רפיק חלבי: "בתקשורת אתה משנה את העולם רק למראית עין"

"כשהגעתי לגיל 67 והרגשתי שהשגתי כל מה שיכולתי להשיג במקצוע, בא הרגע שבו שאלתי את עצמי מה הלאה", כך משחזר רפיק חלבי, עיתונאי מוערך, חתן פרס סוקולוב, את הרגע לפני שלוש שנים שבו החליט לחצות את הקווים מהתקשורת לפוליטיקה והצהיר על מועמדותו לראשות המועצה המקומית של דאלית אל־כרמל, כפר נעוריו. "כבר חשבתי להתרכז באקדמיה ובדקתי את המסלולים לדוקטורט באוניברסיטת חיפה, אבל מצאתי שזה משעמם אותי, כפי שהשתעממתי בחברה בתחום התקשורת שהקמתי. אז באו ואמרו לי: 'תביא את כל הידע שצברת ושפוך בכפר'".

מי אמרו?
"לא רק אמרו, גם לחצו. אלה היו תושבים מהכפר, במיוחד צעירים, ולא רק מהחמולה שלי. זאת, בעוד שהמשפחה שלי כולה התנגדה לכך. רק אני הסכמתי לתת לכך צ'אנס".

התלבטת?
"מאוד־מאוד. ומשתי סיבות: הראשונה - אני מכיר את עצמי בתור וורקוהולי. ברגע שאני מתחיל לעבוד, אין לי משפחה. השנייה - הייתה לי תפיסת עולם שונה לחלוטין מזו שהכפר הזה התנהל בה; כלומר, גישה יותר חדשנית וסדורה, עם פחות פוילע־שטיקים ועם פחות התחשבות בצד החמולתי. בנוסף, הייתי מודע לחוסר הסבלנות שלי כלפי הממסד. בסופו של דבר החלטתי ללכת על זה. כיום, כראש מועצה, אני מנהל את מדינת דאלית אל־כרמל. אם דרך הטלוויזיה עשיתי את זה בכאילו, פה אני מריח את האספלט, ודברים צומחים לנגד עיני".

אם כך, כיף לך.
"היה לי כיף בטלוויזיה, כיף גדול. אבל שם למראית עין אתה משנה את העולם, ולמעשה אתה לא משנה כלום. יש משהו מתעתע מאוד בכוח של הטלוויזיה, שבה יוצרים כוכבים ומוחקים אותם מיד. ואיזו השפעה יש לה? ב־77' הייתה כל התקשורת נגד בגין, והוא חולל את המהפך. כיום, רוב התקשורת המיינסטרימית נגד ביבי, והוא מנצח את כולם. עיתונאים חושבים שעם הנרקיסיזם שלהם הם מסוגלים להפוך עולמות, בעוד סגן ראש המועצה הקטנה ביותר משנה הרבה יותר מהם".

שמת לב? אמרת "הם"!
"אכן כך. אני כבר לא שם, אבל זה עדיין מדגדג לי, ועודני מראיין פה ושם. לדעתי, אם להיות עיתונאי, אז עד הסוף; כלומר או במאה אחוז, או בכלל לא. אם אתה הולך לישון בלילה ואומר שגמרת את המשמרת שלך, אתה לא עיתונאי. בוודאי אם אין לך מחויבות כלפי הציבור".

כולל ברוממה?
"בוודאי. כשהייתי בערוץ הראשון אמרתי שעלינו להיות רלוונטיים בתכנים שלנו ולא באחוזי הרייטינג שלנו. רוממה איבדה לדעתי את המסרים שלמענם היא הוקמה. פרויקטים אדירים עם סדרות כמו 'גחלת לוחשת', 'עמוד האש' ו'תקומה' ודרמות כמו 'מישל עזרא ספרא ובניו' כבר לא נעשים כיום. צר לי לומר זאת, אבל אני חש שערוץ 1 איבד את הישראליות שלו, שכוללת את כל מגזרי האוכלוסייה, ועבר לנסות לחקות את הערוצים המסחריים, שיש להם אמצעים רבים בהרבה. ערוץ 1 חייב להיות 'צ'אנל פור', כמו בבריטניה".

