בכל מה שקשור לשנותי המעצבות ברמת חן - אני השליח ממנצ'וריה. מקובל שזיכרון מבתי הספר היסודי והתיכון, השנים שכל מה שהתרחש בהן היה ראשוני, טרומי ומרעיש, נותר צרוב לעד במוחם של מי שעברו את השנים הללו בהכרה מלאה. איננו ממהרים לשכוח את החלום הרטוב הראשון, כיצד כיבסנו באמצע הלילה את מכנסי הפיג'מה והנחנו מגבת על הסדין או את הנשיקה הראשונה, כאשר הדלת נטרקה מבפנים ופתאום היו לנו זרועות תמנון (בהסכמה כמובן).
כיצד נשברה זרועי בשני מקומות במגרש הכדורגל ליד הצופים ומישהו נשא אותי בידיו לביתי, שם שכב אבי על הספה אחרי ניתוח להסרת גידולים שפירים מעורפו. יד שנראתה כפרעצל וששבריה התאחו באופן עקום והיא אינה בעלת תועלת רבה עד היום. אפילו בוויקיפדיה כתוב משפט שלם כמדומני על חיי ברמת חן, "שכונה עשירה של בוגרי מפא"י", וכיצד ברחתי ממנה לקיבוץ יד חנה. אבל אני? אמנזיה היסטרית.
בשיחותי עם חברי הדי - נפגשנו בכיתה ד' ברמת חן והוא הקים את ביתו ביד חנה ואנו בקשר עד היום - הוא גוער בי שאיני זוכר את ההיא וההוא, חוץ מכמה שהייתי קרוב אליהן במיוחד, ויוצא מכליו נוכח מה שנדמית בעיניו כהיתממות רטרואקטיבית או כהתנהגות של מי שמחפש הגנה באי־שפיות רגעית.
אבל אני מדקלם משהו שנשמע כמו "ריימונד שואו הוא בחור מצוין, נחמד, חבר מעולה ולעולם לא אשכח כיצד הציל את היחידה בקרב אבוד מראש", ובראשי חולפים חזיונות שהיו מביישים את סטיבן קינג ובהם גנרלים סוריים, חוג הסריגה המתקדם שאמי הייתה חברה בו ותצלומי תקריב בסלואו מושן של גולדה מאיר גועה בצחוק עם סיגריה צ'סטרפילד תלויה מזווית פיה ומחבקת את ריצ'רד ניקסון.
באתי חשבון עם רמת חן בעבר, ובנסיבות הנוכחיות, יום כיפור והכל, לא דחוף לי לשוב אל זירת הפשע. בעיקר משום שברבות השנים גיליתי ששכונה נחשקת יותר כרמת השרון מסוכנת פי כמה לגידול ילדים, במיוחד כאשר אונס קבוצתי שם נחשב בעיני ראש העיר דאז כ"תקלה של יחידה מובחרת".
שליחי הפיצה היו מבריחים בירה לילדי, ואחד מבני נתפס בפריצת משטרה המזכירה בהיקפה ובלוגיסטיקה שלה את פשיטת השחר של ה–FBI על ביתו של פול מנפורט מחוג הבורשט של דונלד טראמפ. פשיטה לא חוקית על ביתו של קטין בהיעדר הוריו שהניבה שני גבעולים מיניאטוריים וארבעה זרעים יבשים של קנאביס.
אבל גדלתי ברמת חן, ויהיה זה אך הוגן לומר שהדחייה הייתה הדדית והיא מתלקחת פעם בכמה שנים וסופה בכמה מכתבים זועמים למערכת. אין חכם כבעל ניסיון, והפעם לא אזכיר שמות. יש לי חשבונות דחופים בהרבה מאשר עם רמת חן, אף שאני גורס עדיין שזה אינו עניין קל כלל להתבגר בשכונה שרחובותיה נקראים על שמות נביאים תנ"כיים ויחידות וקצינים גבוהים בצה"ל. ואני אומר את זה כבוגר הבית ברחוב השלושים ושלושה פינת המאה ואחד, לא זוכי האירוויזיון אלא יורדי הסירה.
במקביל לנו היה רחוב אלכסנדרוני ומערבה רוזן, גולני, כרמלי, עודד והאלוף דוד המקיף את רמת חן כפלצור. ישעיהו היה הרחוב שבו גרו לפחות שתיים ממי שהיו חברותי, ואני חולף בזיכרוני על פני הבתים הקטנים שנקראו וילות ולא בצדק, ורגלי מבוססות בנוסטלגיה.
