המוזות לא שתקו: עולם התרבות מציין שנה לשבעה באוקטובר

שהתותחים רועמים, גם המוזות לא יכולות לשתוק, ובדומה למלחמות קודמות, גם “חרבות ברזל", שעדיין נמשכת, מביאה עמה בזמן אמת פרץ עצום של יצירות אמנות ותרבות בשלל דרכים (מוזיקה, ספרות, ציורים, תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע), מתוך הצורך של האמנים להביא לידי ביטוי את תחושותיהם, אמירותיהם ובמקרים מסוימים גם את מחאתם. סמוך לחג שמחת תורה, החג בו החיים של כולנו השתנו אשתקד, יוצרים רבים מוציאים בדרכים ובצורות שונות את יצירותיהם לאור, דבר המאפשר לחקור ולנתח, לפחות נכון לשלב זה של הקרבות, את השפעת המלחמה על ענף התרבות והאמנות בצל השבר והתקומה העמוקים.

החודש, סמוך למועד השנה לפרוץ המלחמה, מוצגות עשרות תערוכות אמנות שמתכתבות עם המלחמה, למשל: התערוכה "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו" במוזיאון ישראל ובה צילומיה של ליפשיץ, שנחטפה ושוחררה משבי חמאס (ובעלה עודד עדיין בשבי), "קישוטי מלחמה" שמציגה האמנית טל מצליח במוזיאון תל אביב, "השמש לא עמד דום" ו"קול התקווה" של האוצרת נעמי גורדון־חן שתוצג בגלריית גן שמואל.

אלו מתווספות לעשרות תערוכות שונות שהוצגו לאורך השנה, עוד מתחילת המלחמה, בהן: תערוכת "עדות מקומית" שהוקדשה ל־7 באוקטובר עם כ־300 צילומים מהטבח ומהקרבות, תערוכת "עת מלחמה" שהציגה את תגובת האמנים למלחמת חרבות ברזל, תערוכת "חרבות ברזל – לגעת בכאב" שהוצגה בכנסת ובה תלמידי כפר הנוער "עתיד" הציגו יצירות שמתכתבות עם המלחמה ותערוכת "חדר 710: רחוקים מהבית, קרובים אל הלב" שתיעדה את בני הגיל השלישי המפונים מבתיהם שבעוטף ובצפון. חשוב להזכיר גם את המיצגים האמנותיים שהוצגו בכיכרות החטופים ברחבי הארץ, כמו מיצג המיטות הריקות ומיצבי שולחנות השבת הריקים.

“כאנשי תרבות ואמנות, תמיד ברגעי משבר אנחנו חווים שגשוג יצירתי, אבל הפעם חווים את זה ביתר שאת", אומרת מיכל סדן, אוצרת ויח"צנית אמנות. “רואים בשנה האחרונה אמנים ששנים רבות לא הוציאו יצירות חדשות ובמלחמה הזאת מרגישים צורך ליצור ולהתבטא ולהשתתף בתערוכות. הרגש העז, הצער האדיר על החטופים, תחושת ההזנחה וההפקרות של העם, ולא משנה מאיזה צד פוליטי אתה, מובילים לתחושת מצוקה שנתנה כר מאוד יפה לאמנים ליצור. אגיד לך יותר מזה, אני בטוחה שברגע שהמצב המלחמתי יירגע, יהיה שגשוג עוד יותר מטורף בעולם האמנות ועוד יותר יצירות מגוונות שמתייחסות למציאות הישראלית החדשה".

