סערת חוק הפונדקאות מזכירה כיצד נולדה רפובליקת גלעד ב"סיפורה של שפחה"

הטנדר ממתין על כביש הגישה, דלתו הכפולה פתוחה. שני הגברים, אחד מכל צד עכשיו, אוחזים במרפקי, מסייעים לי להיכנס. אם זה הסוף או התחלה חדשה, אין לי כל דרך לדעת: אני מסרתי את עצמי לידיהם של זרים, מפני שאין לי ברירה. וכך אני עולה אל תוך החושך שבפנים, ואולי אל האור".

כך מסתיים הרומן הדיסטופי של מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה", וזו גם סצינת הסיום של העונה הראשונה של הסדרה שברוס מילר יצר על פי הספר. מכאן ואילך אין לנו, הצופים, מושג לאן מועדים פניו של הטנדר, ובתוכו ג'ון, השפחה המספרת את סיפורה.

בתמונות הפתיחה של הפרק הראשון בעונה השנייה של "סיפורה של שפחה", שהגיעה לאחרונה לסיומה, אנחנו מבינים ששוב הגענו לגלעד, להמשכו של העולם הקודם, ועם זאת גם לתנאים חדשים. העונה הזו חיפשה ומצאה את דרכה לבד, בלי רומן שלם להסתמך עליו, בניגוד לעונה הראשונה, מלבד כמה עלילות משנה ורגרסיות אל העבר. אבל חשוב מכך, היא הפציעה ביתר שאת אל עידן טראמפ ו־MeToo#, והסתיימה אצלנו רגע לפני סערת התיקון לחוק הפונדקאות שהעלתה את שאלת האי־שוויון מצד אחד והתוקף המוסרי של פונדקאות בכלל מהצד השני. והמציאות עצמה היא כמו הסדרה: דומה במידה רבה למציאות ששרתה בתקופה שבה שודרה העונה הראשונה, אך שונה באופן עמוק.

בעקבות אותה רודנות פונדמנטליסטית נוצרית שקמה על חורבותיה של ארצות הברית עקב אסון גרעיני ואקולוגי לא מפורט, שאחת מתוצאותיו היא עקרות, הגבולות הגיאוגרפיים של גלעד מתרחבים. הקולוניות הן האזור שאליו נשלחות ה"לאנשים" - צימוד של המילים "לא" ו"נשים" - לעבודת פרך בשטח מזוהם בקרינה רדיואקטיבית גבוהה, עד למותן. ג'נין ואמילי, שתי דמויות מרכזיות מהעונה הקודמת, נשלחות לשם כעונש על התקוממות, אבל מג'ון, ששמה בגלעד שלפרד, כלומר שייכת לפרד, נחסך תשלום הקנס הכבד הזה על המרד שאותו הנהיגה בסוף העונה הקודמת כשסירבה לסקול למוות באבנים את אחת מחברותיה.

בפרקים הראשונים העולם הקודר של גלעד מתרחב ומתקדר לא רק בזכות הקולוניות, שהן כמו כוכב אחר - חשופות, עקרות, רעילות, מעין צ'רנוביל הנטושה - אלא גם בזכות תפניות עלילתיות לקנדה, הממשיכה להתקיים כדמוקרטיה ליברלית. הפער בין שלושת האתרים האלו מחדד את תחושת המוות שהרודנות הפונדמנטליסטית גזרה על נפשותיהן של השפחות, ולא פחות מכך, על הרעיות, נשות המנהיגים. הקשר הלא שוויוני שנוצר בין הרעיות העקרות (סיבת העקרות היא נזק שנוצר אצל הגברים, אבל אף אחד לא אומר זאת בגלוי) לבין השפחות האמורות להעניק להן שירותי פונדקאות, זוכה בעונה הזו לטיפול חדש, והקשר הסימביוטי בין ג'ון לבין סרינה נמצא במוקד הסדרה. לפרקים דומה שהן מתקרבות, אפילו קושרות קשר, ובפעמים אחרות הכל מתהפך, והשנאה מבעבעת ומרעילה את הבית כולו עד לשני פרקי הסיום הרודפים את הצופים אל תוך שנתם.