***
לפני שבועיים הפציעה בוואטסאפ שלי תמונת מחזור בשחור–לבן, של כיתה ח' בבית הספר "רמת חן" נדמה לי, מתנת הדי לעידודי בימים אלה באדיבות מישהי שנזכרה בנו. אני מניח שמקובל שאנשים שומרים את הצילומים הללו באלבומים ישנים או בקופסאות נעליים, אבל כמי שעבר דירות וארצות, לא נשאר לי זכר מהימים ההם. המפגש עם התמונה היה דרמטי ואפקטיבי כמו גרסת צלמנייה למכונית הדלוריאן מ"בחזרה לעתיד".
כאשר הדי נקב בשם המורה העומדת לצד הכיתה המסודרת בארבע שורות עומק, עם תיקה בידה ומשקפיים שחורים ותסרוקת ג'קי קנדי של שנות ה–60 הישראליות, הרגשתי כמי שתקעו את אצבעו בשטקר. חוויית ההתבוננות בפרצופים המוכרים שכמו התממשו מתוך ערפל קרב שנמוג, הייתה מרעישה. פתאום התחלתי למלמל את שמות הילדים שליהקו את ילדותי ושבאופן המוזר ביותר לא ראיתי ולו אחד מהם מאז נפרדנו אי־שם ב–1972.
לא את כולם זכרתי, אבל עבור מי שוויתר לנצח על הזיכרון המגדיר הזה, זיהיתי רבים, ועם שמם באו מראות ואירועים, והטעם של המים ששתינו ישירות מברז הברזל שהשפריץ על הסנדלים, וכדורגל עמודים והקיוסק של מקס שבמקום קסטה קנינו בו ארטיק שוקולד–שוקולד עם שני ופלים שמנים וחילצנו במיומנות נרכשת את המקל ונשארנו עם קסטה טובה מזו שקנינו בוויטמן באלנבי, שאליו הגענו באוטובוס 30, אם אינני טועה.
וזה לא היה קל כלל למצוא את עצמי בתמונה, חוץ מהעובדה שנהוג היה לסדר אותנו לפי הגובה - השורה הקדמית ישבה על האדמה - אז אני עומד בשורה האחורית ותוהה (עולץ יותר נכון) מדוע תקעו אותי בין ורד ודפנה, הילדות היפות בכיתה, הממסגרות אותי בחיבה. זה לא היה בגלל מראה קנדי הצעיר שאמי החליטה עליו כאילו גידלה את ילדיה במתחם הייאניספורט במסצ'וסטס, אבל הבלורית שם כמו בצילומים אחרים מאותן שנים.
והנה אפרים שהיה מכדרר בחסד ובועט כמו רפי לוי והיה מרוקן את כולם במשחקי גולות ולידו משה, שלמרות משקפיו התרומם לנגיחות אדירות לרשת. והנה עודד, טימותי האטון שלנו, יושב בפינה, ומרגלית, אורית, רינה ושתי הרוני. זה היה כמו מישהו המתעורר מתרדמת של 40 שנה סמוך לצלצול.
אני מתבונן בכולנו ולא יצליחו לשכנע אותי שהפיזיונומיה, לפחות של הפנים, לא עברה שינוי דרמטי ברבות השנים. כי הילדים והילדות הללו לא היו שורדים יום בבית ספר מודרני. גם בגלל התלבושת האחידה, הרגע הזה שתקוע בזמן לפני הגילוח הראשון, האופן המבורך שבו ערבבו אותנו מרמת חן לרמת השקמה היה נגמר היום במקום או לאורך קו תפר פוליטי וכחני ומגעיל. ובעיקר ניכרים הימים במחנכת שרה, 20 שנה בלבד מתום השואה.
וזה היה אולי הזיכרון הצורב והפוצע מכל: כיצד נהגו לכנס אותנו פעם בשנה ביום השואה באולם ההתעמלות שבו עמד ריח חמוץ של גרביים מיוזעים, אבק ועור מה"חמורים" שעליהם התעמלנו, והושיבו אותנו בשורות ארוכות עם מקרנה 16 מ"מ מטרטרת בגבנו וזורקת על מסך לבן מאולתר את המראות הבלתי סבירים של גופות הנספים נזרקים או נדחפים עם טרקטורים אל קברי אחים באדמת אירופה.
אני מבין שהזיכרון היה קרוב וחי ואת הלקח חייבים היו לשנן, אבל 12 שנה מצפירה לצפירה? לא הייתה דרך חכמה לדלל את ההתקפה האכזרית על רשתית העין? מי מאיתנו שחששו להקיא בפרהסיה וביקשו לצאת מהאולם ולהיצמד לברז, נתקלו במבטו המצמית של המנהל שומן שתייק אותנו לדיון עתידי.
