ביום שהייתה אמורה לעמוד מתחת לחופתה, ליוו אלפים את נאווה־אפלבאום ואת אביה ד"ר דוד אפלבאום לקבורה. ערב לפני, כשההתרגשות בבית המשפחה בשכונת קטמון הייתה בשמיים לקראת היום הגדול, ביקשו האב ובתו לפנק את בני המשפחה ויצאו לקנות קפה, אך לא שבו. שניהם נרצחו עם עוד חמישה אנשים, בפיגוע ב"קפה הלל" שבמושבה הגרמנית בירושלים.
נאווה אפלבאום, בת 20 במותה, רק סיימה שירות לאומי בטיפול בילדים חולי סרטן באחת השכונות בבירה, ועמדה להינשא לאהבת נעוריה, חנן סנד. האב, ד"ר דוד אפלבאום, בן 50 במותו, דמות מוכרת בירושלים, היה מנהל חדר המיון בבית החולים שערי צדק, היזם והמקים של מערך "ט.ר.ם" לרפואה דחופה.
כמעט 15 שנים חלפו מאז אותו לילה נורא ב־9 בספטמבר 2003, שהפך באחת את שמחת הכלולות לאבל, שכול ויגון כבד. בערב יום הזיכרון יעלה באתר האינטרנט של בית אבי חי סרטון האנימציה "חסד", שיצרה סיון קידרון לזכרם של נאווה ודוד אפלבאום ז"ל, אנשי חסד ועשייה ציבורית. הסרטון הוא חלק ממיזם ההנצחה "פנים. יום. זיכרון", שעולה לרשת זו השנה השביעית, ומצטרף לסרטוני הנצחה חדשים ונוספים משנים קודמות. בנוסף, בערב יום הזיכרון תתקיים בבית אבי חי בירושלים הקרנת הסרטונים, בנוכחות קהל ומשפחות שכולות.
דקות אחרי שצפתה בסרטון היפהפה, שיינא אפלבאום־אברמסון, הבת והאחות, מתרגשת עד דמעות ונזכרת בלילה הנורא ההוא. "שמענו הד של פיצוץ. ההדים מפיצוצי הפיגועים היו פסקול הילדות שלנו בירושלים. ואז מישהו אמר שהיה פיגוע בעמק רפאים. נכנסנו ללחץ וניסינו להתקשר לאבא ולנאווה, אבל הטלפונים שלהם היו כבויים", מספרת אפלבאום־אברמסון.
שתי הבנות הצעירות, שיינא וטובי, נשארו בבית השכנה, כשדבורה אפלבאום, הרעיה והאם, נסעה לשערי צדק. רק בהמשך הלילה הגיעו גם הן לבית החולים. "ציפיתי לפגוש את אבא עסוק בטיפול בפצועים בחדר המיון, כפי שהיה תמיד כשהיו פיגועים. אבל בכניסה לחדר המיון הבחנתי באחי הגדול עם קרע בחולצה והבנו שמשהו רע קורה. הכניסו אותנו לחדר ובישרו לנו שאבא נהרג. אחרי המתנה נוספת אמרו שגם נאווה נהרגה", מספרת שיינא.
למחרת, במקום חתונה, התקיימה הלוויה כפולה. כל ירושלים בכתה על הכלה היפה ועל אביה. בימי השבעה, בהחלטה משותפת של האם ("אמא היא אישה אצילית וחזקה") וחברתה אביבה פינצ'וק, הפכה שמלת הכלה של נאווה לפרוכת בקברה של רחל אמנו, וחלקים נוספים ממנה משמשים לחופה שמתחתיה נישאו האחיות והאחים לבית אפלבאום. "בחופה אנחנו שוברים כוס וממילא מדברים על חורבן הבית. חשבנו שגם בזמן השמחות המשפחתיות, זה הזמן לזכור את אהובינו שאינם איתנו", אומרת שיינא.
"ביני לבין נאווה יש הפרש של שש שנים. נאווה הייתה אחותי הגדולה, השלישית באחים. הערצתי והערכתי אותה. היא תמיד דאגה והשרתה אווירה נעימה עם צחוקים וכיף. בערבי שבת הבנות עזרו לאמא במטבח, תוך כדי שאנחנו שרות שירים מסרטי דיסני".
"נאווה שיתפה את כולנו בהכנות ובקניות לקראת החתונה. היא הציגה את הבגדים שקנתה ל'שבע הברכות', ומדדה כיסויי ראש. בערב שלפני החתונה ערכנו בבית מפגש משפחתי שמח, אבל ב־23:20 הכל נגמר. נאווה חסרה לי בקשר העמוק בין האחיות, שעלה שלב כעת, כשכולנו נשואות ואמהות לילדים", אומרת שיינא.
מתי אבא חסר לך?
"אבא שלי היה איש שהכל היה בו והוא היה הכל. איש תורה מאמין שחינך אותנו בדרך הזאת, והיה רופא גדול. הוא חידש, פיתח והקים את מרפאות 'ט.ר.ם' לרפואה דחופה, אחרי שראה את העומס על חדרי המיון. בנוסף למקצועיות שלו כרופא, אבא היה ידוע כאדם בעל תקשורת בין־אישית ייחודית עם כל אדם, ילד, מבוגר, או בן דת אחרת. הוא חסר לי בתקופת חיים משמעותית, שבהן הייתי צריכה לקבל החלטות כמו בחירת מקצוע, בחירת בן זוג, וגם בדברים הקטנים היומיומיים".
זיכרונם והשפעתם של האב והאחות מוטמעים עמוק במשפחת אפלבאום. ארבעה מחמשת ילדיהם עוסקים בתחום הרפואה: נתן הוא מנכ"ל 'ט.ר.ם'; יצחק רופא; שירה פרמדיקית ומנהלת צוות סיעודי; ושיינא היא אחות בשערי צדק וב'ט.ר.ם'. "רק טובי ארכיאולוגית, אבל היא משתתפת בשיחות שלנו", מחייכת שיינא. "כשהיינו ילדים, אף פעם לא היה לנו קלמר רגיל של בית הספר. השלמנו ציוד מתיק הרופא של אבא. במקום סלוטייפ, היינו משתמשים בפלסטר רופאים, וכשנזקקו למספריים, היו לנו מספרי תפירה", היא נזכרת באהבה.
אפלבאום־אברמסון (29), נשואה ואם לארבעה, וכמו אחיה ואחיותיה, שניים מילדיה קרויים על שם האב והאחות. "במשפחה הגרעינית יש חמש נאוות ושלושה דודים", היא אומרת. "נאווה שלי בת 3, ובני דוד בן 6.5, נולד ביום האזכרה השמיני לרצח. הוא מרגיש כבוד גדול להיקרא על שם סבא שלו. זו התקומה שלנו".
"חסד", במגזין האינטרנט www.bac.org.il/memory; ובאירוע "צופים וזוכרים", הערב ב־21:30, בית אבי חי, ירושלים.