לעתים נדמה שהדעה הרווחת בציבור הישראלי על אהוד ברק ופועלו כראש ממשלה, מורכבת מרסיסי זיכרונות שאינם מתחברים של טריפ אל־אס־די. לצד הכרה בכישוריו, כישרונותיו ויכולתו האינטלקטואלית, מתרפקים ישראלים רבים ממחנה השמאל על הזכות לנטור לו טינה, להוציא את דיבתו ולנחור כלפיו בבוז. בעצם הימים הללו, ימי בחירות, כאשר רבים מכנים אותן הבחירות הקריטיות ביותר בתולדות ישראל, כולל מי שיסתפקו בתוצאה המסתכמת בסיום דמוקרטי של מלכות נתניהו, אהוד ברק אינו מצטייר כאופציה. ישראלים יצביעו גבאי, לפיד וגנץ, יקצרו תוצאות שיזכירו את החרפה של אמנון ליפקין שחק, איציק מרדכי, שינוי ואחרות לפני שיתאחדו למחנה אחד, חף מאגו, ויעמתו את נתניהו עם מי שהוא חושש באמת - אהוד ברק.
אני מבין שברק אינו כוס הקינלי של רבים, אבל הוא צריך להיות צ'רצ'יל ישראלי: מי שנבחר לנצח במלחמה אחת, ניצח בה ונשלח הביתה אחר כבוד. מפליא אותי שכה מעט אנשים רואים את התסריט הזה. הנהי, הבכי והטרוניה על נתניהו חוצים אוקיינוסים ויבשות, כמו גם התמיכה הלא שלמה בגבאי, הציפייה למוצא פיו של גנץ והמעקב הדרוך אחרי משחק הכיסאות המוזיקליים של רסיסי מפלגות השבות ומגדירות מחדש את הרכב הימין הישראלי. נדמה שישראל המורגלת בתבוסה מתמשכת זה 20 שנה מאמינה בזכותה ההיסטורית לחיים חדשים, אבל אינה מוכנה לעשות את המתבקש מאליו כדי לנצח.
אני מכיר את ברק, את הדעות החלוקות עליו, את אופיו ההפכפך. אני זוכר אותו מהחודשים שבהם ערכתי את הביוגרפיה הטובה שכתב עליו ידידי רן אדליסט. כל אלה מעידים כי הזיכרון הישראלי על ברק משובש, מוטעה, משוכתב בחוסר אחריות ופזיז במפגיע. הרגע המגדיר אותו עבורי הוא ההיאבקות העיקשת שלו עם יאסר ערפאת כאשר דחפו איש את רעהו, מתוך כבוד כמובן, כשכל אחד מהם מתעקש שהאחר ייכנס ראשון לבקתה בקמפ דיוויד 2000. וזאת אף על פי שברק, לפי עדות חשובה ביותר שהופקדה בידי, מעולם לא הבין את הפלסטינים, את מאווייהם ואת האיש שעמד בראשם. הבחירות הללו לא עוסקות בפלסטינים אלא בעתידה של ישראל, שרבים מאזרחיה אינם יכולים לשאת יותר את הרוח הרעה הנושבת משושלת נתניהו. זה קרב על נפשה של אומה ולא על הגדרת גבולותיה. אלה יכולים לחכות. הם תמיד מחכים.
אין ספק שברק שם רגל לעצמו. הוא הניח לעצמו להיסחט על ידי יוסי שריד בקרב על סגן שר החינוך. הוא נדרס על ידי המשחן. הוא היה נטול יחסי אנוש וקשרי עבודה. הוא היה האיש שבא להרגיז. מצד שני, הוא הוציא את ישראל מלבנון והלך לקמפ דיוויד במטרה שהייתה גדולה ממנו ומהמציאות: סוף הסכסוך.
כהונתו כשר הביטחון של נתניהו הרגיזה רבים כמו גם פרישתו לעסקים פרטיים. למרות כל אלה ומבלי לייפות את ההיסטוריה, נדמה לי שלוותר על ברק בבחירות הללו זה פינוק ילדותי. יוסי גנוסר ז"ל, שליחם החשאי של חמישה ראשי ממשלות לערפאת, לא נפרד מברק באהבה יתרה. ממש לא. הוא גם לא הסכים עם האופן שבו התנהל ברק בקמפ דיוויד. חשוב להבין את חשיבתו של ברק לא פחות מההשערה שיש לה רגליים, שהוא אדם אינטליגנטי המסוגל ללמוד משגיאות עבר.