איך את מאפיינת את סוגי היצירות?
“זה מגוון ונחלק לשני סוגים: יש יצירות מחאתיות, כמו למשל אמנים שמכניסים את משפחת ביבס שהיא מבחינתם סמל ישראל, סמל תקומה של משפחתיות, כוח ותעוזה. בהקשר זה הצבע הצהוב, שמסמל את הקריאה להחזרת החטופים, בולט מאוד ביצירות אמנות השנה. יש יצירות שמתעדות הרבה את סמלי ישראל - מגן דוד, יד חזקה וכחול ולבן, ויש יצירות שעוסקות בהעצמה ובהתחזקות כדי להוכיח שהעם הזה חזק. הסוג השלישי מנסה ליצור יותר עולם אוטופי וורוד, עולם של תקווה".

 “הספר הוא סוג של מצבה"
שלושה חודשים לפני ה־7 באוקטובר יצא בהוצאת הספרים “גמא" ספרם של עמרי בן יהודה ודותן הלוי “עזה", שלא עורר תשומת לב מיוחדת לפני המלחמה. “אף אחד לא רצה לשמוע ולא לראות שום דבר שקשור לעזה, זה לא עניין אף אחד", מספרת ד"ר קציעה אלון, חוקרת ספרות ואמנות ובעלת הוצאת הספרים “גמא". “אחרי ה־7 באוקטובר הספר הפך להיות רב־מכר, ופתאום לראות מה קורה בחצר האחורית שלנו, להתעניין ולגלות איזושהי סקרנות הפך למה שמכתיב עכשיו את התקופה. לכתיבה יש כמה וכמה ממדים: אנחנו יודעים שהכתיבה היא משהו מאוד עמוק ונשגב, משהו שיש לו המון השתמעויות. אחת ההשתמעויות היא התרפויטית, ואין לי ספק שמבול הספרים שיוצאים אחרי ה־7 באוקטובר שבהם אנשים מספרים את סיפורם, שמראיינים אותם וכותבים את הסיפור שלהם בספר זה צד נוסף בתהליך הריפוי, העצמי והקולקטיבי".

חיפוש שגרתי בחנויות הספרים השונות מראה כי על המדף מוצגים שלושה סוגי ספרים שמתכתבים עם המלחמה: כאלו שמספרים מנקודת מבט אישית את חוויות הלוחמים, המפונים והמשפחות השכולות, כאלו שמתייחסים למלחמה בצורת סיפור עלילתי המנגיש את הכאוס בצורה יותר “עדינה" (דוגמת ספרי ילדים רבים שיצאו בהקשר לחוויות המלחמה) וכאלו שמנתחים את ההשלכות החברתיות־פוליטיות־צבאיות של המלחמה, ומנסים להסביר מדוע קרה מה שקרה ב־7 באוקטובר. לפי דוח שפרסמה הספרייה הלאומית השבוע יצאו מתחילת המלחמה ועד עתה 170 ספרים שעוסקים ב"חרבות ברזל".

עם עשרות הספרים ניתן למנות את "מספר אישי 7.10.23" של הלוחם אלקנה כהן ו"דור המדבר" של הלוחם רז פרץ; "תובנות נחמה" שכתב אביתר נאמן (בנו של איתן מנחם נאמן ז"ל שנפל במלחמה) ו"בין שני חדרי הלב" מאת חגי לובר (אביו של יהונתן לובר ז"ל שנפל במלחמה); "אמרתי לכם זה ג'יהאד" של צבי יחזקאלי, "רוח הגבורה" של רחלי לביא, "גיבורים. לבד מול החמאס" מאת יואב לימור, "רוח קרב" של אמילי עמרוסי, "כמה שווה יהודי מת?" של ליטל שמש וכן ספרי עדויות מה־7 באוקטובר של לוחמים, ניצולים, אנשי חילוץ והצלה ועוד.

“אני חושבת שיש הרבה דרכי כתיבה לעיבוד הטראומה, להבין מה מתחולל, לשים את זה במסגרות. זה מסייע לך להתייחס לטקסט כי אז אתה מבין דרך זה מה קרה ויודע להתמודד עם דברים", מסבירה אלון. “כל עוד לדברים אין מילים הם נשארים אמורפיים ויש לזה ממד מאוד מפחיד, וברגע שזה מסופר בתוך תבנית נרטיבית של סיפור, יותר קל להתמודד עם זה".

