יש לי שאלה שעלולה אולי להישמע פשטנית או מיתממת, אבל אני מתחבט בה באמת כבר שנים. האם אנשים דתיים, כאלה שמאמינים בקיומו של אל כל יכול, הם בהכרח גם אנשים מוסריים יותר? פעם סברתי, אולי בתמימותי, שהתשובה חיובית. כך לפחות דורש ההיגיון. הרי אדם דתי אמור להיות כפוף, פרט לחוקי המדינה ולערכי המוסר הפרטיים שלו, גם למערכת כללים דתית מחייבת. יתרה מכך, הוא מאמין בקיומו של אל, שיכול לראות את כל מעשיו ולשפוט אותו בגינם. מה שאמור להטיל עליו פחד גדול מפני חטא אפשרי. מורא אלוהים.
אבל בפרקטיקה, העניינים לא ממש עובדים ככה. רמת מוסריות היא לא משהו שניתן למדידה, כמובן, אבל כבר מזמן למדנו שאין קשר הכרחי בין רמת הפשיעה ומידת האמונה. אני חושב שרגע ההתפכחות שלי בעניין התרחש כשהייתי סטאז'ר בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בסוף שנות ה-90. השופטת שלי הייתה ראש הרכב פשעים חמורים, שעסק במקרי רצח ובעבירות מין חמורות. עזבו לרגע את הנוהל המוכר שבו כל עבריין שני מגדל פתאום כיפה וזקן, בסוברו שהדבר יעניק לו נקודות בפני השופטים. או אלוהים. אבל נתקלתי בלא מעט נאשמים בפשעים מחרידים, שגדלו וחיו כדתיים לכל דבר. היה למשל אדמו"ר מכובד מבני ברק שנאשם באונס אחייניתו, ולבסוף גם הורשע.
אני זוכר שהדבר פשוט הדהים אותי. איך הם מעיזים? האם הם לא חרדים באמת מחרון אפו של האל? שיתפתי במחשבות האלה את השופטת שלי, אישה דתייה כשלעצמה. היא חייכה, לא חיוך שמח, והשיבה "בני אדם הם תמיד בני אדם. עם או בלי כיפה".
אקח רגע צעד אחד אחורה, ואסייג את עצמי. יש בחברה הדתית ביטויים של מוסר וערכיות שיכולים לתת דוגמה לכולנו. עזרה הדדית, התגייסות למען חלשים ואנשים השרויים במצוקה, התנדבות ומתן צדקה. כשאתה חי בתוך חברה חילונית, שזנחה מזמן את ה"אנחנו" לטובת ה"אני", יש משהו מעורר הערכה - וגם קנאה - ביכולת הזו של קהילות דתיות להירתם למען מטרה משותפת. ולא פעם נאצלת.
אבל נדמה לי שה"אנחנו" הזה הופך לשורש הבעיה, כשמדובר ביחס הניתן לעבריינים שצמחו בתוך החברה הדתית. הטריגר האקטואלי לדיון הזה הוא כמובן המקרה של תא"ל אופק בוכריס. הקצין הדתי הבכיר, שרבים סימנו כמועמד עתידי לרמטכ"לות. ואם תרצו - הרמטכ"ל הדתי הראשון. מה שהפך אותו לדמות מפתח במגזר. בלי להיכנס לדקויות הסדר הטיעון שנערך איתו ולמחלוקות שהוא מעורר, אפשר לקבוע דבר אחד בבירור. בוכריס לא אמר אמת כשהתייצב בראשית הפרשה מול המצלמות, טען שמדובר בעלילה ושמעולם לא קיים יחסים עם פקודותיו. על פי הסדר הטיעון, גם אחרי שהוסר אישום האונס, הקצין המעוטר הודה בכך שקיים יחסים עם שתי חיילות שהיו תחת מרותו (מה שהופך את העניין לבעילה אסורה בהסכמה). ועדיין, עד לעצם הרגע הזה, לא שמעתי אף אישיות בכירה מתוך המגזר שהתייצבה ואמרה במפורש - האיש שיקר. האיש ראוי לגנאי.
זה לא מפליא. כי אמירות כאלה לא נשמעו גם במקרים קודמים וחמורים יותר. ע"ע הרב מוטי אלון, שהורשע בשתי עבירות של מעשה מגונה בכוח בבן 17. הסיפור של אלון מדאיג במיוחד, כי העובדות המטרידות בעניינו הגיעו לדיון של פורום דתי פנימי - פורום “תקנה" - ששימש כבית דין לכל דבר ואף גזר על אלון הגבלות ועונשים, בלי ליידע כלל את גופי המדינה הרשמיים בדבר. וכך, לאורך חמש שנים. והכל כחלק מהעיקרון המקודש של לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
זה מצער וזה מקומם. החברה הדתית עוברת הרבה מאוד שינויים מבורכים. היא מגלה יותר פתיחות בנושאים כמו הומוסקסואליות, נישואים ואפילו צורת הפולחן הדתי. אבל כל עוד נציגי הציבור שלה - הפוליטיקאים, הרבנים וגם הסלבס הדתיים החדשים - ימשיכו להתייחס אל עצמם כאל חונטה סגורה, שאסור להסגיר לאויב מישהו מבניה, יהיה להם קשה מאוד לנפנף בערכי מוסר המאפילים על אלה של החילונים.
על הסכין
כולם מדברים על פרק הסיום של "ווסטוורלד", בשעה שהם היו צריכים בכלל לדסקס את אקורד הסיום המרהיב של “בלי לפגוע", סדרת המשטרה הבריטית שיצר פול אבוט. החמאתי לה כבר בעבר, אבל ככל שהפרקים נקפו כך מפלס המתח, ההנאה ובייחוד - ההיקשרות לדמויות - עלה בחדות. עוד הוכחה לכך שאין סתירה בין הומור לבין עיסוק בתכנים רציניים עד כאב.
האביב הקרוב עומד להיות מרתק עבור מעריצי פרינס. יום השנה למותו יצוין בסרט תיעודי חדש, בהשתתפות שמות כמו בונו, מייקל ג'קסון ולני קרביץ, ולא פחות מסקרן - משפחתו הודיעה על פסטיבל בן ארבעה ימים שייערך באחוזה שלו, בהשתתפות “מוזיקאים שהופיעו איתו כל השנים". לפעמים יורד שלג באפריל, הוא שר פעם, נקווה שהוא לא יקלקל את הפסטיבל.