר הזה הוא הכרחי", מספר הוכמן. "הייתי בהלם מהסרטונים של הזוועות, אתה רואה עשרות ומאות חבר'ה צעירים, מ-20 עד 30-40, שרים, צוחקים, נהנים. אתה אומר, וואלה, זה אותו אירוע?".
בן כספית חושף: הסולחה הסודית שעשיתי עם ביבי מאחורי הגב של שרה | פודקאסט מעריב
"פועלים מסביב לשעון": המערך האווירי של המשטרה נחשף | מעריב פודקאסטים
הוכמן, שכינה את עצמו "קצין חיוך ראשי" בצה"ל, מצא את עצמו ממלא תפקיד חדש ובלתי צפוי. "זכיתי לעשות סטנדאפ בשטח עזה, ללוחמים, עם פודרה, שלא ראיתי את הפנים שלהם", הוא משתף. "ואני אומר כל יום, תודה על הדבר הזה, ועל השינוי בתפקיד שלי
אך לא רק בקרב חיילים הוכמן מוצא את עצמו מופיע. הוא מספר על הופעות בפני קהלים מגוונים, כולל נשים שילדו באמצע המלחמה ומשפחות שכולות. "אני בא לשמח, אני לא בא לצחוק על", הוא מדגיש. "אתה עושה את ההתאמות האלה".
הוכמן מודע היטב לרגישות הנדרשת בהופעותיו. "יש נושאים שאתה לא נוגע בהם", הוא מסביר. "נגיד על החטופים בעזה - אני לא נוגע". עם זאת, הוא מוצא דרכים לגעת בנושאים קשים באופן מכבד ומחזק. "הופעתי עכשיו לאחים לחיים, עמותה מדהימה. כל השורה הראשונה קטועים... אתה יודע, יש פה במלחמה הזאת באמת אחוזים מטורפים".
אחד האתגרים הגדולים, לדברי הוכמן, הוא לנרמל את המצב החדש. "המטרה לנרמל את המצב. ככה הולכים לחיות, ועדיין זה לא אומר שסוף העולם", הוא אומר. הוא מספר על ביקורים אצל פצועים, שם הוא לא רק מנסה להצחיק, אלא גם להקשיב ולתמוך.
הוכמן גם מתייחס לשינוי בזהות הישראלית בעקבות המלחמה. "הזהות נורא נורא התחזקה, התעצמה הזהות הישראלית והיהודית", הוא מסביר. "פעם הייתי עסוק בזהות של קודם כל אני אב משפחה ובדרן וישראלי. אז ברגע שרוצים לתקוף אותך, היהודי הולך למעלה".
למרות הביקורת שהוא מקבל לעתים, הוכמן עומד מאחורי הבחירה שלו להמשיך להופיע ולהצחיק. "אם אני חושב שעכשיו צריכים להיכנס לעזה ולפרק את התחת אני אומר את זה", הוא מצהיר. "ואם אני חושב עכשיו שאולי צריכים קצת לחשוב, לנוח עד שאנחנו נכנסים למלחמה בצפון אני אומר את זה. למה? כי אני לא תלוי באף אחד".
הוכמן מדגיש את החשיבות של הומור ובידור בתקופות קשות. "אם פעם תגובות להופעות, או לקטעים שאתה עושה, היה 'איזה מצחיק', אז היום זה 'אחי, תודה'", הוא מסביר. "כלומר, הגענו למצב, שאנשים צריכים את זה, באמת".
אך עם ההצלחה והפופולריות מגיעים גם אתגרים חדשים. הוכמן מספר על החשיפה הבינלאומית שקיבל, במיוחד בעולם הערבי. "אלג'זירה, יושבים עליי", הוא אומר. "אני מכיר שכשהייתי, ראית בטח את התיעוד שלי כשהופעתי בתוך עזה... עכשיו נכנסתי בתור אחד כאילו קומיקאי שמתגאה וצוחק על ההרס ועל המוות של הערבים".