לדברי ד"ר אלון, סיבה נוספת לכתיבת ספרים רבים שעוסקים במלחמה קשורה לנושא התיעודי: “אתה כותב כי אתה לא רוצה שהסיפור יישכח. הספר עצמו הוא סוג של אנדרטה, יד זיכרון, אבן דרך, משהו שהוא לא רק תרפיה אישית ולאומית אלא מצבה של ממש לאנשים שנרצחו ונהרגו. הספר עצמו הוא מכל של זיכרון".

לדעתך בתום המלחמה יהיה גל אחר של כתיבה על אודות המלחמה?
“אין לי ספק בכך. ברגע שהמלחמה תסתיים ואפשר יהיה לעשות קלוז’ר של העניין הזה אז ודאי שזה ישמש רקע ליצירות ספרותיות. כמו שעד היום נכתבים ספרים על מלחמת העולם השנייה או מלחמת יום הכיפורים, כך גם אני משוכנעת שבעוד 20, 30 ואפילו 50 שנה יהיה גל שיעסוק עוד פעם ב־7 באוקטובר".

במחקר שנערך מטעם אוניברסיטת בר־אילן במרץ האחרון עלה כי ישנה עלייה משמעותית בצריכת טלוויזיה בשנה האחרונה (לעומת שנה שעברה), דבר שאולי יכול להסביר את הצורך של הערוצים השונים וחברות ההפקה לייצר ולהביא לקהל תכנים שעוסקים במלחמה באופן ישיר - תוכניות וסרטי תעודה המגוללים את הטבח במסיבת נובה וביישובי העוטף, סיפורי הגבורה של הלוחמים וסיפורי הניצולים (דוגמת “עוד נחזור לרקוד", “גיבורים", “הדברים שהלכו לאיבוד", “נובה" ו"חיילות של אף אחד"), סדרות וסרטים שמגוללים את סיפורי הגבורה וההישרדות (למשל הסרט “רחל מאופקים" העוקב אחר סיפורה של רחל אדרי ובעלה דוד שהוחזקו כבני ערובה בביתם שבאופקים על ידי מחבלים, או סרטו של חיים בוזגלו “פרח אדום" המגולל את סיפורה של משפחה משדרות בבוקר ה־7 באוקטובר) וכאלה שמתכתבים עם המלחמה, כמו המיני־סדרה “הדברים שהלכו לאיבוד" בכיכובה של אחינועם מויאל, המגוללת את סיפורה של נערה מתבודדת וצינית שאחותה נרצחה ב־7 באוקטובר ונאלצת להתמודד עם המציאות החדשה והכואבת. התוכן שנוצר בישראל משליך גם על חו"ל, וההוכחה המובהקת היא פרק הבכורה של העונה החדשה של סדרת הפשע הידועה “חוק וסדר", שעסק בחטופים והמלחמה בישראל.

“ב־7 באוקטובר, באחד מערוצי הטלוויזיה, עברו מלשדר תוכנית ילדים כלשהי בשבת מוקדם בבוקר לדיווח על מה שמתרחש בדרום, ומאז ועד היום במידה מסוימת כל ערוצי השידור הישראלי הפכו לערוצי חדשות לגמרי", מציינת ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לטלוויזיה במכללה למנהל. “בהתחלה היה גם היסוס מאוד גדול מתי בסדר להראות תוכניות שלא עוסקות במלחמה, ומה אפשר להראות. זה בהדרגתיות עבר מלעסוק רק במצב ללעסוק רק בבידור, למשל בהתחלה הראו בטלוויזיה מופע סטנד־אפ של רותם אבוהב כשהיא מופיעה בפני חיילים, משהו עם קונוטציה לא מנותקת מהמציאות. נקודת הציון המשמעותית הייתה כשהערוצים כבר לא רק לקחו דברים שהיו להם על המדף והחליטו להראות אותם, אלא ביוני האחרון, כשהתחיל ‘האח הגדול’, והייתה ביקורת כלפי זה, והחליטו שלא להראות בה דברים קשים, ואז התחיל הדבר המעצבן הזה שהמנחה מציינת את מספר ימי המלחמה ואומרת ‘הלוואי שהחטופים יחזרו’, ומיד במעבר חד מספרת על ‘האח הגדול’ כאילו כלום לא קרה.