כשיצאת למערכה בכפרך מול ראש מועצה שרצה להמשיך, התקבלת בזרועות פתוחות?
"מערכת בחירות היא פחות מהראש ויותר מהבטן. לא איימו עלי, אבל היו הרבה השמצות של בחירות. דאלית אל־כרמל היא תל אביב בזעיר אנפין. זה כפר ליברלי וחילוני עם הרבה פתיחות ובלי קנאות".

כשעבריין פייסבוק כינה אותך "היטלר!", האם חשבת לסגת?
"אז הוא כינה אותי כך בטיפשותו. היום הוא מעריץ אותי. רק אנשים חלשים נגררים לביטויים קיצוניים כאלה".

"אני ראש המועצה היחיד שלא פרסם ולו מודעה אחת לקראת הבחירות", בכך הוא מתגאה. "לא שמתי תמונות שלי לא בעיתונים ולא על הכבישים. לצעירים יצאתי בססמה: 'איי לאב דאלית אל־כרמל' וזכיתי ל־70% מהקולות שלהם. לבסוף, תוך כדי כך עברתי את ראש המועצה המכהן ב־1,500 קולות כשרים בעודי יוצא נגד מסורת השיוך החמולתי, ההולכת ונעלמת".

על גג העולם

"אני בן של סוחר קטן", כך חלבי מציג את עצמו. "אבא שלי סחר עם כפר יהושע, שם הכרתי את שני היהודים הראשונים - יצחק בן־נר וגבי גזית. היינו בית די קשה־יום. הצטופפנו בחדר אחד הורי וארבעה מילדיהם. לאבא שלי היה חזון, שאחרי היסודי אצא לתיכון מעורב בחיפה", הוא משחזר. "מחנה הנוער היהודי־דרוזי־ערבי, שאליו הגעתי בגיל 17, היה המחנה הראשון שיצאתי אליו בחיי - ושם התחברתי עם תלמידים מתל אביב".

כבר אז שאפת להיות מנהל הטלוויזיה?
"אז רציתי להיות פסנתרן או צייר, אבל אף פעם לא ניגנתי, גם לא ציירתי. לעומת זאת, אבא שלי ציפה שיצא ממני עורך דין. כנראה בשלב מסוים אכזבתי אותו. בהתחלה הוא לא זיהה את חשיבות העבודה בתקשורת. אחר כך הוא שינה את דעתו במידה מסוימת".

בצבא שירת כקצין בגדוד סיור. כשהשתחרר למד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בלשון עברית ובבלשנות שמית, "שם למדתי אצל גדולי הבלשנים", ובהמשך לתואר שני באוניברסיטת חיפה. בגיל 21, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שימש עוזרו של ראש העיר החדש דאז טדי קולק, "כשהביא אותי אליו ממוסך העירייה שבו עבדתי" ו"הייתי יד ימינו של מירון בנבנישתי, שהיה ממונה על מזרח ירושלים".

"אלה היו זמנים אחרים", מציין חלבי. "אני יצרתי את הקשר המצוין עם השייח'ים של מסגד אל־אקצא והבאתי חשמל לשכונות צור באהר וארמון הנציב הערבית. עם טדי קולק שיחקתי שש־בש בשער שכם. היום מישהו היה מעז לעשות את זה? ככה זה נהיה לאחר שעל העניינים השתלטו הקיצונים היהודים והקיצונים המוסלמים.

"זה אותו טדי שלמדתי ממנו דבר שאני עושה כיום בהיותי ראש מועצה: לצאת לסיורי בוקר ביישוב ולרשום בפנקס מה יש לתקן. כאב לי שזרקו אותו ב־92' מראשות העיר כפי שזרקו מנהיגים אחרים. בעם היהודי יש יצר הרס, וכשקם מנהיג, לרוב מחפשים איך לרסק אותו".

ב־74' הצטרף לטלוויזיה החלוצית של אז. "לא היה לי קל להיקלט ברוממה", הוא אינו מסתיר. "מצאתי את עצמי בבוהמה בליינית ושמאלנית עם מסרים מאוד אנרכיסטיים של כמה מהאנשים שם. כמי שהחל לשדר בערוץ היחיד שהיה אז, הרגשתי על גג העולם". עד מהרה החל משמש כתב לענייני שטחים, וסיקר לא מעט הפגנות סוערות.

