אהבה במחתרת: המכתבים שמספקים הצצה לתקופת המנדט

מרץ 1948. אלישבע אנדן (“שאולה”), לוחמת בלח"י, כותבת אל אהובה צבי פרונין ("הישיש"), מבית הסוהר לנשים בבית לחם, אחרי שנעצרה על ידי הבריטים: "דמות דיוקנך בתמונה יכולה לעזור בהחלט לכתיבת המכתב. כה יפה החיוך שלך. הסתכלתי ושאלתי אותה על מילוי התקווה הגדולה והנה התמונה כולה אישרה לי את התקווה. מה היא מספרת? מצד הגוף והתלבושת כה טבעיים ורגילים, יד אחת בכיס, שנייה מחזיקה סיגריה דולקת, חולצה ספורטיבית בלי מעיל, כל זה מראה לי – בפירוש את ביקורך הרגיל. פשוט באת לקחתני לאיזשהו מקום – והנך מחכה לי רגע עד שאסיים את תלבושתי?... היום קיבלתי במתנה קופסת עץ נחמדה. כולן מתפעלות ממנה. היא קופסה לתכשיטים, אך מה אעשה בה והתכשיט העיקרי חסר לי?".

הם היו חברי לח"י ותיקים. פרונין כונה "הישיש" בשל גילו המופלג ביחס לחבריו למחתרת – 30. הוא ולוחמת הלח"י אלישבע אנדן ("שאולה") עמדו להינשא. אנדן, שכל משפחתה נספתה בשואה, נעצרה ב-1944 וישבה בבית הסוהר לנשים בבית לחם עד 1948. "הישיש" נעצר גם הוא ב-1946 ונשלח למחנות המעצר באפריקה. פרונין היה אחד מחברי הלח"י הבכירים, ולאחר הירצחו של אברהם שטרן ("יאיר"), אף שימש כמפקד המחתרת לזמן קצר. כשהשניים ישבו במעצר הם התכתבו ביניהם. ב-1948 שוחרר פרונין ולאחר מכן התגייס לצה”ל. מכתביו אבדו, אך מכתביה, שבהם היא מתארת את החיים בכלא, תפיסת עולמה ורגשותיה כלפי "הישיש", נשמרו אצלו ונמסרו לארכיון בידי חבריה. השניים תכננו להתחתן לאחר השחרור. על אף האהבה הגדולה והתוכניות, גם לאחר שחרורם ב-1948 לא נישאו מעולם ושמרו על ידידות קרובה. בגיל 90, ללא משפחה, הלכו השניים לעולמם.

ארגון לח"י הוקם ב-1940 בידי אברהם שטרן – יאיר. אנשיו פרשו מאצ"ל בעקבות התנגדותם לקו הפעולה של המחתרת ובשל סירובה להפסיק בעת מלחמת העולם השנייה את המאבק המזוין בבריטים. בפברואר 1942 הצליחו אנשי הבולשת הבריטים לעלות על עקבותיו של "יאיר" ורצחו אותו. עם ציון 75 שנה להירצחו, חושפת לראשונה העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל וחלליהם מכתבים היסטוריים של חברי המחתרת. זה קורה לקראת האזכרה השנתית שתתקיים ב-21.2 לזכרו של שטרן בבית העלמין בנחלת יצחק.

רוב המכתבים נכתבו בידי עצורים ולא אסירים – כלומר בידי חברי מחתרת שנעצרו בידי הבריטים מעצם היותם חשודים כי עסקו בפעילות פוליטית בלתי לגאלית. הם היו בגדר חשודים, ולא היה אפשר להוכיח את חברותם במחתרת, ועל כן הם נעצרו על פי "תקנות לשעת חירום".

"היה ניתן לעצור אדם חשוד למשך חצי שנה או שנה וכל פעם להאריך לו את המעצר מחדש, וכך יצא שחברי מחתרת עצורים רבים ישבו במעצר מספר שנים", אומרת מירי יהלום, מנהלת ארכיון הלח”י של העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל (לח"י) וחלליהם.

"הגברים חברי המחתרת ישבו במעצר בעיקר במזרעה ואחר כך בלטרון. חלקם הוגלו למחנות מעצר באפריקה. במקביל, היו אסירי המחתרות – חברי מחתרת שאשמתם הוכחה במשפט, והם נידונו למאסר ממושך – רובם ריצו את מאסרם בבית הסוהר המרכזי בירושלים ובבית הסוהר בעכו. הבנות ישבו במעצר ובמאסר רק בבית הסוהר לנשים בבית לחם. האסירות ישבו בבית הסוהר עצמו והעצורות שוכנו במבנה סמוך שנקרא ‘וילה סאלם’. התנאים של העצורים היו טובים בהרבה יותר מאלה של האסירים – הם הורשו לשלוח ולקבל מכתבים וחבילות, לקבל ביקורים, עיתונים, לשמוע רדיו וכולי, בניגוד לאסירים שהוגבלו בכך בהרבה יותר. גם תנאי המחיה היו קשים יותר. לגבי המחנות באפריקה – גם שם התנאים היו טובים בהרבה מהתנאים של האסירים בכלא בירושלים ובעכו".