"מבחינת תכנים, התכנים הדוקומנטריים החלו כבר מה־7 באוקטובר להיווצר. יש אנשים שלקחו מצלמה בתחילת המלחמה וירדו לעוטף, ועכשיו, בימים האלה, אנחנו רואים כמה סרטי תעודה יוצאים על המלחמה. עוד משהו שהוא די יוצא דופן יחסית לעבר הוא שהמחבלים עצמם היו עם מצלמות גו־פרו ותיעדו חלק ממה שקרה, כך שיש פה גם תיעוד של הצד שעושה את הטבח, ולתיעוד יש הרבה מאוד רבדים, מצילומי וידיאו, הקלטות קוליות וצילומי סטילס. כלומר יש כמויות אדירות של תיעוד שגרם לפריחה יצירתית, למרבה הזוועה".

ומה באשר לתכנים העלילתיים?
“כרגע בעיקר יש סרטים שמשחזרים את הסיפורים בעזרת שחקנים, אך בהתבסס על העתק מדויק של הסיפור האמיתי, כמו הסרט על רחל מאופקים. להערכתי ייקח זמן עד שתהיה סדרת דרמה ישראלית שתיגע באופן עלילתי במלחמה, מה גם שאנחנו עדיין בתוך המלחמה. חשוב לזכור מצד שני שגם הרבה מאוד פעמים, כשאנשים פונים לטלוויזיה, הם רוצים משהו אחר מהחדשות, לא רוצים לעסוק במלחמה אלא רוצים ‘לברוח’, אסקפיזם, ועם זאת לאנשים לא נעים מעצמם להתנתק לגמרי כשהחטופים עדיין שם. זה מצב מאוד רגיש, וזה משפיע גם על התכנים".

“התיאטרון יגיב בדיליי"
בניגוד לתכנים הטלוויזיוניים והקולנועיים, בגזרת התיאטרון אין ריבוי הצגות שמתכתבות באופן ישיר עם המלחמה, לפחות לא בתיאטרון הרפרטוארי, אלא יש הצגות (למשל “עד שהמוות יפגיש בינינו" של תיאטרון באר שבע) שמתכתבות עם אובדן ושכול כללי. רעיונות להעלות הצגות שעוסקות בטבח באופן ישיר לא מתקבלים טוב, כמו למשל הרעיון להעלות מחזמר על מסיבת הנובה ב־7 באוקטובר שעורר סערה ביקורתית ברשתות החברתיות.

בתיאטראות הפרינג’ יש יותר תעוזה ופתיחות לעסוק במלחמה באופן מעמיק, כשההצגה הבולטת היא “שבעה באוקטובר" שהעלה תיאטרון אספקלריא ובה משחק מנכ"ל ומייסד התיאטרון, השחקן חגי לובר, שאיבד את בנו, יהונתן לובר ז"ל, בקרבות בעזה. בנוסף, בברודווי שבניו יורק הועלה לאחרונה המחזה “October 7" מאת יוצרי הסרטים האיריים פלים מקאליר ואן מקאלהיני (שראיינו ותיעדו את הניצולים), המציג את העובדות כפי שהן, ללא צנזורה, בהתבסס על עדויות של ניצולי הטבח.