למרות זאת, הוכמן לא מתכוון לשנות את הקו שלו. "החלום שלי לצחוק עליהם כמה שיותר, אצבע בעין איפה שאפשר לתקוע אצבע בעין לחבר'ה שהרגו את האחים שלי", הוא אומר בנחישות.
הוכמן גם מתייחס לשאלת ההסברה הישראלית. "אני לא איש הסברה, אין לי כוונות כאלה", הוא מבהיר. "אני באמת מרוכז באמת בתוך עמי או בקהילות יהודיות בעולם".
עם זאת, הוכמן מדגיש שהאחדות הזו לא מוגבלת רק לתקופת המילואים. "אני לא אוהב את הנרטיב הזה שרק במילואים אנחנו מאוחדים ואיך שאנחנו יוצאים מיד כל אחד הולך לקהילתו, זה לא נכון", הוא טוען. "אני רואה את זה גם בהופעות".
בין שלל האירועים והמופעים, הוכמן מתייחס גם לרגע שהפך לוויראלי - כאשר עלה לבמה עם דגל ישראל במהלך הופעה של להקת קולדפליי. "אנ מתחרט על זה", הוא מצהיר כשנשאל על האירוע. "זה היה מיותר". הוכמן מספר שהאירוע לא היה מתוכנן מראש, אלא ספונטני לחלוטין. "תקשיב, אני מתעסק באמת בדברים אדג'יים. פעם אני בקטאר, פעם אני בזה, פעם אני בפה", הוא מסביר. "וכמו שאמרת, אגב, כולנו קצת במאניה לאומית פטריוטית, נכון?" למרות הביקורת שספג בעקבות האירוע, הוכמן עומד מאחורי מעשיו ורואה בהם חלק מתפקידו כאמן וכישראלי גאה.
לקראת סוף הריאיון, הוכמן מתייחס לאירוע שעורר סערה - הופעתו בפני הקואליציה. "באתי ואתה יודע שאתה אומר להם חבר'ה, מה? איפה גלנט? הוא באירוע של אופוזיציה?" הוא משחזר. למרות הביקורת, הוא עומד מאחורי ההחלטה להופיע. "כשאתה רואה מישהו צוחק הוא קצת נראה לך יותר אנושי. בין אם זה ביבי ובין אם זה מישהו אחר".
הוכמן מסכם את תפקידו בתקופה זו: "אני באמת מנסה באמת ללכד את הדברים האלה, לא תמיד אני מצליח אבל יש פעמים שמצליחים. העם צריך איזה משהו להיאחז בו ואחרי השביעי באוקטובר, בשביל הזיכרון, היינו צריכים להתעלות בכל משהו".
בסופו של דבר, הוכמן רואה את עצמו כמי שמספק צורך חיוני בחברה הישראלית בזמנים קשים אלה. הוא ממשיך להופיע, לצחוק ולגרום לאחרים לצחוק, תוך שהוא מנווט בין רגישויות וכאב. "אני לשמחתי, לפחות בחודשיים הראשונים של המלחמה, הצלחתי להיות שם בשביל החבר'ה שרצו טיפה נחמה", הוא אומר בגאווה.
ככל שהמלחמה נמשכת והמציאות משתנה, הוכמן ממשיך להתאים את עצמו ואת ההומור שלו למצב. הוא מבין את הכוח שיש לצחוק בזמנים קשים ואת היכולת שלו לחבר אנשים, לתת להם רגע של הפוגה מהמציאות הקשה, ובו זמנית לשמור על זיכרון הנופלים ועל התקווה לעתיד טוב יותר.
בעולם שבו הקווים בין הומור לטרגדיה, בין שמחה לכאב, הופכים לעתים מטושטשים, גיא הוכמן מוצא את עצמו בתפקיד ייחודי. הוא לא רק בדרן, אלא גם מעין שליח ציבור, המנסה לאזן בין הצורך לצחוק לבין הכבוד לכאב ולאובדן. בכך, הוא מספק לא רק בידור, אלא גם שירות חיוני לחברה הישראלית בתקופה מאתגרת זו.