הרגשת חצוי?
"מעולם לא. תמיד הייתי במהותי ישראלי", הוא משיב. "אני מודה שהיה לי קשה הסיקור של הדיכוי הקשה והאלים של ההפגנות, בייחוד הפגיעה בתלמידי בתי ספר באלות והירי בכדורי גומי, כפי שהיה קשה להעביר את המסרים האנטי־ישראליים של ההנהגה הפלסטינית, שהועברו בפאתוס נורא. כבר אז הבחנתי שצומחת תפיסה פלסטינית בדלנית, וכולם צחקו עלי על כך. צר לי להגיד שצדקתי, לאחר שקמה מנהיגות אש"פית אותנטית. ישראל עשתה טעות גדולה מאוד בכך שמן ההתחלה לא התחברה עם פת"ח, ארגון שראשיו מצטיירים כיום כחסידי אומות העולם לעומת קיצוני חמאס".

חלבי מילא שלל תפקידים בכירים בערוץ הראשון, לרבות הפקת משדרי השלום שלו, שהערוץ העביר ממדריד, מעמאן, מקהיר, מעין עברונה ועוד.

סיפק אותך להפיק ולהישאר מאחורי הקלעים?
"סיפק שהייתי 'און דה ספוט'; הייתי במקום", הוא עונה. "אגב כך פגשתי את כולם, מקלינטון, רבין ופרס ועד הנשיא מובארק, המלך חוסיין וקאבוס סולטן עומאן. שניים מהם אהבתי מאוד- רבין וחוסיין. למלך ירדן היה תמיד חיוך על הפנים ולא היה אפשר לתפוס אותו עם נרווים ועצבים. רבין, שלא היה חסר לו מזה, כיאה לג'ינג'י, שכנע בכנות שלו. כשאמר שיעשה שלום עם סוריה, לא היה אפשר שלא להאמין לו".

בטלוויזיה הגעת עד תפקיד מנהל חטיבת החדשות וממלא מקום מנהל הערוץ הראשון. מה מנע ממך להגיע לקודקוד?
"להיות מנהל טלוויזיה זה כמו להיות רמטכ"ל - והדבר תלוי ברצון אלה שבשלטון. לפי תפיסת המנהיגים, זה תפקיד המשרת את השלטון. לא נסתיר ששמו לי רגליים בתור מי שלא מוכן לתת את הצוואר שלו לאף אחד. במבט לאחור, נראה שעשו איתי חסד כשלא מינו אותי למנהל הטלוויזיה. הספיק לי להיות שם כ־30 שנה".

הרגשת נבגד בשל פרשת ההטרדה המינית המילולית שבה הורשעת, בעקבות תלונה של עובדת ברשות השידור?
"לא הרגשתי כך, ועל שאלתך אומר שעל הנושא הזה החלטתי שלא לדבר בשום מקום".

לא בגלל הלבנה והדבקה

עם עזיבתו את הערוץ הראשון עבר חלבי להתרוצץ עם התוכנית "חלבי בשטח" בערוץ 2, ובערוץ 10 הגיש את התוכנית "שנוי במחלוקת". בתקופה זו עסק גם בתוכניות אקטואליה בערבית. פן פחות מוכר שלו הוא היותו מרצה לתקשורת. "לימדתי בכמה מקומות שמבחינתי היו חלום", הוא מעיר ומצביע על מכללת ספיר, על מכללת יזרעאל ועל אוניברסיטת חיפה. "בנסיעות לספיר הרגשתי שליחות ומסר, תוך מתן ביטוי לפריפריה".

מה מריץ אותך בנוסף בין שלל פעילויות ציבוריות?
"במילה אחת, האדרנלין. לגבַי זה כמו לקחת ריטלין כדי להירגע. אם קיבלתי הרבה פרסים, כמו פרס סוקולוב, למה לא אתרום? ככל שלאדם יש שנים לחיות, הוא צריך לתת מה שיש לו".

כראש מועצת דאלית אל־כרמל, חלבי מציג נתונים מרשימים. לדבריו, כשקיבל את ראשות המועצה לידיו היא הייתה שקועה בחוב מצטבר של קרוב ל־170 מיליון שקל - אולם הוא הצטמצם לכדי פחות מרבע. הוא מספר כי מנע הקמת תאגיד מים. "לא ייתכן שניאלץ לשלם בעבור מים יותר מאשר ברעננה וברמת השרון רק מפני שאנחנו באזור הררי עם צפיפות אוכלוסין נמוכה", הוא אומר. "צנרת המים מוחלפת בד־בבד עם סלילת הכבישים מחדש".

