בדומה למרבית אזרחי ישראל, גם אני משקיף בהשתוממות על שינוי המגמה החד של חברי הקואליציה בשבועות האחרונים, לעבר המחוזות של לפני 7 באוקטובר. כלומר, שיבה פתאומית לדיון בנושאים הקשורים ברפורמה המשפטית, סגירת התאגיד, הגברת המתקפות כנגד היועמ"שית ובאופן כללי - החרפת הטון ("צה"ל הוא חונטה" - בועז ביסמוט; "בית המשפט העליון הוא מוסד מושחת" - דוד אמסלם; "היועצת המשפטית קמה להורגנו" - שלמה קרעי; "השב"כ הוא שטאזי נגד יהודים" - טלי גוטליב; ועוד ועוד. ועוד).
גם אם אתם מזדהים עניינית עם הטענות האלה, תסכימו איתי שמדובר בשינוי חד של מגמה המגיע אחרי חודשים ארוכים של איפוק יחסי. והשאלה היא - למה עכשיו? הסבר אפשרי אחד הוא סיומה של המערכה בצפון, שמסמן את תחילתה של החזרה לשגרה. אבל הוא לא מחזיק מים. אל"ף, כי שום דבר לא באמת התייצב בצפון, בטח לא שיבת המפונים. ובי"ת, כי החזית הדרומית עוד רחוקה מלהיות פתורה, כולל העניין שאמור להיות החשוב מכל - החזרת החטופים.
בקיצור, אנחנו רחוקים מאוד מחזל"ש. הסבר הגיוני אחר הוא התחדשות משפטו של בנימין נתניהו, והפעם בשלב קריטי שבו הוא נדרש לעלות לדוכן העדים. התרחשות שבדרך כלל מלווה בהעלאת הטונים בקואליציה כנגד הפרקליטות, היועמ"שית ובתי המשפט.
אבל גם כאן, זה מרגיש לי כמו הסבר חלקי. אחרי הכל, התחדשות המשפט רחוקה מלהיות אירוע בלתי צפוי שאמור להלהיט מחדש את מאבקי האתמול. ולכן אני חושב שהסיבה המרכזית היא להשיב את הבנים האובדים הביתה. משמע, אנשים שהצביעו לקואליציה הזאת, ומאז 7 באוקטובר - כפי שמתברר באופן עקבי בכל הסקרים - מאיימים לנטוש אותה.
זו אוכלוסייה שאפשר לחלק, באופן כללי, לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא מאוכזבי 7 באוקטובר. אנשי ימין שנתקלו בעובדה שקשה מאוד לנמק אותה: דווקא בממשלת ימין על מלא, בראשותו של מר ביטחון, התרחש האסון הנורא ביותר בתולדות ישראל. גם אחרי שמאשימים את צה"ל ושב"כ והמוסד ושקמה ברסלר ואיזשהו בוגד ערטילאי מבפנים, עדיין יש לא מעט מצביעי ימין שמתקשים להסביר לעצמם את חלקו של בנימין נתניהו - ששלט כאן שנים ארוכות לפני המחדל, ועיצב את תפיסת הביטחון של ישראל שהובילה אליו.
הקבוצה השנייה כבר קשורה לנושא אחר - המשך השתמטות החרדים, שהם חברי כבוד בקואליציה, דווקא על רקע הלחימה המתמשכת והצורך הדחוף של צה"ל בעוד לוחמים. ולא פחות חשוב, האופן שבו חברי הקואליציה הציוניים מתעלמים מההשתמטות הזאת, ואף מנסים לעגן אותה בחקיקה. מרבית חברי הקבוצה הזאת שייכים לציונות הדתית, המגזר שמצד אחד מאבד הכי הרבה לוחמים בשדה הקרב (באחוזים), ובאותה נשימה - נציגיו בממשלה מגלים סובלנות יוצאת דופן כלפי החרדים ושותפים למאמצי החקיקה שיפייסו אותם.
פה לדעתי קבור הכלב. כי שינוי המגמה הזה של הקואליציה, שבו אני עוסק, הגיע מיד אחרי שבועות ארוכים של גל הולך וגובר של התמרמרות בשורות הציונות הדתית. כולל ביטויים מפורשים של הסרת התמיכה בממשלה ואפילו - לא עלינו - שיתופי פעולה שהחלו להיווצר בין אנשי ציונות דתית ותומכי אופוזיציה סביב נושא גיוס החרדים.
כך שהחרפת הטון הפתאומית הזאת מצד הקואליציה היא בבחינת - "תראה, ציפור!". הסחות דעת מכוונות, שמיועדות להפעיל מחדש את המנגנון הרגשי הקדום שישיב את הספקנים לעמדות הבסיס שלהם. שר הביטחון החדש מתכוון לכלול בחוק רק יעדי גיוס לחרדים ולא מכסה מדויקת? אל תתעצבן. תראה - יועמ"שית שמאלנית! השר יצחק גולדקנופף תומך בהתיישבות יהודית בעזה אבל מתנגד בתוקף לגיוס חרדים? עזוב אותך, תראה כמה מרוויחים הטאלנטים השמאלנים בתאגיד! איתמר בן גביר תוקף בכנסת אם של חטוף? שטויות. שמעת את דובר צה"ל, הבוגד הזה? וגו'.
זה ציני, זה שקוף והכי עצוב - שזה גם עובד. כי בהתאם לטור שפרסמתי כאן לפני מספר שבועות - כולנו מונעים בסופו של דבר מכוח ההזדהות הרגשית לשבט שאליו אנחנו שייכים. וההזדהות הזאת והרגש הזה חזקים מכל רציונל. ולכן מי שיודע לשלוט בכפתורים הנכונים הוא גם זה שישלוט.