***
עם הזיכרון עלו שאלות לגיטימיות שכבר לא תהיה להן תשובה. כמו מדוע דווקא לילד המרובע והמנומס בכיתה היה ב–1968 את "אלקטריק ליידילנד", האלבום הכפול המרעיש של ג'ימי הנדריקס עם גרסתו פורצת הדרך ל"לאורך מגדל השמירה" של דילן? אני זוכר, טרי טרי, כיצד הוציא את הוויניל בהדפסת חוץ משרוול הנייר, ניגב אותו באדיקות בכרית קטיפה, הניח בזהירות על הפטיפון והגיטרות נמלטו מהרמקולים הגדולים בסלון, שהיה מקדש לריהוט דני בלונדיני של אותם ימים.
כשם שאינני מבין כיצד הגיע "Sticky Fingers" הראשון בשכונה דווקא לדבל'ה שרון וכמה חוץ גופי היה זה לשמוע בפעם הראשונה את "Wild Horses" של הסטונס עם קית ריצ'רדס בגיטרה אקוסטית. ומה בעצם הבנו מ"האחות מורפין", ברמת חן?
הדי שמר על קשר ולא התנזר מפגישות מחזור, שבחלק מהן היה מסמר הערב בסטנד–אפ חובבני, שהיה הצלחה כה גדולה עד שדרשו ממנו לשוב ולתת את השטיקים שלו בפגישה הבאה. על הדי ידעתי שמה שלא יצהיר בקול, בסוף הסנטימנטליות הידועה שלו תנצח את הרתיעה והוא יתגנב לכפר המכביה כמו גדול.
את המעטים שבהם נתקלתי ראיתי במעדנייה שנקראה פעם "האחים שקד" במרכז המסחרי הקטן ליד בית המרקחת, ושאליה טרחתי להגיע שנים רבות גם משכונות רחוקות. הכנסים האלה דמו בעיני לקיר המוות, עם החשש שהזולת שמר על בלוריתו מאז ועל גזרתו הדקה, כי כמה זמן אפשר להסתובב בין חברים ותיקים ולהכניס את הבטן?
***
בדיעבד, ואין ספק שהזמן ריכך אותי כפטיש של שניצלים, נדמה שהחמרתי מדי עם רמת חן. היא עדיין הייתה מכינה טרום צבאית, הצופים הייתה תנועת נוער מיליטריסטית שערכיה הלאומניים אפילו לא היו מחופשים, ולכן ירקה השכונה את הדי ואותי כמו שני חרצנים רטובים. אבל נדמה לי שאיכשהו דבקו בנו ערכים ראויים שהיום נחשבים ארכאיים ומיותרים ושאנשים טובים יצאו מהשכונה - גם מי שלא חזרו ממלחמת יום כיפור וגם מי שחזרו והתעקשו לבנות את חייהם בשכונה שחידשה את חייה בבתים משופצים.
הקרבה לשיכון הצנחנים הייתה בעייתית, אבל רמת חן מעולם לא הגיעה לשיאי הדקדנס של סביון, כפר שמריהו ורמת השרון. נשמר בה משהו מאבק הקסטל ודרך בורמה שהביאו ההורים. אבי, למשל, יכול היה לקנות רבע דונם ברמת חן בכספי הביטוח שקיבל אחרי שאיבד חלק מידו בתאונת עבודה.
חבריו למשחקי הטניס בכפר המכביה היו קצינים מהדרג הבינוני, אנשי עסקים בורגניים, נשמת אפה של מפלגת העבודה שחיו חיים נורמטיביים. העובדה שהרחוב שלנו היה אסוני יותר מכל שכונה אחרת למטר רבוע בעולם, היא יוצאת דופן ולא הכלל. אבל הבומבות ניחתו בה בצרורות. את הכנות צבא מצרים למלחמת ששת הימים ראינו בטלוויזיה של משפחת קליינהאוז בקצה הרחוב, וזה היה מפחיד.
הדי שלח לי צילום עדכני של ורד, שאביה היה קברניט באל־על, והיא נראית בה כמו מיליון דולר. מדובר בבת המחזור שלי. יכול להיות שאני טועה, שנראינו מוזרים, גלותיים, משופמים ולא מידתיים בבית הספר, אבל הבשלנו למבוגרים מוצלחים, ראויים, כאלה שישראל זקוקה להם בכמויות גדולות בהרבה כדי לשרוד.