זאת ועוד: "80% מבעלי התארים האקדמיים בכפר הן נשים, כחלק מהעצמת האישה אצלנו. כמעט בכל המכרזים למשרות במועצה זכו נשים, החל ממהנדסת המועצה וסגניתה ועד מנהלת הספורט ורכזת הנוער, אבל את נושא הגיל הרך מנהל גבר שהחליף אישה. עם זאת, שיעור הגירושים הוא מעל 20% - וזה שיעור גבוה מדי".

איזו דאלית אל־כרמל קיבלת לידיך?
"קיבלתי לידי כפר עם קרוב ל־16 אלף תושבים, שהצריך הרבה עבודה במגוון תחומים - איכות הסביבה, התשתיות, הרווחה והחינוך. אבל מה שהכי עניין אותי הוא העצמת התרבות. כיום אין עוד יישוב בארץ עם עושר תרבותי כמו שיש בדאלית אל־כרמל, עם סופרים, משוררים, מוזיקאים וציירים. הכל במועצה ממוחשב. בתשתיות אנחנו בונים את הכפר מחדש, והוא פורח ויש בו הרבה ירק. זה נותן את טעם החיים והרגשה שאנחנו חלק מהעולם המודרני".

לעומת בית ג'ן, שבה יש כמעט 100% הצלחה בבחינות הבגרות, קיבלת לידיך את דאלית אל־כרמל עם 37% הצלחה.

"כיום אנחנו מתקרבים ל־60%. בחינות הבגרות אינן חזות הכל. כמה מורים אפשר לייצר במדינה הזאת? מה זה נותן? אני רוצה בכפר בגרות איכותית עם חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות אנגלית, חמש יחידות פיזיקה וחמש יחידות כימיה. זה מה שאני מחפש, ובלי לגרוע ממה שמצליחים בבית ג'ן. אני רוצה חברה מתקדמת ופתוחה יותר".

אני מעיר לחלבי שנראה כי לדאלית אל־כרמל כל התנאים כדי לשגשג: אוכלוסייה מצוינת, שהיא חלון הראווה של העדה הדרוזית; מיקום מעולה ליד חיפה עם מקומות התעסוקה הרבים שבה; נוף הכרמל שהיה יכול לתרום לפיתוח תיירות.

מה מנע מהיישוב לשגשג?
"תפיסת עולם והאינטראקציה עם החברה הישראלית. אני לא רוצה להיות חממה אנתרופולוגית. לא מחפש שיבואו לראות אצלנו את הדרוזי עם המצנפת ואת הנשים עם הרעלות - ולקנות לבנה עם זעתר בפיתה. לעומת זאת, הייתי רוצה לראות את הצעירים שלנו מעורים בעמק הסיליקון במפרץ חיפה או במרכזי ההייטק בצפון תל אביב. ידעת שיש לנו כמה בנות מדהימות מהכפר שמסיימות דוקטורט בחקר המוח? על כך גאוותנו, בפרט שצעירה מהכפר מתעסקת במכון ויצמן עם רכבות מרחפות בטוקיו. זה החיבור שלנו לעולם המחר ולא הדבקה והלבנה בפיתה, עם כל הכבוד".

"הדרוזים הם יהודים בחובות וערבים בזכויות", סבור חלבי. "בדאלית אל־כרמל שיעור הגיוס לצה"ל עומד על 84% לעומת 72% בחברה היהודית. בשנה האחרונה עלינו ב־11 שלבים ברמת הגיוס וקיבלנו פרס מראש אכ"א. בשכבה האחרונה בתיכון התברר ש־100% מהבנות הלכו לשירות הלאומי. לכן אני לא רוצה שיפלו אותנו לטובה - אבל שגם לא יקפחו אותנו. אני כן רוצה שלא נקבל פחות מיקנעם או נשר. זה הצדק החברתי שאנחנו דורשים".