לדברי יהלום, למכתבים ערך היסטורי חשוב ביותר, ואפשר ללמוד מהם על רוח התקופה ולקבל מידע רב על המחתרות שפעלו בארץ בתקופת המנדט ועל חיי האסירים. "בניגוד לעדויות או לספרי זיכרונות, המכתבים נכתבו בזמן אמת, ועל כן מהווים הם מקור היסטורי מהימן", היא אומרת, "מהמכתבים ניתן ללמוד על חיי העצורים, על היחסים ביניהם, על מרידות שהיו בבית הסוהר, תיאור הסוהרים והאסירים ולעתים גם מה מתרחש ביישוב – העצורים היו מתארים את מה שקראו בעיתונים על פעילות המחתרות עצמן, איזה אסיר או עצור פגשו בזמן אמת. העצורים מדברים על ספרים שקראו, דברים שעשו בכלא - במלאכת יד, בלימודים וכולי – כל זה במקביל להפגנת אהבה, חיבה ודאגה אחד לשנייה".

מה לגבי צנזורה?
"כמובן שהייתה. לעתים הצנזורה הייתה גוזרת חלקים מהמכתבים. לא פעם חלקם גזורים בצד או באמצע. לעתים אלישבע אנדן הייתה כותבת במכתביה לפרונין גם לצנזור ומבקשת ממנו כל מיני בקשות".

עד כמה נושא הצורך בשמירה על הפרטיות מעסיק את מוסרי המכתבים?
"חברי לח"י ומשפחותיהם מסרו את המכתבים לעמותה כדי שיישמרו ולא ילכו לאיבוד. חלק אף זרקו את מכתביהם. אני לא חושבת שהחברים חשבו כי המכתבים יפורסמו בעתיד, אני רק יכולה לנחש שחשבו כי המכתבים הנ"ל יהוו מסמך היסטורי להבנת תקופת המנדט. מבחינתם ענייני הזוגיות פחות מעניינים ופחות יעניינו את המעיינים במכתבים".

מה הפתיע אותך באופן אישי בקריאת המכתבים?
"אותי אישית הפתיע כי חיי המחתרת, אידיאולוגיה או פוליטיקה, לא היו כל עולמם של חברי לח"י וגם אצ"ל, אם תרצי. הדאגה לפרטים הקטנים, ללבוש חם, לאכילה בריאה, השמירה מפני הצטננות או התקררות וכולי מצביעים על טבע האדם באשר הוא אדם. מדובר בבני אדם עם רגשות ורצון עז לחיות חיים נורמטיביים – הרצון לחוות אהבה, להקים משפחה ולחיות חיים של אנשים רגילים במסגרת לגאלית בטוחה".

 "לב העם ודמו איתנו"

חיים אפלבוים ("אלימלך") וחנה גלברד ("שרה") השתתפו בפעולה הגדולה ביותר של הלח"י – פיצוץ בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. במהלך הפעולה נעצר אפלבוים עם עוד 22 חברים, מתוכם ארבע נשים. הגברים נידונו למוות, ולאחר מכן עונשם הומתק למאסר עולם. 

גלברד הייתה בהריון בזמן שאפלבוים נעצר. הוא שלח לה מכתבים מהכלא בדואר מחתרתי - על גבי נייר טואלט. גלברד ילדה את בתם, אוריאלה, ושישה שבועות לאחר מכן נהרג אפלבוים בזמן שנמלט מכלא עכו בפריצה המפורסמת של האצ"ל. לאחר שנתיים התחתנה גלברד עם חברו, משה ערמוני, שגם הוא נתפס בפעולת בתי המלאכה ונידון למאסר עולם. ערמוני אימץ את בתם, והיא גילתה רק בגיל 16 שאינו אביה.

"היום קיבלתי את מכתבך... כן, בננו. מה מצפה אני לבואו", כותב אפלבוים מתאו בב’ כסלו התש"ז (1946). "צר כי אין אני יכול להטות אוזן ולשמעו ולהרגיש בתנועותיו. אך דומה כי בכל זאת אני שומע אותו. אני מרגיש אותו... יש ומהרהר אני: עוד חדשים מעטים – והוא יצא לאוויר העולם. מה רציתי לראותו. לגעת בו... ולו פעם אחת... ילדנו – פרי אהבתנו.