כוחה של ספרות

"הצורך במה שאפשר לכנות בשם 'שירותי לידה' הוכר עוד בתקופה הטרום־גלעדית", כותבת אטווד באפילוג לספרה. "אז נמצאו לו פתרונות בלתי מספקים כגון 'הפריה מלאכותית', 'מרפאות פוריות' ו'אמהות פונדקאיות' שנשכרו לצורך זה. גלעד הוציאה מחוץ לחוק את שני הפתרונות הראשונים בתור אמצעים לא דתיים, אבל נתנה תוקף חוקי לפתרון השלישי וכפתה אותו מאחר שנחשב לבעל תקדימים תנ"כיים. בדרך זו הם החליפו את הפוליגמיה הסדרתית שהייתה שכיחה בתקופה הטרום־גלעדית בצורה עתיקה יותר של פוליגמיה בו־זמנית, שהייתה נהוגה גם בתקופת התנ"ך הקדומה וגם במדינת יוטה לשעבר במאה ה־19. כידוע לנו מחקר ההיסטוריה, שום מערכת חדשה אינה יכולה לכפות את עצמה על מערכת קודמת בלי להטמיע בתוכה רבים מהיסודות שנמצאו בקודמתה, כפי שמעידים היסודות הפגאניים בנצרות של ימי הביניים ובהתפתחות הקג"ב הרוסי מתוך השירות החשאי הצאריסטי שהקדים אותו, והמשטר בגלעד לא היה יוצא דופן מן הבחינה הזו".

החלק הזה, המופיע בסוף הרומן, נעדר מהסדרה בצורתו הזו, אבל לכל אורכה ננעצים היסודות האידיאולוגיים־דתיים של גלעד עמוק מאוד, עד למקביליהם בהיסטוריה של האנושות. ג'ון נותרה בגלעד כי היא בהריון מניק, "העין הפרטית", עובד שירותי הביטחון החשאיים של גלעד, ולכן העלילה מתרחשת בין שלושת המוקדים: הקולוניות, גלעד וקנדה, שאליה נמלטו בעלה של ג'ון וחברתה הטובה, ואליו מגיעים בפרק מהפך קרביים גם קפטן ווטרפורד והרעיה סרינה, מלווים בניק. אתר נוסף שאותו פוקדת הסדרה לעתים תכופות הוא כאמור העבר. הפלשבקים אליו מכוננים כשליש מהעלילה. הסיבה לכך היא הרצון למלא את החללים שהותירה אטווד בספרה ושנכפו על העונה הראשונה, או להשתמש במה שלא נכנס מהספר בעונה הראשונה. למעשה, היתרון שבחזרות האלה, כמו בסצינות שמתרחשות בקנדה, הוא לא במלאות ריאליסטית כמקובל, אלא במתן הקשר. קל מאוד להישאב אל גלעד ולקבל את המקום ואת חוקיו כמציאות. זה כוחן של ספרות טובה ושל טלוויזיה טובה. אבל החיים ה"נורמליים" הם אלו שמזכירים לנו מתוך מה יצאה מוטציה מפלצתית כמו גלעד, וכיצד רודנויות יכולות לצמוח מתוך דמוקרטיות ליברליות, כהרף עין.

ואכן, מפעם לפעם "סיפורה של שפחה" לוקה בדאגה שמא המסר לא יובן מספיק. מה שמציל את הסדרה מדידקטיות מוגזמת הוא משחקה הנפלא של אליזבת מוס, המגלמת את השפחה שלפרד. אומנם הצבע המרכזי של הסדרה הוא האדום הארגמני של שמלות השפחות, אותו אדום של וסת ולידה המצמצם את הווייתן לתפקיד שהן ממלאות, אבל האובססיה המרכזית שלה היא פניה של מוס. הכל רשום עליהן: האימה, הגעגוע, ייסורי הבדידות, הנחישות, ה"לעזאזל עם זה", האומץ. מוס מגלמת "אישה", סינגולרית, עם תכונות פרטיות ומאפיינים ייחודיים, ו"אישה" במובן המיתולוגי הרחב, העמוק והעל־זמני ביותר.

