לא מכבר הודיע שר החינוך נפתלי בנט: נקדיש את שנת הלימודים הבאה לעיר ירושלים במלאת 50 שנה לאיחוד העיר. בימים אלה של טרור משתולל ברחובות העיר המאוחדת, אני מתגעגע לירושלים המחולקת. ירושלים הקטנה, הסולידית, הרגועה, שהייתה כמו כפר גדול שבו כולם מכירים את כולם. ירושלים שאלה שחיו בה עד לאיחודה בוודאי עורגים לאותה תקופה ובסתר לבם מתגעגעים אליה כמוני.
ב־29 ביוני 1967 הסתיים פרק מרתק וקצר – רק בן 19 שנים - בתולדות ירושלים. אז הוסרו המחסומים והחלו בהריסת החומות ובמחיקת הקו העירוני המפריד בין שני חלקי העיר. במקביל החלה תנועה דו־סטרית: עשרות אלפי יהודים עלו לעיר מכל קצות הארץ ומהעולם לנגוע בכותל הקדוש, להסתער על דוכני השוק הגדול של מזרח העיר ולהתבשם מהריחות. מנגד אלפי ערבים חצו את הקו העירוני לעבר מערב העיר שחומותיה נפלו, ועמדו כחולמים בכיכר ציון במשך שעות ארוכות כדי להתבונן בפלא שנגלה לראשונה לעיניהם: הרמזורים שוויסתו את התנועה ברחוב יפו פינת בן יהודה.
מאותו שבוע של איחוד העיר, אני זוכר את דבריו של ח"כ שלמה לורנץ המנוח מ"אגודת ישראל", שאמר בדאגה מעל דוכן הכנסת: "מוטב שלא יהיה הכותל המערבי מאשר יעלו בשבת 20 אלף מכוניות לירושלים".
זר שהיה מגיע לירושלים יכול היה לחוש את חרדת הקודש שעטפה את העיר כבר בכניסה, ברוממה. גם הדרך מהשפלה לירושלים לא הייתה קלה והזכירה מסע דיליג'נסים. הכביש הישן יצא מרמלה דרך צומת נחשון, ובהמשך דרך צומת הרטוב בואכה באב אל־וואד מזרחה. מי שנתקע אחרי משאית בקטע הזה ועד אחרי הירידה של הקסטל, היה חייב לקחת בחשבון שזה עניין של שעה לפחות עד שהוא יגיע לכניסה לעיר. וגם זה בתנאי שבסיבוב החד מתחת לכניסה למוצא, שנקרא בפי הירושלמים "סיבוב תנובה", לא התהפכה משאית עמוסה של "תנובה", כמו שקרה בימי החורף כמעט מדי שבוע.
משם הדרך ל"רחמו" במחנה יהודה הייתה יחסית קצרה, אלא אם הגעתם לפני 12 בצהריים. אצל רחמו זה היה קדוש - לא פותחים לפני חצי היום. רק אז היית יכול להזמין את החומוס עם השעועית בתוספת הביצים שיצאו מהתנור בגוון חום כהה, וליד זה החמוצים והפיתות - הכל מעשה ידי רחמו להתפאר.
אלה שלא הסתפקו בחומוס והפרוטה הייתה אז בכיסם, היו פונים בשוק לאבו שאול, שהמציא את המושג "על האש". עד היום לא מצאתי תחליף לגריל הבשר של אבו שאול, שממנו הייתי נהנה בעיקר אחרי שהייתי תורם עם חברי מנת דם ב"הדסה". עם התמורה שקיבלנו היינו רצים לאבו שאול, שכבר הכיר אותנו. במקום לשאול מה תאכלו, היה שואל "מנת דם"? ומכין לנו את המיקס המיוחד שכלל את כל סוגי הבשר שבשבילם היינו מוכנים לתרום דם כל שבוע, אם הדבר היה אפשרי.
לא אשכח גם את פלאפל "אש תנור" במורד שבטי ישראל בואכה כיכר השבת. בדוכן הקטן והצנוע, הכין התימני את הפלאפל הכי טוב שאכלתי מעולם.
בירושלים המאוחדת יש הרבה מרכזי קניות וקניונים. בירושלים המחולקת מרכז הקניות היוקרתי היה "בניין העמודים", שניצב ברחוב יפו. בימים היפים והצנועים של העיר כל מי שהיה צריך לקנות נעל יפה ואיכותית לאירוע או לחג, הגיע לחנות "פריימן את ביין", ומי שיכול היה לרכוש מוצר חשמל היה רוכש אותו בפרידלנדר. בניין העמודים היה הומה ותוסס כל השנה, וגם שנים אחרי שנסגר אי אפשר לשכוח את "מעיין שטוב" ואת "כל בו שוורץ", שכל ילד בירושלים הכיר.