הירגיש אדם זר רגש זה? היבינהו? הירגיש את הצער, את הכאב? בעצם איני רוצה כי ירגישו... אכן! יודעים אנו רגש בשמחתנו ובצערנו. כי אף כן אוהבים אנו. כי אף כן לוחמים אנו... דומה כי צפים ועולים שוב הימים השחורים שלפני שנתיים. לבבות כולנו כאן רוטטים. הישובו?... אני כאן קשה לנו לקבוע מהו המצב של דעת הקהל בחוץ – ביחס לשאלה זו. לפי העיתונים – קשה לקבוע. כי אין ספק כותבים הם לפי הוראות מגבוה... אולם לב העם ודמו איתנו.

"ודאי קבלת כבר את ההמשך של כתיבתי ואף כעת המשך. מקווה אני לפעם הבאה לסיים- ימי הצינוק - צל התלייה. כתבי לי את דעתך... שלך באהבה אלימלך".

שישה ימים לאחר מכן, הוא כותב אליה: "ראשית קבלי את ברכותי ליום הולדתך. קבליה מלב-ללב. מסיים אני הפעם את כתיבתי. הפרק האחרון ‘בצינוק’ היה קשה לי בכתיבה יותר מכל כתיבתי. איך שכתבתי לא השביע את רצוני. זה לא מביע את אשר רציתי להביע. אין אני מצליח להגיע לשלמות כאשר רציתי. אולם מקווה אני כי יבוא יום ואכתוב זאת מחדש... חיים אנו כאן תחת רושם הפעולות שבוצעו במשך השבוע. ושוב! ההתמדה ההיקף והתכיפות, מעוררים בנו התפעלות ותקווה... גם הביקורת על החוברות שלנו המופיעות בעיתונים... מוכיחות עד מה הולכת וגדלה השפעתנו על ההמונים בחוץ.

ביחס לשמו של ילדנו – חושבני כי צודקת הנך כי הוא חייב להיות כולל יותר. והריני מחפש עתה אחר שם מתאים... אני נאלץ לקצר מפאת הזמן המצומצם שיש ברשותי כדי לסיים את המכתב, רציתי אמנם הפעם לפתח קצת את הסיפור על חווית הנפש- ועל השינויים שנשתניתי כאן אולם אעשה זאת במכתבנו הבא.

חושבני כי גם לך יהיה מה לספר בנדון הזה. חוויה של נערה - עדיפה על הנעשית לאם, חווית הלידה הראשונה, ההיריון הראשון, בלי כל ספק מטביעים את חותמם על כל אישה- תהיה אשר תהיה. הן תספרי?! חושבני כי עתה יש לשנינו די זמן כדי לפתח את חוויותינו ולפתוח את לבנו- איש לרעותו.

שלך באהבה ובגעגועים,

אלי".

 בנות המזל

נתן ילין מור ("גרא") היה אחד מקציני נציבות בית"ר בפולין ומפעילי האצ"ל שם. בין היתר, ערך את העיתון של האצ"ל בפולין "די טאט" ("המעש"). עם פרוץ המלחמה ברח עם אהובתו פרידה מוריין (“אביבה”) מזרחה. הם נישאו עם פרוץ המלחמה והצליחו לעלות ארצה. בארץ הצטרף ללח"י ועמו מוריין. הוא נשלח לסוריה בידי מפקד לח"י, "יאיר", כדי להגיע לטורקיה ושם ליצור קשר עם הגרמנים.

בד בבד עבד אצל קבלן יהודי בשם דיסקין. הבריטים עלו על עקבותיו, הוא נעצר ונשלח למחנה המעצר במזרעה - משם הועבר עם שאר העצורים למחנה המעצר בלטרון. בד בבד נעצרה גם אשתו ונשלחה למעצר בבית הסוהר לנשים בבית לחם. השניים שלחו אחד לשנייה מכתבים. ילין מור ברח עם עוד 19 חברי לח"י ממחנה המעצר בלטרון באוקטובר 1943 (דרך מנהרה שחפרו) והפך לאחד מחברי מרכז לח"י עם ישראל אלדד ויצחק שמיר. מ-1946, לאחר מעצרו של יצחק שמיר בידי הבריטים, הפך ילין מור למפקד לח"י בפועל. לילין מור ולמוריין נולדו שני ילדים: דורית ואלישע.

חותמת בית הכלא לנשים, בית לחם, אל נתן פרידמן ילין במחנה העצורים לטרון.
נשלח: 14.1.1943. הגיע ליעדו: 7.2.1943

"יקירי שלום!