“בניגוד למלחמות שקרו ב־1948 וב־1973 וגררו אחריהן הצגות שעסקו באופן ישיר במלחמה, התיאטרון של 2024, שהוא תיאטרון טלוויזיוני, לא מגיב למלחמה", מסביר פרופ’ דן אוריין, מהחוג לתיאטרון במכללה האקדמית גליל מערבי. “תיאטרון הפרינג’ מגיב, והוא עושה זאת לרוב בדיליי, שלא כמו הדרמה והתיעוד הטלוויזיוניים. ההבדל הוא כמובן בסיטואציית הצפייה. אנחנו היום בתרבות טלוויזיונית ואנשי תיאטרון החליטו שאנשים רוצים לברוח מהמציאות ולראות דברים אסקפיסטיים. אני לא בטוח שכל הצופים מרגישים כך. חלקם רוצים לחזור לסיטואציה ולחוות מחדש אמוציונלית את הנושא. עם זאת, אני מאמין שאחרי שהמלחמה תיגמר, התיאטרון יגיב בדיליי למלחמה. כרגע בזמן אמת התיאטרון עצמו הוא בהפגנות ובשטח, שזה תיאטרון ריאלי לכל דבר בתפיסה שלו, ולכן כנראה אנשי התיאטראות הגדולים לא מרגישים צורך להעלות הצגות בנושא, כשהמציאות היא ההצגה הטובה ביותר".

בהיבט המוזיקלי, המלחמה הולידה עד כה קרוב ל־300 שירים בשלל הסגנונות, הן של אמנים מוכרים ובעיקר של אמנים אנונימיים שמרגישים צורך לעבד את חוויותיהם בשיר. ניתן לחלק את שירי המלחמות לשירי נחמה ושכול, שירי תפילה ותקווה ושירי העלאת המורל ברוח קרבית: בגזרת שירי ההמתנה לשובם של אהובים, הוציאה נרקיס את “הבלדה למחכות", עידן רייכל ורוני דלומי את “תחזור", נונו את “כשהשמש שוב" ודקלה את “Bring Them Home".

בחזית שירי הזיכרון והשכול יצאו שירים שעוסקים בטבח שנערך בפסטיבל “נובה", בהם: “תרקדי" של אושר כהן, “תרקוד לנצח" של עומר אדם ואינפקטד משרום, “הריקוד האחרון" של אדיר גץ ו"מחכים לאור" של גיא ויהל; כמו כן, אודיה אזולאי הוציאה מיני־אלבום המתכתב עם המלחמה ובו שירים כמו “דם של גיבורים", “חורף 23’" ו"מלאכית לבנה" (לזכר מאי נעים ז"ל שנרצחה בנובה).

לצד זאת, ישנם גם שירים להעלאת המורל, שירי מולדת ושירים שעוסקים באחדות ובזכות לחיות במדינת ישראל: חנן בן ארי עשה את הספתח עם “מולדת"; אייל גולן הקליט את “עם ישראל חי", מהלהיטים הבולטים של השנה האחרונה; התקווה 6 הקדישו ללוחמים וללוחמות בחזית ובעורף את “גיבורי־על" ויובל דיין הוציאה את “תשמרי על הלב" שעוסק בביחד שלנו כעם. השיר הבולט ביותר שסביר להניח שבעתיד יהיה הזכור ביותר מהמלחמה הנוכחית ברמה ה"המנונית" הוא “חרבו דרבו" של צמד הראפרים נס וסטילה, שהוקדש לכוחות הביטחון ולחיילי צה"ל.

לסיכום, בשנה החולפת התגייס ענף התרבות והאמנות על כל תכניו לעיבוד ותרגום התחושות והחוויות שלנו כאינדיבידואלים וכעם דרך יצירות בשלל סוגים וצורות, ממניעים שונים ובעיקר מתוך מקום ששואף להציג את המציאות המורכבת כמו שהיא, וזה עוד כשהמלחמה בעיצומה. כיצד יושפע הענף כשהמלחמה תיגמר? ימים יגידו.