בתחילת השבוע כמעט כל ישראלי צפה בסרטון של התפרעות הנוסעים בטיסת ישראייר לורנה. כולנו הזדעזענו יחד מ׳׳הישראלי המכוער"; דמיינו בצער איך ישראל מצטיירת בעיני תיירים זרים, הנאלצים לנסוע עם ישראלים כאלו; והשתתפנו בצערם של דיילים מחברות תעופה בינלאומיות, הנדרשים לטוס לתל אביב. המכנה המשותף של התגובות היה - בושה. לא יכול להיות שאנחנו נראים ככה.



הסרטון התפרסם בבוקר יום ראשון, שאותו הקדשתי באופן מקרי לגמרי לסידורים ברחבי עירי המוריקה והבינונית מודיעין. יום שהוכיח לי שישראייר זה גם כאן. על הקרקע. הנשרים פשטו עם שחר, עת עמדתי בתור לקופה במכולת השכונתית. אישה כבת 40, סולידית למראה, נקטה את הטריק המלוכלך ביותר בספר. היא תקעה דגל, בצורת מצרך אחד, צמוד לקופה, ורק אז החלה בסיבוב הקניות האמיתי שלה. עד מהרה החל להימתח תור הולך וגדל מאחור.



המשלט שבנתה הגברת. עובדה שלא הפריעה לה, ולו במעט, להמשיך בסורה. כשאחד הלקוחות העז להעיר לה בקול, היא סיננה לעברו בנונשלנט: ״קצת סבלנות, מה קרה?״, ונעה באטיות לעבר מוצרי החלב. כן, אני זוכר אותה. אני זוכר אותה מהמכולת. איך אפשר לשכוח? בזכותה היה לי מספיק זמן לבהות בנייד, ולהיתקל בסרטון המדובר.



המשך היום עוד התדרדר. בדרך לקניון חתכו אותי בכביש לפחות שלוש פעמים. בעמדת השומר, בשעה שאני מתפשט מכל חפצי המתכת שלי, חלפו דרך השער - בקול צפצוף עז -לפחות ארבעה אנשים שונים, שצעקו לשומר הנבוך ״אני עובד כאן!״, ״ביטחון״ ו״יום טוב!״. ביציאה מחניית הקניון כבר חוויתי אסון אמיתי. כרטיס החנייה לא נקרא משום מה במכשיר, מה שגרם לכל המכוניות שעמדו מאחורי לפרוץ בסימפוניית צפירות בלתי נסבלת. ואז, אחרי שנחלצתי מהתופת, הגעתי לדובדבן. המיץ של הזבל הישראלי - סניף הדואר. חצי שעת המתנה כדי לחלץ חבילה, שבמהלכה אתה צריך לשמור על עירנות שיא, כדי למנוע ממסתננים להיכנס לפניך בתור. התיישבתי על הכיסא, מחשב את קצי לאחור. לצדי ישבה אישה בשנות ה-30 לחייה, וצפתה בסרטון במכשיר הנייד. אתם יכולים כבר לנחש באיזה סרטון. ״בושה״, היא מלמלה שוב ושוב, למראה הישראלים התובעים מהדייל שוקולד, כי הם הרי לא ערבים. צודקת.



הזמן חלף באטיות נוגה, עד אשר הלוח האלקטרוני הציג את הספרה 484. נרעשתי כולי, אני הלא 485! מוללתי בידי במתח את הפתק יקר הערך, כל גפיי היו דרוכים כצ׳יטה לפני ציד בסוואנה. בום. הצפצוף הגיע, והמספר התחלף ל-485. אבל רגע לפני שהספקתי להתייצב בדלפק, הקדימה אותי מישהי אחרת. המזועזעת, שישבה לצדי. ״סליחה״, פניתי אליה, מנסה בקושי ניכר לכבוש את עצבי הרופפים, ״מה המספר שלך?״. ״הייתי פה לפניך״, ענתה מבלי שאפילו טרחה להביט בי. ״כן, אבל מה המספר שלך?״, התעקשתי. ״487, בסדר?״. ״גבירתי, אני 485. חכי, בבקשה, לתורך״. הפעם היא כבר הסתובבה, ומבלי להתבלבל אמרה ״בסדר, אבל למה אתה צריך לדבר לא יפה?״. בנקודה הזאת הרגשתי כמו... כמו שמאלני, שנפתלי בנט כרגע אמר לו שהוא לא למד דבר מרצח רבין.



צריך להדגיש, בכל אירועי הדמים של יום הסידורים שלי כיכבו אשכנזים, מזרחים, דתיים וחילונים. אנשים טובים באמצע הדרך, מודיעין. לא שכונת פשע. כי האיכס הזה פשה בכלל החברה הישראלית. התפתחה כאן גישה חדשה, מתריסה, שמנסחת מחדש את עקרונות המוסר. אפשר לתמצת אותה ל״ככה אני, מה תעשה לי?״. ואפשר פשוט לקרוא לה, ברוח נפתלי בנט, ״הלא מתנצלים״.



על הסכין



1. ברשת רץ סרטון שבו טיילור סוויפט מבצעת את המגה להיט שלה, ״shake it off״, כשהיא מלווה בגיטרה חשמלית ובמלווה בשם פול מקרטני. ברגע הראשון, המבקר אנין הטעם מעקם את פניו, לנוכח הצירוף בין החיפושית המופלאה לזמרת פופ עם תאריך תפוגה קרוב. אבל ברגע השני, ברור שבלי ״she loves you״ לא היה ״shake it off", ושניהם כיפיים ומענגים באותה מידה.



״עור רגיש״ היא סדרה של hbo קנדה, רימייק לסדרה בריטית ששודרה לפני כעשור. בטח שמעתם עליה בגלל הכוכבת שלה, קים קטרל, סמנתה מ״סקס והעיר הגדולה״. קטרל מצוינת בסדרה, אבל זו רק סיבה אחת לצפות בה. ויש עוד. עיסוק רגיש, מצחיק ומרגש בבעיות גיל העמידה. כתוב, מבוים ומשוחק לעילא. רק שישה פרקים, המשאירים טעם חזק של עוד. מזל שהעונה השנייה כבר הוזמנה.



״גם זה יעבור״ של הראפר טונה הוא שיר חדש ומצוין, ועוד יותר מזה - קליפ משובח שביים נאור סוקי. הקונספט פשוט - הזמר מבטיח לחברו שבור הלב שהבאסה תעבור לו, כפי שחלפו שלל תופעות ניינטיז כמו סמנתה פוקס, פוגים, טלעד ותהליך השלום. כולם מככבים, בצורה פשוטה וחכמה, בקליפ הבאמת מענג הזה, שיחזיר אתכם בחיוך שני עשורים אחורה.