קיבלתי את מכתבך היום ולפי ההרגל השורר מאצלנו עונה לך מיד. נמצאות אנו פה כולנו תחת הרושם של יציאת שלוש בנות מפה. תאר לעצמך שביום השישי האחרון קראו פתאום לשלוש הבנות... כעבור רגעים מספר הן חזרו ובפיהן הידיעה שהן יוצאות. לא האמנו להן בשום אופן עד שבסוף התברר שהן לא מתחו אותנו והאמת בפיהן. בערך ב-1 אחר הצהריים הן עזבו את שערי בית הסוהר. השתגענו כולנו במשך כל היום ההוא. עצם העובדה שמתחילים לזוז ועכשיו עומדת אני על הפרק. התחלתי באופן רציני להתכונן ליציאה. אם לא אצא גם לא אבכה על זה, אבל בכל זאת כולנו כמעט בטוחות שאצא. נחכה ונראה...

שכנותי הן: בלה שכטר, חסידה ליפשיץ, נעמי גוונשטיין, וחיה סרולוביץ. צירוף נעים מאוד של בנות. שוכנת אצלנו אטמוספירה של לימודים: לומדים, קוראים ותופרים קצת וכך עובר כל היום. תמונה יפה יוצר החדר שלנו כשכולנו יושבות מסביב לתנור ועושות מה שעושות... הייתי מאוד שמחה אילו ידעתי ששנינו נצא, אבל אשמח אם אצא לבד ואוכל לעזור לך, אמנם רק עזרה כספית אבל זה יקל עלייך במקצת. לעתיד אינני דואגת, אני בטוחה שאסתדר".

 סוודר לפי מידה

כרמלה בנדו ("קלרה") ודוד הולינסקי ("עמי") הכירו במהלך פעילותם בלח"י בחיפה. דוד נעצר ב-1944, ויום למחרת נעצרה היא. השניים הועברו ללטרון ולאחר מכן היא הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם והוא הוגלה למחנות המעצר באפריקה.

היא הוחזקה למעלה משלוש שנים במעצר בבית-לחם (וילה סאלם) ושוחררה לאחר שחלתה קשות. בנדו הצטרפה להוריה, שבינתיים עלו ארצה מסופיה, בולגריה, והמשיכה בפעילותה בלח"י. במהלך שהותה בכלא ירושלים, לצורכי ריפוי, זכתה בביקורו של ר' אריה לוין, רבם של האסירים. שם פגשה גם את דוב גרונר, עולה הגרדום, ששכב פצוע בקומה מעליה. הולינסקי חזר ארצה ב-1948 והתגייס לצה"ל במלחמת תש"ח. השניים נישאו ב-1949 ונולדו להם שני ילדים - מירה וישראל.

חותמת בית הכלא לנשים בית לחם, ט"ז תמוז תש"ו.

"לקינדרלה ולארצנו היקרים שלום רב!

אינני יכול להביע במלים מה רבה הייתה שמחתי לכשקיבלתי אתמול את הפולובר ששלחת לי על ידי טובה. זו הייתה בשבילי ההפתעה הנעימה ביותר מאז שאני יושב במעצר... את האמת לומר לך, קינדרלה, כבר מזמן השתוקקתי לקבל ממך מתנה מעין זו, ולכשיעקב קיבל את הסוודר מנלי- קינאתי בו.

עוד בזמן שהייתי בלטרון, ביקשת ממני שאשלח לך חוטים... לכשקיבלתי את הסוודר, לא יכולתי להבחין אם זו עבודת יד או מכונה - כל כך יפה היא העבודה. אני מדדתי אותו והוא מותאם עלי בדיוק כאילו שהוא עשוי לפי מידה. הסוודר שימש אתמול מעין תערוכה. כל חברי באו להסתכל עליו... בשמחה רבה, אני יכול לאשר גם את קבלת מכתבך מח’ בסיוון. במכתב זה את כותבת לי על שמועות שנפוצו בקשר להחזרתנו ארצה.

לצערנו הרב, אל לכם להתייחס לשמועות אלו ברצינות מאחר שרוב השמועות האלה מקורן כאן... סתם ניחושים ומהרהורי לב העצורים... את המחנה שלנו, העבירו למחנה שני ליד המחנה שלנו, באופן זמני עד שיגמרו החקירות במחנה שלנו. אנחנו כבר הסתגלנו למחנה החדש ומרגישים את עצמנו טוב.

כפי שתרגישי מתוך המכתב 'פיליק', אני כותב אותו על רגל אחת. לא ידעתי שמישהו שולח ורק ברגע האחרון נודע לי. אני מצרף במכתב פרח שיבשתי אם כי הייבוש אינו מוצלח ביותר. מקווה אני שהוא יגיע בסדר.

אני מסיים בזה יקירתי, היי שלום וכל טוב לך. בידידות ומסירות נאמנים".