אלו שהיו זקוקים לחלקי חילוף לרכב או לכלי עבודה, נסעו מזרחה לרחוב דוד המלך פינת רחוב אגרון, שם הייתה החנות של שייקביץ, אביו של ח"כ לשעבר נחמן שי. החנות הייתה ממוקמת ליד מעון השוטרים הבריטים כשמאחור, בלב שכונת ממילא, השתרע "עמק המוסכים", מטרים מהקו העירוני ומעמדות הלגיון. לאחר איחוד ירושלים פונו כל המוסכים לאזור התעשייה בתלפיות והחליפו אותם קניון ממילא ובתי מלון יוקרתיים.
בשנות ה־60 מכוני בדיקת רכב לפני קנייה לא סיפקו דיאגנוזה מדויקת, ומי שרצה לפני הרכישה לבדוק רכב מאזור תל אביב או השפלה, היה לוקח אותו ל"מבחן הקסטל". אם האוטו היה מטפס את הקסטל בלי לגמגם ובלי להוריד להילוך שני וראשון, סימן שהמנוע בסדר והוא עבר את המבחן.
בין רחמו לסורמלו
הקו העירוני שחילק את ירושלים השתרע לאורך כשבעה קילומטרים מבית צפאפא בדרום, דרך שכונת אבו תור, בריכת הסולטן וממילא. הקו עלה לכיוון רחוב יפו ובניין העירייה, ואז ירד לעבר שכונת מוסררה, מנזר נוטרדם ועמדת תורג'מן. הוא חצה את מעבר מנדלבאום בפאתי בתי אונגרן עד לשיכון פאג"י שבסנהדריה, שגבל עם המוצב הירדני בגבעת התחמושת - הנקודה האחרונה בקו העירוני.
שבעת הקילומטרים של הקו העירוני לא היו רק גדרות, חומות ועמדות תצפית וירי מבטון מזוין עם מאות שלטים שעליהם נכתב: "זהירות, גבול לפניך", "אין להתקרב במדי צה"ל" ו"זהירו, צלפים". ב־19 שנות חייו היה הקו מוקד של פולקלור וסיפורי שכנות. למשל הסיפור על הנזירה ממנזר נוטרדם ששכן על הקו העירוני מהצד הישראלי. הנזירה התעטשה ליד החלון ושיניה התותבות נפלו לצד הירדני. כוח האו"ם נכנס לתמונה, וקצין ירדני וישראלי הוזעקו לאזור. אחרי חיפוש קצר נמצאו השיניים והוחזרו לנזירה המאושרת.
אבל לא מעט תקריות ירי היו לאורך הקו, כאשר צלפים של הלגיון הירדני היו יורים לעבר בתי התושבים ועל סיורי צה"ל שנעו ברגל. התקריות עם נפגעים הסתיימו במוסדות האו"ם בהודעה לאקונית של הירדנים: מצטערים, זו הייתה פעולה של חייל בודד שדעתו נטרפה עליו. לאורך השנים היו לירדנים לא מעט משוגעים כאלה, ולנו לא מעט נפגעים מהם.
אני זוכר את התקופה שלקראת חג המולד, כשהיינו עולים להר ציון, לעמדת התצפית במגדל דוד, כדי להתבונן בתאורת החג הססגונית שבה קושטה ירושלים המזרחית לקראת החג הנוצרי. אגב, בגלל הקרבה לכותל המערבי הקימו במגדל דוד בתחילת שנות ה־50 את מוזיאון השואה הראשון, שהיה הבסיס ליד ושם.
שבת בירושלים המחולקת הייתה שקטה. כמעט לא נראתה תנועת כלי רכב, ובכל רחבי העיר לא ניתן היה למצוא עסק אחד פתוח, להוציא את מועדון הסנוקר החצי מחתרתי שהיה ברחוב המלך ג'ורג'. אלמלא משחקי הכדורגל של בית"ר בימק"א והפועל בקטמון, שהכניסו עניין, מתח ורעש, העיר הייתה נראית בשבתות כמו ביום כיפור. כך בערך זה נראה בימי הקיץ, בפגרת משחקי הכדורגל.
הבריכה במושבה הגרמנית, שגרמה לעימותים רבים ואלימים עם החרדים שדרשו לסגור אותה ועל כך נקראה גם "בריכת המריבה", סיפקה נחת רוח מסוימת לציבור ירושלמי חילוני גדול שהגיע בהמוניו למרכז הבילוי הירושלמי היחיד בשבתות הקיציות. מיוחסי העיר, שלא רצו להשתכשך בבריכה עם ההמונים, העדיפו לבלות בימי שבת בבריכת השחייה של מלון המלך דוד היוקרתי.
גם בימי חול ירושלים לא הייתה משופעת באותן שנים במקומות בילוי רבים, כך שהבילוי התרכז במסעדות ובבתי הקפה. המרתף של סורמלו, ברחוב משה יואל סולומון, היה מקום מפגש ויצירה של גדולי הבדרנים, הסטיריקנים, הכותבים והיוצרים. שם בילו שייקה אופיר, דן בן אמוץ, יוסי ויעקב בנאי ועוד רבים וטובים, שינקו את חוכמת ההומור של סורמלו.
