מנותקים מהשטח: ההתנשאות על הפריפריה נמצאת לא רק בישראל

אם אני צריך לשפוט על פי חלק ניכר מהעיתונות העברית (והרוב המוחלט בפיד שלי בפייסבוק), הרי שההצבעה הדרמטית שחרצה את היפרדותה של אנגליה מגוש היורו היא מעשה אווילי, שהונע בידי יצרים פרימיטיביים, כנגד כל היגיון. ואם לפשט את העניין - האנגלים התגלו כחבורה של מטומטמים. נשבע לכם שקראתי עשרות סטטוסים בזו הלשון. יש לי עניין מאוד מוגבל ביכולת הניתוח של הגאונים הישראלים, אלא שהיחס שלהם כלפי מה שקרה באנגליה מלמד הרבה על מה שקורה פה. וזה שיעור מאוד עגום.

קודם כל, הם מציינים בזלזול, הערים הגדולות הצביעו באופן גורף נגד ההיפרדות. כלומר, המשכילים ומביני העניין יודעים עד כמה אנגליה תיפגע מהצעד הזה, בניגוד לאנשי הפריפריה הנבערים, שמצביעים רק על בסיס אינסטינקטים חייתיים בלי לחשוב. מזכיר לכם משהו? גם אצלנו, הערים הגדולות נוטות באופן מסורתי לטובת השמאל–מרכז, בעוד הפריפריה היא ימנית. וגם אצלנו, התפיסה היא שרק תושבי הכרך הגדול מבינים באמת את המפה הפוליטית, בניגוד לאנשי דימונה וירוחם שיצביעו לליכוד כל החיים. לא משנה כמה הוא ידפוק אותם.

מה שמוליך להנחת היסוד השנייה. האנגלים שהצביעו בעד ההיפרדות, כך היא גורסת, הם גם אלה שבסופו של דבר יינזקו יותר מכולם. כי בהיותם - בהכללה - שייכים לשכבות היותר חלשות בחברה, הנזק הכלכלי שייגרם לאנגליה יפגע קודם כל בהם. מה שמזכיר את הטענות החוזרות ונשנות של מצביעי שמאל אחרי כל מערכת בחירות. טענות שהם מפנים כלפי אנשי השכבות החלשות, שמתעקשים להוסיף ולהצביע למפלגות ש"דופקות" אותם, במקום לתת את קולם למפלגות “חברתיות" שיסייעו להם. זאת גישה מתנשאת שבעצם אומרת - הם לא יודעים מה טוב להם.

אבל אולי הם כן יודעים. אולי הם מסתכלים סביב, קולטים שהם בתחתית הסולם - כל סולם - בודקים למי מצביעים אלה שבראש הסולם ואז מצביעים הפוך מהם. בדיוק כמו שקרה באנגליה. האנשים שהצביעו בעד ההיפרדות מבינים שהמצב הקיים אולי טוב לכלכלה האנגלית, אבל הכלכלה האנגלית רעה להם. חלוקת המשאבים הנוכחית תביא לכך שהם ימשיכו לא לקבל, בעוד העשירים רק יתעשרו.

אי אפשר שלא להיזכר, בהקשר הזה, במחאה החברתית שלנו. השאלה שנשאלה אז שוב ושוב הייתה מדוע השכבות החלשות לא מצטרפות אליה. התשובה, גם שם, הייתה שילוב של חוסר הזדהות רגשי עם מנהיגי המחאה, יחד עם ההבנה - הנובעת מרקע היסטורי - שגם אם המחאה תצליח, מי שייהנה מרווחיה יהיו בני המעמד הבינוני, החזקים ממילא.

עוד עניין שגאוני המקלדת הישראלים אוהבים להדגיש הוא העובדה שמרבית הצעירים האנגלים הצביעו נגד ההיפרדות, בניגוד למבוגרים המאובנים המתגעגעים לתקופת האימפריה. הם רק מתעלמים מהנתון שלפיו שיעור ההצבעה בקרב הצעירים היה נמוך באופן מחפיר, כ–30%. וגם זה מתקשר לסיפור שלנו. לתחושת אדישות, מיאוס מוחלט מכל מה שקשור בפוליטיקה, וגם ייאוש אופנתי, בקרב חלק ניכר מהצעירים המשכילים. אלה שיושבים בתל אביב ומרגישים שהם חיים באיזשהו כפר גלובלי מדומיין. שיש הרבה יותר קשר בינם לבין צעיר לונדוני מאשר לצעיר ישראלי מהפריפריה. אתם יודעים, מנשק מזוזות ונושא קמעות.

וזה מביא אותנו לביקורת האולטימטיבית על האנגלים שתמכו בהיפרדות. הם עשו זאת, מתברר, מתוך שנאת זרים ובעיקר מתוך לאומנות. שוב הבלבול הארור הזה בין לאומנות ותחושת לאומיות. אותה תחושה שהיא טבעית לגמרי. שהיא חלק בלתי נפרד מהרצון האנושי להיות שייך, להיות חלק משבט.

כשמביטים בהיסטוריה, ברור לגמרי שכל רעיון האיחוד האירופי הוא סוג של פיקציה זמנית. מעין תגובת נגד לאימת מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה. אבל בסופו של דבר, כמו שמלמדים אותנו קרבות הרחוב ביורו, האירופים לא באמת מאוחדים. והם גם לא צריכים להיות. יש משהו לא טבעי בעובדה שפקיד בבריסל קובע את גורלו של אנגלי בנוטינגהאם. ולכן האנגלים החליטו להשיב לעצמם את הזהות הלאומית, גם במחיר של ויתורים וסכנות. נדמה לי שזה גם הרעיון של הציונות, לא? 

על הסכין

1. יהודה לוי ברח מהפפרצי ומהשדים של עצמו ב"איש חשוב מאוד". יעל פוליאקוב מתמודדת עם משפחה טפילית ויחצנים מתקרצצים ב"פוליאקובים". ואילו אדיר מילר נאלץ להילחם בעולם שלא נותן לו צ'אנס לברוח מתהילת “רמזור" ב"צומת מילר". אם לשפוט על פי טרנד הסדרות העצמיות החדש, הרי שלהיות סלב בישראל זו צורת הקיום הקשה והמאתגרת ביותר שיש.

2. “מנהל לילה" היא סדרת ריגול בריטית חדשה, שמבוססת על ספר של ג'ון לה קארה משנת 1993. היא כוללת שישה פרקים, עם שחקני־על בראשות יו לורי, ומציעה עונג בסגנון ישן וטוב של מזימות בינלאומיות בניחוח אלגנטי ומאופק. הדובדבן שבקצפת הוא השחקנית אוליביה קולמן, שהייתה השוטרת ב"ברודצ'רץ'", וגם כאן היא גונבת את ההצגה, דווקא בדרכה הכמעט אפורה.

3. שירלי קונס נמצאת כבר לא מעט שנים בקטגוריית ה"הבטחה". בוגרת “רימון" מוכשרת מאוד, שכבר הוציאה שני אלבומים שעדיין לא סיפקו את הפריצה המיוחלת. עכשיו יוצא האלבום השלישי, נטול השם, בהפקת אורי פרוסט, והוא מקסים ומקורי ממש. שירים אישיים במעטפת מוזיקלית עשירה (למעלה מ–20 כלי נגינה), שהם גם נגישים מספיק כדי שתכירו את קונס. הגיע הזמן.