***
עם בחירתו של אהוד ברק לראש ממשלה קיבל ממנו יוסי גנוסר איתותים. השניים נפגשנו בארבע עיניים בכוכב יאיר שם היו שכנים. ברק אמר שבפגישה שהייתה לו עם אבו מאזן אמר האחרון שחידוש שליחותו של גנוסר לערפאת חשוב ביותר. ברק העיד על עצמו שהוא חסיד נלהב של ערוצים חשאיים. גנוסר היה האדם הנכון. הוא ידע לספוג ריקושטים אם משהו יתחרבן, והוא היה האיש של רבין. ההמשכיות של מורשת רבין הייתה עניין אינסטינקטיבי עבור ברק. ברק ידע על קשריו העסקיים של גנוסר עם מחמוד רשיד, האיש הכלכלי הבכיר ברשות. הגיעו אליו נשמות טובות שסיפרו לו על כך, וגנוסר עצמו הסביר מה שהיה צריך להסביר. ברק, כמו רבין, קנה את הסברי גנוסר שהיו מלווים בנימוקים רגשיים ותועלתיים.
"בקמפ דיוויד קיבל ערפאת רגליים קרות", אמר גנוסר. "הוא חשש מכישלון ובעיקר מכך שהוא יואשם בכישלון. הצמרת הפלסטינית חשבה שהתנאים טרם הבשילו לוועידה שמטרתה הסכם קבע. הם גרסו שראוי לערוך ועידה רק כאשר ייוותרו סוגיות מעטות ומוגדרות להכרעת המנהיגים. בשיחותי איתם ניסיתי להסביר את גישתו של ברק שהאמין שקמפ דיוויד היה המקום המתאים ללבן ולפתור את כל הנושאים השנויים במחלוקת. ברק לחץ ודחף לקיום הפסגה בניגוד לעמדת חלק מעמיתיו. חלק מיועציו של קלינטון הסתייגו מהפסגה, וברק נאלץ לגייס את מלוא השפעתו האישית על קלינטון כדי שזה יכפה את קיומה. על רקע זה ניתן להבין עד כמה חסרת שחר הייתה הטענה שאני דחפתי את ברק לפסגת קמפ דיוויד.
"שלמה בן־עמי, גלעד שר ואנוכי נסענו לשכם לפגישה עם ערפאת, אבו מאזן ואבו עלא, ניסינו להבין מערפאת את נושא הפליטים. הוא ניסה להפיג את החשש הישראלי: 'אתם באמת חושבים שהפלסטינים שחיים בצ'ילה יחזרו לרמאללה? 99% מהכלכלה הירדנית תלויים בפלסטינים, ובכירי הממשל הם פלסטינים. אומנם ללא אזרחות אבל עם זכויות מלאות'.
"בן־עמי הבטיח לו הבנה לדרישות בעניין ירושלים, השכונות הערביות ואוטונומיה מלאה בהר הבית, כמו הסטטוס קוו שנקבע ב־67' על ידי משה דיין. 'לא יהיה ערבי אחד בעולם שיקבל מה שאתה מציע', אמר ערפאת, 'שכח מזה. יבעטו בי. לא יכול שלא יהיה לי משהו בירושלים'. אחרי שעיין בסיכומי השיחה, אמר ברק: 'הפלסטינים לא זזו קדימה מילימטר. אנחנו נזוז קדימה ונראה אם הם מסוגלים לזוז לעברנו'.
"אהוד ביקש לדעת מה תהיה העמדה הפלסטינית במו"מ הסופי על הסדר הקבע. הוא רצה 'לקלף את העמדה הפלסטינית'. יעצתי לו להיפגש עם אבו מאזן כדי לשמוע את העמדות הפלסטיניות. הפגישה עם אבו מאזן התקיימה בנוכחותי כמה שבועות לפני הוועידה. אבו מאזן סקר את העמדות הפלסטיניות באופן פשוט וגלוי והסביר את חששותיהם מהוועידה. הם חששו שארצות הברית וישראל ישתפו פעולה וילחצו על הפלסטינים לחתום על הסכם שלא יהיה לרוחם. אבו מאזן דיבר על הנסיגה מלבנון שברק ביצע באותה שנה, שלהערכתו הייתה לה השפעה שלילית על הלך הרוחות ברחוב הפלסטיני. 'יש אצלנו האומרים שישראל נכנעת לאלה שמכים בה אבל לא מוכנה לתת מאומה לאלה שמנסים לשתף איתה פעולה', אמר אבו מאזן".