לאזן בין הדחיפות המוסרית לבין ההכרח לא להיות דידקטי, להיות מבעית מצד אחד אך גם נושא הבהובים של תקווה וחסד מצד שני - אין זו משימה קלה כלל ועיקר. ולשפוט אם העונה השנייה עמדה בה - גם זו משימה לא פשוטה. אם ניתן לגוף לדבר, לאינסטינקטים, לנשימה, לדופק, אזי העונה הזו מפחידה יותר מהעונה הקודמת, עד שקשה לצפות בה לבד.

מה השלב הבא
הרומן "סיפורה של שפחה" ראה אור ב־1985 וזכה לאימוץ חוקי של חוגי הפמיניזם הרדיקלי. אבל רק כשהסדרה שודרה התחיל להיווצר הקשר הפרשני בין אמריקה הטראמפית לבין דיכוי הנשים בסדרה. ובכן, לא תמצאו מתנגדת גדולה ממני לטראמפ וגם לא פמיניסטית חד־משמעית יותר, אבל מה לעזאזל חשבו הליברלים של הוליווד ותוכניות הטוק־שואו כשהם חזרו שוב ושוב על מנטרת הרלוונטיות של הספר משנות ה־80 לסדרה של ימינו? האם טראמפ - ה"תופס אותן במפשעות", המתחתן הסדרתי שהסכם סתימת הפיות שעורך הדין שלו ערך לכאורה עם שתי כוכבות פורנו עלול לסבך אותו פלילית - מקדם באיזושהי דרך פתלתלה את אמריקה לעבר פוריטניות נוסח גלעד? וכיצד מצבן של נשים בארצות הברית רע יותר בתקופתו, בהתחשב בכך שהן אלו שסייעו לו להגיע לנשיאות בהימנעות מהצבעה להילרי קלינטון?

מאז פוזרו עותקים של הספר ברחבי פריז כחלק מקמפיין פמיניסטי, הגלימות הארגמניות שימשו מאבקים פמיניסטיים אחרים, וכולם נעזרו בדימויים מתוך הסדרה. אבל אז העזה אטווד להסתייג מקמפיין MeToo# במאמר שכותרתו "האם אני פמיניסטית גרועה?", ובו קבעה: "טענותיהם של נשים וקורבנות הטרדה מינית אחרים אינן מקבלות את תשומת הלב הראויה במוסדות המקובלים, ולכן הם מצאו כלי חדש: האינטרנט. כוכבים נפלו מהשמיים. זה נעשה אפקטיבי ונחשב לקריאת השכמה. אבל מה השלב הבא? אם המערכת המשפטית נחשבת לחסרת השפעה, מה יחליף אותה?".

המאמר הרגיז רבים, וגם התוספת הזאת לא הצליחה להרגיע אותם: "מלחמות בין נשים, שלא כמו מלחמות נגד נשים, תמיד מסיבות הנאה לאלה שלא רוצים בטובתן. זהו רגע חשוב מאוד. אני מקווה שהוא לא יבוזבז".

ואז, כצפוי במקרים כאלה, התחיל גל חדש של פרשנויות, שהעונה החדשה מחזקת. אמה של ג'ון הייתה פמיניסטית רדיקלית, מהגל השני של הפמיניסטיות שאליו משתייכת גם אטווד. בתמונה המופיעה בספר ומשוחזרת בעונה השנייה, אמה של ג'ון הולכת עם חברותיה לפארק, וג'ון הילדה רואה אותן שורפות מגזיני פורנו. פתותי נייר שעליהם חלקי גופים של נשים מתעופפים באוויר. בהמשך אומרת לה אמה: "אני לא רוצה גבר בסביבה, למה הם טובים מלבד עשר שניות ששוות חצי תינוק. גבר הוא פשוט אסטרטגיה של אישה לשם יצירת נשים אחרות".

מכאן, קצרה הדרך להגיד שאטווד בראה עולם שבו מתקיימת הפרדה בין נשים וגברים כמו שרצו הפמיניסטיות, אלא שכדי להציב תמרור אזהרה היא הופכת את התפקידים: בגלעד קיבלו הפמיניסטיות את מבוקשן בהיפוך טרגי. הן אלה שמשמשות כאסטרטגיה של גבר לשם יצירת נשים אחרות, שבתורן ישמשו כאסטרטגיית ילודה וחוזר חלילה.

השאלה המהדהדת על רקע המחאה העממית הרחבה על תיקון חוק הפונדקאות היא מה יקרה כשנקבל את מבוקשנו.