פרולוג
כמו הרבה בני דורי, גדלתי גם אני בלי סבא וסבתא. אבא שלי איבד את הוריו עם עוד שמונה אחיו ואחיותיו בשואה. סבי וסבתי, הורי אמי הצפתיים, הלכו לעולמם כשהייתי בן 4 בערך.
כשהתחתנתי, קיבלתי חוץ מאישה גם סט שלם של משפחה, שכלל את סבתא נחמה וסבא נחום מנהלל וסבתא ציפורה וסבא משה מכפר ויתקין. "מלח הארץ" קראו לאנשים האלה. אנשי תנועת העבודה שעבדו את האדמה, הסתפקו במועט וקראו את "דבר".
כל יתר העיתונים לא נחשבו. פעם הזהיר אותי אבא שלי מפני אחד הסוכנים שלו. "אל תתקרב אליו", אמר לי, "הוא לא איש ישר. הוא קורא 'העולם הזה'".
אצל סבא משה מכפר ויתקין היה רק "דבר". הוא, שהכיר אישית את ברל כצנלסון ודוד בן־גוריון והיה מקורב ללוי אשכול, לא הכיר בשום פנים ואופן במקורות אינפורמציה ובדעות של פובליציסטים אחרים, שהיו לדבריו "שטחיים ולא רציניים". מה שלא הופיע ב"דבר", כאילו לא היה בכלל. מה שנכתב ב"דבר" היה דברי אלוהים חיים.
משחר ילדותי, כמו שנהוג לומר, הייתי קורא בלתי נלאה ומנוי על "דבר לילדים". ליום הולדתי התשיעי קיבלתי כמתנה גם מינוי ל"הארץ שלנו", וכשהתבגרתי בכמה שנים נוספות הוסיפו לי גם שבועון חדש וצעיר שדיבר אלינו בשפתנו, בני הנעורים של אז. זה היה "מעריב לנוער".
בימים שלפני הטלוויזיה, כשבמעט בתים היה טלפון והרדיו שידר עד חצות, כשהמפגשים החברתיים נערכו בחצר וההליכה להצגה יומית הייתה אירוע כיתתי, היו הספרים והעיתונים האייפון שלנו והשבועונים היו הגוגל שלנו, כי לא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה לרכוש אנציקלופדיה.
אז ההורים קראו את "דבר", שהבונוס שלו, שחולק בחינם למנויים, היה שבועון בשם "דבר השבוע". ושם, ב"דבר השבוע", גיליתי את רות בונדי.
תמונה ראשונה
מי שיליד פראג די לו בכך, הוא לא זקוק לכל תואר אחר, כי נשארת בו תחושת זכות, אף עליונות, לאן שיפנה. בת פראג בעיני כתואר אצולה, אף שגדלתי על גבול רובע פועלים, כי יופיה הוא גם שלי, והייתי מודעת לו גם כילדה. מי שחי בפראג, העיר מנחמת אותו בשעה שחורה. די לו ללכת לאורך הנהר... והוא לא יהיה לבדו: דורות רבים ילוו אותו, מעפר נולד ואל עפר ישוב, אך בין זה לבין זה ימצא יופי שניתן לו חינם ללא תמורה.
לא בכדי אסרו הגרמנים אחרי הכיבוש על היהודים ללכת לאורך הוולטאווה, כי ידעו שאפשר לשמוע בלחש הטירה, באוושת הנהר: גם זה יעבור.
במילות האהבה האלה לפראג עיר הולדתה נפתח "שברים שלמים", ספרה האוטוביוגרפי של רות בונדי, ששלוש שנים עברו עליה במחנות הריכוז טרזיינשטט ואושוויץ־בירקנאו.
היא הייתה עיתונאית צעירה מאוד עוד בצ'כוסלובקיה מולדתה. רק כשהגיעה ארצה, אחרי ששוחררה מברגן בלזן, היא למדה עברית ומאז לא הפסיקה לכתוב. היא כתבה ותרגמה למעלה מ־50 ספרים. היא הייתה האישה העיתונאית הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב לעיתונות, והיו גם פרס יצחק שדה לספרות צבאית ופרס ראש הממשלה ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, שאותו קיבלה לפני שלוש שנים כשהייתה בת 91.