חלבי יצא לא כבר עם חבריו ראשי הרשויות הדרוזיות כדי להפגין מול הכנסת. "רק כך משיגים דברים", הוא מאמין. "כשהייתי בערוץ הראשון והיו לנו דרישות, אמר לנו הסמנכ"ל: 'לא תקבלו אם לא תעשו שביתה או הפגנה'. ככה הרגילו אותנו: להשיג דברים דרך איומים. כמי שסיקר בעבר הפגנות, לא היה לי נעים למצוא את עצמי בצד השני של המתרס, בפרט שהפגנות של דרוזים לא מעניינות את התקשורת הישראלית. זה לא סקסי, סליחה על הביטוי. אם נכי צה"ל פורצים את השער - זה מעניין, ולא תקציב הביוב ביישוב זה או אחר".

אז מה כן?
"אם אצעק בהפגנה שזאת לא המדינה שלי, אולי על כך תתנפל התקשורת. זאת עיתונות פומפוזית שמחפשת כותרות גם אם הן לא מדויקות".

הומניסטית, לא פנטית

כיום חלבי עוקב מבחוץ אחר סגירת הערוץ הראשון הקרבה לטובת הקמת התאגיד הציבורי החדש. "הערוץ הראשון נראה לי כיום מיושן ולא רלוונטי", הוא אומר. "החדשות לא יכולות לעמוד בזכות עצמן, ולא חשוב מי שמגיש אותן - אם יעקב אילון ואם גאולה אבן, ויש לי הרבה מאוד כבוד והערכה אליה (חלבי מינה אותה לפני כ־20 שנה למגישת מבט במקום חיים יבין - יב"א)".

יש צידוק לסגירת הערוץ הראשון?
"ככל שחשבתי שיש לעשות כן, ידוע שבישראל כשסוגרים משהו, לא פותחים מחדש, ואם פותחים, אז בתנאים גרועים יותר. הגוף הזה שוכב כל כך הרבה שנים, שכבר אי אפשר להפיל אותו".

רעייתו, אבתיסאם, עקרת בית. הם הורים לארבעה; הצעיר שבהם, אוסמה, עוסק בקולנוע ובטלוויזיה. כשחלבי נכנס למרוץ הפוליטי, הוא העביר אליו את חברת התקשורת הפרטית שניהל.

כאשר שיחתנו במשרדו הצנוע של חלבי במועצה המקומית מתקרבת לסיומה, אי אפשר להתעלם מכך שבאותה שעה הקרקע בוערת מתחת לרגלי אחיו הדרוזים בסוריה. "אנחנו חרדים מאוד לגבי מה שקורה להם שם ומפעילים למענם לחצים", הוא אומר. "אם המצב שלהם כרגע הרבה יותר טוב מכל קבוצת אוכלוסייה בסוריה, הרי זה בזכות הדרוזים בישראל. עם זאת, איש לא יכול להיות בטוח במלחמת אזרחים".

האם על ישראל להתערב למענם?
"חס וחלילה. לא הייתי רוצה שישראל תתערב באיזו מלחמה במזרח התיכון, אבל הצורך האסטרטגי שלה הוא לדאוג לדרוזים לא פחות מאשר להעיף את חיזבאללה מגבול ישראל".

אם מלחמת האזרחים בסוריה תגיע אל הר הדרוזים, אתה מצפה שצעירי העדה בארץ יטו שכמם?
"בשום פנים ואופן לא. לפני הכל, כאזרחי מדינת ישראל, עלינו לשמור את חוקיה ולכבד את ערכיה. אם לא כן, מה זאת דמוקרטיה?"

אגב, בראיון שערכתי עם חלבי לפני 20 שנה, שאלתיו שאלה, שכרגע היא בלתי מתקבלת על הדעת - מה יעשה אם יוצע לו להיות שגרירנו בדמשק אם יהיה שלום. וכך השיב: "קודם כל לא יציעו לי זאת, לצערי הרב. ואם יציעו, אני לא בטוח שאתאים לתפקיד כזה. מצד שני, אהיה אידיוט אם אסרב למה שעשוי להיות תפקיד חיי".

מילה לגבי חוק הלאום?
"מדובר בחוק גזעני, שכמותו יש רק באיראן. האם עלינו להידמות אליה? הרי ברור שזאת מדינה יהודית דמוקרטית, שהיהדות שלה צריכה להיות הומניסטית ולא פנטית וקנאית. אור לגויים לא יכול להיות טירוף".

אתה מרגיש כבן 70?
"לא, ממש לא. אני בהחלט מתכוון לרוץ לעוד קדנציה".