האחרון הלכה לעולמה בגיל 96 כלת פרס ישראל, נעמי פולני – הבמאית, היוצרת והכוריאוגרפית ששינתה את פני התרבות המקומית. כל מי שהכיר את פולני ידע שהמילה השנואה עליה היא “אני". פולני העדיפה תמיד לדבר על האחר ולהתמקד במי שתרמו להצלחת עשייתה, הטאלנטים שטיפחה או שותפיה לדרך.
לכן, כשהסופר וההיסטוריון ד"ר מוטי זעירא פנה אליה בהצעה לכתוב ספר על אודותיה, היא סירבה בתחילה. “לצורך כתיבת כמה מהספרים האחרונים שלי הגעתי אל נעמי, לביתה במושבה כנרת, כדי לשמוע ממנה ‘רכילות’, בין היתר על נעמי שמר, תרצה אתר וחיים חפר", מספר זעירא.
“באחד מביקוריי אמרתי לה: ‘נעמי, אני רוצה לכתוב ספר עלייך’. היא כמעט זרקה אותי מכל המדרגות, אמרה ‘מה פתאום! אני לא חשובה, החומר והאמנות חשובים’. למרות זאת קבענו פגישה שבועיים אחר כך, והיא לא התנגדה. כך יצא שבשנתיים האחרונות לחייה הייתי נוסע לראיין אותה ולאט־לאט היא התרגלה לרעיון שאני כותב עליה.
בחודשים האחרונים לחייה אפשר היה לראות את הדעיכה שלה. החושים שלה היו מדהימים וחוש ההומור היה מחודד, אבל הזיכרון כבר לא היה חד, והיא הייתה חלשה מאוד פיזית".
איך היא קיבלה את מה שקורה במדינה בשנתה האחרונה?
“השיחות המרכזיות שלנו היו בזמן המאבק על ההפיכה המשפטית, והיא הייתה זועמת. היא ראתה טלוויזיה, הייתה קצת משוחחת עם המסך וכועסת עליו. ביבי היה בעיניה מי שהורס את המדינה. בזמן המלחמה פגשתי אותה רק פעם אחת, והיא הייתה מאוד מדוכאת מהמצב. היא חשה שהמדינה, שהיא ראתה עצמה בין מקימיה, נחרבת".
בימים אלה יוצא ספרו של זעירא על אודות פולני – “זה הכל עניין של אופי" (בהוצאת ספריית יהודה דקל). הספר, שנקרא על שם שיר נודע של "הצ’יזבטרון", מגולל את קורותיה של פולני מפיה ומפי מכריה.
לא להתעסק באגו
היא נולדה בתל אביב ליחיאל ולעדה פולני. “בגיל 5 אמה כבר שלחה אותה למורה לפסנתר רבקה שרת (אחותו של ראש הממשלה לשעבר, משה שרת. ד"פ). השיעורים האלה נמשכו בשנים הראשונות שלה בבית הספר היסודי", זעירא מספר.
“היא גדלה בבית ציוני וחיה בכל מאודה את מדינת ישראל המתהווה. שיעורי הפסנתר האלה לא הלהיבו אותה במיוחד בילדותה, או בלשונה ‘זה לא הדיץ בי שום דיצה’. בהמשך, בגימנסיה הרצליה שבה פולני למדה, המורה לזמרה העלתה אופרות שבהן הילדים היו שרים, מכינים את התפאורה ועובדים יחד על הכל. אני חושב ששם התגבשה אצלה המהות האמנותית שהיא כינתה ‘יחדיואִיות’, התפיסה של לשים במרכז את העבודה יחד ואת ‘טובת החומר’, ולא להתעסק באגו ובפרט".
עם סיום לימודיה הצטרפה פולני לפלמ"ח, הייתה חברת ההכשרה המגויסת בקיבוץ חצרים והשתתפה בליווי השיירות לירושלים. עם פרוץ מלחמת העצמאות ב־1948 היא חברה לחיים חפר ולשייקה אופיר כדי להקים את להקת הבידור של הפלמ"ח, “הצ’יזבטרון". זו הייתה הלהקה הצבאית החשובה והמצליחה ביותר באותה תקופה.