זיקנה היא אולי לא בושה, אך בהחלט היא לא כבוד גדול. זה מתחיל בכביש: מצפצפים לך באוזניים טרם התחלף צהוב לאדום, צועקים - במקרה של נימוס עילאי – תזוזי כבר, דודה!
לכי ספרי לבעלי העגילים, הקוקו והרדיו המפציץ את האוזן שהיית נהגת עוד לפני שנולדו, שאין לך כל חשק להיות דודה ולא סבתא שלהם. אישה מבוגרת שתעקוף מכונית אחרת, לפי כל כללי הנהיגה הנכונה, מזמינה קרב לחיים ולמוות.
(רות בונדי, "שברים שלמים")
תמונה שנייה
במשך 30 שנה "יהיה טוב", המדור של רות בונדי, היה הסיבה העיקרית בשבילי להתנפל על "דבר השבוע". פעם, כשהייתי ילד, נשמע קולה כחברת צוות המצחיקנים של תוכנית הרדיו המיתולוגית "שלושה בסירה אחת". אבל בינינו, לא היה לה שום סיכוי להתבלט ליד דן בן אמוץ הפרוע ושלום רוזנפלד המושחז. מה עוד שמהמבטא הצ'כי הכבד שלה היא לא הצליחה להיפטר, מה שלא בדיוק הועיל להומור החברמני של התוכנית.
אז היה המדור השבועי שחיכיתי לו בכל שבוע, והיה הספר "יהיה טוב", שיצא ב־1962 ושבו נכללו מבחר הטורים שהופיעו במשך השנים ב"דבר השבוע" ושחרשתי אותו אינסוף פעמים. כל כך הרבה פעמים עד שגם השבוע, אחרי למעלה מ־50 שנה, כשהתיישבתי לכתוב זכרתי בדיוק את המיקום ואת התוכן של כל קטע.
תנו לי את ימי הצנע הטובים ואתן לכם גרוש עם חור. אהה, אלה היו זמנים. הידקנו חגורה וחגרנו עוז. הצנענו לכת והשכמנו קום. הקרבנו את עצמנו והיינו מבסוטים עד הגג: יבוא יום ויהיה טוב לכולנו. בימים קשים קל כל כך להיות מאושר. הראש מלא צרות, הבטן מלאה מרק, והלב מלא תקווה....
פשוט מפחדים לקנות משהו חדש. לא כדאי. בעוד שנה ייצא לשוק משהו חדש וטוב יותר. עוד לפני שאתה מספיק לסלק את כל התשלומים בעד המיקסר, ברור לך שעשית משגה. היית צריך לחכות עוד שנה. עכשיו תצטרך שוב להחליף...
הרי אדם לא יכול לפגר אחרי כל ידידיו. מוכרח להיות גם לנו אותו הדבר, רק עוד יותר...
אתנחתא
כשיצאתי לשליחות בארצות הברית, פנו אלי מכמה עיתונים שאחלוק את החוויות שלי עם הקוראים שלהם. זה היה לפני 40 שנה. לא היססתי לרגע ומיד נעניתי לחנה זמר, העורכת של "דבר", כי ידעתי שרק אם אכתוב ב"דבר" יגיעו הדברים לסבא משה. סיפרו לי שבכל פעם שהתפרסם הטור שלי, היה סבא משה מסתובב בצרכנייה של כפר ויתקין ומנפנף בעיתון בגאווה.
מאז נחשבתי בעיניו עיתונאי.
אתנחתא קומית
אם תשאלו אותי – מוטב שסופרים ומשוררים, כן בעיקר משוררים, לא יראו את פניהם בקהל. טלו כזה שיר לירי, עדין, שביר עד שמפחדים לקרוא אותו בקול רם...