אניני הטעם אכלו במסעדת "רימון", שם אפשר היה לפגוש את החשובים והעשירים, בהם משה חובב, ראומה אלדר ויצחק נבון. מי שרצה ליהנות מגלידה טובה הלך ל"שלגית" ברחוב שטראוס והקפה והעוגות הטעימים ביותר היו בקפה "אלנבי". קפה "עטרה" בבן יהודה היה מקום מפגש לחברי כנסת, פרופסורים, אנשי עסקים ופקידי אוצר בכירים וגם לסופרים ומשוררים ירושלמים. גם קפה "אלסקה" ברחוב יפו היה מקום מפגש אריסטוקרטי, בעיקר לאחר שעבר שיפוץ יסודי בתחילת שנות ה־60. שם אפשר היה לאכול את סברינות בארומה וינאית, הכי טעימות במזרח התיכון.
בקפה "נאוה" ברחוב יפו ישבו בעיקר אנשי בית"ר ירושלים, וקפה "טעמון" היה המקום הכי "איני" כשלוש שנים לפני איחוד ירושלים. מיקומו מול הכנסת, ששכנה ב"בית פרומין" ברחוב המלך ג'ורג', הפך אותו למקום מפגש לשרים, חברי כנסת, אנשי "קול ישראל", סופרים ועיתונאים.
בימי חמישי לקראת ערב וביום שישי הקצר התבשמו העוברים והשבים באזור המשולש, קרוב לרחוב בן הלל, מריחות הניחוח שעלו מתנורי הקלייה של חנות הפיצוחים והאימפריה הגרעינית של משפחת בהרי, שמרכזה היה דווקא ברחוב יעבץ, ולא היה אז ירושלמי אחד שהרשה לעצמו שבת בלי המגדנים שלהם.
ערבות הדדית
הבילוי העיקרי בעידן שבו בניין הטלוויזיה המיתולוגי ברוממה יועד לתעשיית היהלומים היה סרט קולנוע. אפשר היה לצפות בסרט באחד מ־12 בתי הקולנוע שהיו באזור המשולש. כחייל באותה תקופה אני נזכר איך בלירה ישראלית אחת (המשכורת הצבאית הייתה 18.5 לירות) ראיתי סרט קולנוע בכרטיס שקניתי בקצין העיר, אכלתי ארוחת ערב סבירה במסעדה מסובסדת לחיילים של הוועד למען החייל ברחוב בן יהודה וקניתי עם חבר במשותף קופסת
סיגריות "אסקוט". ימים של גן עדן.
בירושלים של הימים ההם גן החיות התנכ"י היה ממוקם בגבעת קומונה, מתחת למחנה שנלר וצפונית לתל ארזה. ביום הראשון של מלחמת ששת הימים נהרגו כ־90 מדייריו מפגזים ירדנים.
במובנים רבים הירושלמים היו שונים משאר תושבי הארץ, וככאלה הם זיהו אחד את השני גם אם מעולם לא נפגשו. אני זוכר איך כחייל עמדתי בטרמפיאדה ברמלה בדרך לירושלים. מכונית לארק עצרה לנו והשתחלנו לתוכה ארבעה חיילים. הנהג בחן כל אחד מאיתנו בשבע עיניים ואז אמר לי בנימוס רב: "מצטער חביבי, תיאלץ לרדת, אני לוקח רק ירושלמים אסלים ואתה לא נראה לי ירושלמי". ירדתי מהרכב וחייל ירושלמי שהיה בתור עלה במקומי.
בירושלים המחולקת שררה אווירה של ערבות הדדית ודאגה שכמותה לא נראתה בארץ. ואף שרוב האוכלוסייה המקומית ראתה מדי יום את הלגיונרים הירדנים עם הכאפיות האדומות מאיישים את העמדות לאורך הקו העירוני, ואף על פי שליד חלונות של רבים מהם עבר קו הגבול וניצבו החומות החוצצות - ירושלים הייתה רגועה ושלווה. לא פעם חשבתי שהסולידריות ההיא הייתה המשך ישיר לאווירה שהייתה בעיר בעת המצור במלחמת השחרור, בימים של מחסור במים, לחם וקמח.
המתח היחיד וגילויי השנאה נראו וניכרו אז, כמו היום, רק במגרשי הכדורגל בימק"א ובקטמון. זה היה המקום היחיד שבו ירושלים הייתה ונותרה חלוקה. וכמו האהבה, החמלה והנתינה הירושלמית, כך השנאה התהומית בין הפועל לבית"ר, אפילו שמהפועל ירושלים המיתולוגית נותרו רק רסיסים.
"מה אנחנו צריכים את הוותיקן הזה?", שאל משה דיין לפני איחודה של ירושלים. וראש הממשלה לוי אשכול אמר בישיבת הממשלה הראשונה אחרי האיחוד "איך נחיה עם כל כך הרבה ערבים?". כל מי ששאף לריאותיו את האווירה הנפלאה של ירושלים המחולקת בין חומות, את השלווה והסולידריות, בוודאי מתגעגע לימים ההם. אומנם בלי הכותל והרובע היהודי, אבל גם בלי האיבה ואימת הטרור.