“מגיל צעיר נעמי לא רצתה לשיר, אלא יותר לשחק", מסביר זעירא. “'הצ’יזבטרון' עיצבה את האתוס של הלהקות הצבאיות שתפקידן ללוות את הלוחמים בקרבות הכי קשים וברגעי הניצחון. תוכניות 'הצ’יזבטרון' היו בנויות משיר, קטע מעבר שהוא מערכון, ושיר. השחקנים היו גם מקימים את התפאורה ומפרקים אותה, נשארים אחרי ההופעה הרשמית כדי לבדר את החיילים ומשקיעים בחזרות אינטנסיביות. זה היה הפורמט המנצח, שנעמי פולני ושייקה אופיר הובילו, והם היו הכוכבים הבלתי מעורערים של הלהקה".
ב"צ’יזבטרון" בלט קולה של פולני בשירים כ"היו זמנים", “היי הג’יפ" ו"הפרוטה והירח". “כל התקופה הזו היו כל חברי הלהקה צמודים זה לזה כל הזמן", זעירא מספר, “ונעמי ושייקה היו המתחנים של החבורה. תמיד עשו מתיחות וסיפרו בדיחות והיה קשה להביא אותם לידי משמעת".
באותו זמן פולני הלחינה את אחד השירים הבודדים בחייה, “קח את ליבי", שבהמשך התפרסם בפי דרורה חבקין.
עם פירוק "הצ’יזבטרון" החלה פולני לשחק בתיאטרון הקאמרי, ובשנים 1958־1961 שימשה כבמאית של להקות צבאיות (להקת הנח"ל, להקת פיקוד הצפון ולהקת גייסות השריון). “היא הוזמנה על ידי חבריה וחניכיה, ביניהם יוסי בנאי ואורי זוהר, להצטרף אליהם לבימוי בלהקות הצבאיות, לסייע להם בהעמדות ובכוריאוגרפיה, וכך היא צברה ניסיון בבימוי", מתאר זעירא.
“שאול ביבר, קצין החינוך של השריון, הציע לה בשלב מסוים להיות במאית יחידה של להקת גייסות השריון. היא הייתה פרפקציוניסטית, ולכל שיר הייתה כותבת שמונה עיבודים שונים, לכל גון קול של כל זמר".
בשנת 1960, כמה מחניכיה של פולני מהלהקות הצבאיות, בהם יהורם גאון, שייקה לוי, חנן גולדבלט וישראל (פולי) פוליאקוב, הציעו לה לביים אותם בלהקה אזרחית. כך הקימה פולני את להקת “התרנגולים", שהגדירה מחדש את הנונסנס, את הפרפורמנס ואת השירה ההרמונית, עם קלאסיקות כ"שיר השוק", “שיר השכונה", “כשאת אומרת לא", “ככה סתם" ו"אין כמו יפו בלילות".
“לתוכנית הראשונה של ‘התרנגולים’ נעמי ליקטה שירים מהיקב ומהגורן, מהרפרטוארים של הלהקות הצבאיות", זעירא נזכר. “היא הייתה מגיעה לכל חזרה מצוידת בידיעה מדויקת מה הולך להיות על הבמה, מה התנועה של כל שחקן, ועד שהשחקנים לא ביצעו בדיוק את התנועה שהייתה לה בראש, שתמיד הייתה נורא מורכבת, היא לא הייתה מתקדמת לתוכנית חדשה. השחקנים עבדו אצלה קשה בחזרות שנמשכו חודשים עד שנה. היא נהנתה מהחזרות יותר מההופעות הרשמיות".