ואחר כך אתם נכנסים למכולת, ולידכם עומד כזה שמנמן, בעל סנטר כפול, עם ארנק קש אדום בידו וקונה לבנייה אחת, אבל שתהיה טרייה, שש ביצים אל"ף־אקסטרה... חבילת אטריות דקות, בבקשה...סבון כביסה... תודה, זה הכל, אומר השמנמן, עובר על החשבון ויוצא לרחוב בצעדי אווז.
את יודעת מי זה? שואלת בעלת המכולת שעה שהיא חותכת בשבילי מאה גרם גבינה צהובה – זה מתתיהו אור־זיו המשורר...
ומאז, מה אגיד לכם, כשאני קוראת שיר, דקיק כקורי עכביש, אני רואה בין השיטין שני סנטרים וארנק אדום, ובנחירַי עומד ריח של סבון כביסה, שיסלח לי אלוהים...
תמיד בטוח יותר להעריץ משוררים שהלכו לעולמם...
(רות בונדי)
תמונה שלישית
לא הכרתי אישית את רות בונדי, אף על פי שהיא חיה ברמת גן עיר הולדתי ואפילו זכתה בתואר יקירת רמת גן, ואף שבמשך תקופה מסוימת שנינו כתבנו באותו עיתון.
היא הייתה נשואה לעיתונאי רפאל בשן, שהיה מראיין צמרת ב"מעריב". כל ראיון איתו היה מין פסגה בקריירה אצל כל מרואיין. הוא ראיין מנהיגים ושועים מהארץ ומחו"ל ומספרים שהם עמדו בתור להתראיין אצלו. מה רבה הייתה הפתעתנו כשפעם הוא ביקש לראיין את מי שלא הייתה מנהיגה ולא שועה אלא בסך הכל זמרת. והוא, שלא נהג לראיין אנשי בידור, ערך איתה ראיון שהתפרסם במוסף סוף השבוע של "מעריב" שכותרתו "שולה זמרת הפופ". בשבילי זו הייתה הזדמנות בלתי חוזרת לבקש פגישה עם רות בונדי. אבל התברר לי שהשניים התגרשו זמן קצר לפני כן.
פספסתי. חבל.
לא אוכל להרשים איש ברשימת גדולי העולם שעמם נפגשתי. לא אוכל לכתוב זיכרונות על "קנדי כפי שהכרתיו", לא לנתי בבלייר האוז, לא הוזמנתי לארמונות רודנים, לא נתלוויתי למסעות ראש הממשלה... מעולם לא הייתי קרובה למוקדי הכוח, לא שימשתי ככתבת מדינית. גרוע מזה: אם כבר ראיינתי אישיות פוליטית, שמר זיכרוני ההפכפך רק על פרטים שוליים, על מיני הבזקים, על תמונה רגעית.
(רות בונדי)
אפילוג
רות בונדי הלכה לעולמה לפני עשרה ימים, בגיל 94. נורא מתחשק לי לכתוב משהו על תגובת מנהיגינו: ראש הממשלה, שר החינוך, שרת התרבות. מישהו?
בעצם, תודה, אין צורך. היא עצמה דאגה לזה במשך עשרות שנות פעילותה הספרותית. הספרים שכתבה ותרגמה, הביוגרפיות שהוציאה והמאמרים שפרסמה.
איני מעיזה לדבר בשם המתים, ובשם השורדים איני מוסמכת לדבר. אכתוב רק בשמי, בוגרת אושוויץ: חדלו להשתמש בשואה לצרכים פוליטיים... ובעיקר חדלו ממה שמכונה "מצעדי החיים"... חדלו מנאומים פטריוטיים נוסח "אומנם הייתה שואה, אבל עכשיו יש לנו מדינה וצה"ל", כאילו הדברים מתאזנים.
חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל לדאוג לעתיד. לאומנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיות, אטימות למצוקת מבקשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות אינם מבשרים על הטמעת משמעות ההשמדה: שהרוע והאכזריות אינם פוסחים גם על עם בעל תרבות, מפותח מבחינה מדעית וכלכלית ככל שיהיה.
בברכת שלום, רות בונדי.