לאחר סיום התוכנית הראשונה של "התרנגולים", ועזיבתם של כוכבים כגאון וגולדבלט, פולני צירפה שמות חדשים – ליאור ייני, גברי בנאי, עליזה רוזן ודבורה דותן – ועבדה על תוכנית שכללה הפעם בעיקר שירים שנכתבו במיוחד. “בשלב מסוים הלהקה התפרקה כי חבריה עבדו בצורה אינטנסיבית", זעירא מסביר. “בשיא של הלהקה היא הופיעה 44 הופעות בחודש, כך שהייתה שחיקה גדולה. בנוסף, אחרי שנתיים עמוסות, כל אחד מחברי הלהקה רצה להתפתח לבדו. הדברים התפרקו כשהלהקה הייתה בשיא הצלחתה".
לאורך השנים פולני השתתפה בסרטים ובהפקות שונות, דוגמת המופע “התרנגולים חוזרים" ב־1998.
לקושש פרנסות
בשנת 1963 נישאה פולני לליאור ייני, שהיה צעיר ממנה בתשע שנים. לזוג נולדו שני ילדים, יותם ואיה, שלימים חזרו בתשובה. “היא לא קיבלה יפה את חזרתם בתשובה, היה קשה לה עם זה", זעירא אומר. “היא ראתה בכך בגידה בחינוך שקיבלה מהוריה, אבל קיבלה את דרכם".
פולני וייני התגרשו ב־1970 אבל נותרו חברים קרובים עד פטירתו של ייני ב־2021. “נעמי תמיד ניסתה לטשטש את ההיבטים הרומנטיים", זעירא טוען, “ולגבי השמועות על רומן שהיה לה בתקופת הפלמ"ח היא אמרה ‘גם אני הייתי נחפצת פה ושם. היו לי אהבות, אבל הצד השני לא ידע מזה’. לא הייתה לה זוגיות לפני ייני או אחריו, רק קשרים קצרי טווח".
לאחר פירוק "התרנגולים" הקימה פולני להקת המשך בשם “החמציצים", שהורכבה מארבעה מחברי "התרנגולים" (ליאור ייני, עליזה רוזן, דבורה דותן וצביקה גרטל). התוכנית שהעלתה הלהקה החדשה נחלה כישלון מוחץ – המשמעותי הראשון בקריירה של פולני.
“הלהקה יצאה עם התוכנית שלה סמוך למלחמת ששת הימים", מגולל זעירא, “ולמי היה אז כוח לשירים נאיביים על משמש? ה’ביחדנס’ שנעמי דגלה בו כבר לא הלם את רוח התקופה, ואחרי המלחמה הלהקה נתפסה כדבר מיושן. המוזיקה הפופולרית הייתה כבר אינדיבידואלית יותר, והושפעה מרוקנרול, לכן הלהקה לא הצליחה, וכך גם הדברים הבאים שנעמי עשתה באותה עת, כמו תוכנית שביימה ללהקת הנח"ל ובסוף נגנזה".
איך היא קיבלה את העובדה שהיא פחות מבוקשת?
“לא שמעתי ממנה מרמור על הדבר הזה. היא כעסה יותר על עצמה שהיא לא דאגה לעניינים הכספיים שלה. בימי השיא היא לא דאגה לפנסיה, וחיה מהיד לפה, ולכן כל השנים היא הייתה צריכה לעבוד בחלטורות כמו בימוי מסיבות סיום בבתי ספר. היא קראה לזה ‘לקושש פרנסות’. היו לה הרבה רעיונות להפקות גדולות, אבל זה לא יצא לפועל כי מי שרצה לעבוד עם נעמי ידע שהוא צריך להשקיע הרבה זמן בחזרות, וזה לא התאים לקצב התעשייה ולא השתלם כלכלית".
היא הרגישה מוערכת בערוב ימיה?
“כן, היא ידעה שמעריכים אותה, למרות שהיא לא תפסה את עצמה כאגדה. היא קיבלה כל הזמן פרסים, אבל זה לא היה ביג דיל עבורה. היא הייתה צנועה מאוד".
בשנת 1977, בשל בעיות כלכליות, פולני עברה להתגורר בבית שרכשה במושבה כנרת, והיא נשארה בו עד יומה האחרון. היא נקברה בבית הקברות כנרת, השוכן בקרבת מקום.