לגנוסר הייתה קונספציית ביטחון מתקדמת. הוא חשב שמערכת הביטחון הישראלית מקובעת בדוקטרינה מיושנת ומסוכנת. הוא ידע שהפלסטינים אינם מהווים איום קיומי עלינו. האיום הקיומי מבחינתו - אם לא יהיה הסדר נאבד את הצביון של מדינה יהודית. לכן היה חשוב לדעתו לתת לפלסטינים חירות כלכלית לפתור את הסכסוך. הוא ראה תועלת בשיתוף פעולה כלכלי וברווחתם של הפלסטינים. הוא הבין את הפלסטינים מתוך אמפטיה. הוא הכיר את הצופן התרבותי, ההומור, הציניות והטעויות שהם עשו.
***
גנוסר היה הראשון מבין הישראלים שהגיעו לקמפ דיוויד. לבדו ועל חשבונו. נוכחותו נדרשה על ידי הפלסטינים, האמריקאים והישראלים. כצפוי, התעוררה מהומה תקשורתית שתהתה מה לאיש פרטי במקום שבו נחתכים גורלות עמים. כדי להדוף את הביקורת, ארגן ברק פנייה אמריקאית להשתתפות גנוסר, ומבחינתו "יוסי בא כי הוא יכול לדבר עם ערפאת בצורה אינטימית". ברק דרש שגנוסר יהיה על חשבון המכסה האמריקאית וכך היה.
"לציפיית ברק שאפשר יהיה לצאת מקמפ דיוויד עם הסכם קבע", טען גנוסר, "לא היה סיכוי. אוהבים לטעון אצלנו שסיבת הכישלון הייתה ערפאת. זה הסבר פשטני מדי. מערכת היחסים עם הפלסטינים אחרי רצח רבין; הציפיות הגדולות שהיו להם לפני עליית ברק; אכזבתם מברק במהלך שנתו הראשונה - כל אלה גרמו לכך שמלכתחילה היה סיכוי קלוש מאוד להצלחה. הפלסטינים באו לוועידה עם רגשות שליליים, מתוחים וחשדנים. צעדו הראשון של ברק היה לדרוש שינוי בלוח הזמנים ובפרטים נוספים של 'מזכר וואיי', תביעה שהפלסטינים לא הצליחו לרדת לסוף דעתה. גם אני, שמילאתי חלק מרכזי בהבאת המו"מ סביב דרישה זו לסיומו המוצלח, לא הצלחתי להבין את מניעיו של ברק.
"במשך כל התקופה הפגין ברק באורח בוטה, העדפה של המסלול הסורי על פני הפלסטיני. גם כאשר המסלול הסורי כשל, עמדה הנסיגה החד־צדדית מלבנון במרכז העניינים ולפני הנושא הפלסטיני. בעיני ברק היה קל יותר לגמור עם אסד על כמה מאות מטרים משפת הכנרת מאשר לגמור עם הפלסטינים סכסוך על מאה אחוז שטח ועשרות שנים של חשדנות ושפיכת דם הדדית.
"הנסיגה מלבנון עוררה אצל הפלסטינים תגובות קשות ביותר. 'כיצד אתם מסוגלים לבצע נסיגה חד־צדדית מלבנון מול מי שמכים בכם והורגים בחייליכם, בעוד שאיתנו, שכמעט משמשים כקבלני הביטחון שלכם ומונעים פעולות טרור נגדכם, אתם מנהלים מריבות קשות על כל חצי אחוז של כל תת־פעימה ואינכם הולכים לקראתנו בשום דבר. הרחוב שלנו לא מבין ולא יבין זאת. יהיה קשה לנו לשלוט בתגובותיו'".
מעורבותו של גנוסר במשא ומתן הייתה אפקטיבית ביותר מבחינת ברק. גנוסר שיקף את מה שערפאת חשב בכל נקודת זמן והעביר מידע מדויק לידיעת ברק. גנוסר חשב שניתן היה להמשיך לעשות ויתורים במסגרת המו"מ ולהגיע לתוצאות. לברק היו שיקולים נוספים. עם ישראל ברח ממיצוי קמפ דיוויד.
"לא נהגנו בפלסטינים בהגינות", סיפר גנוסר. "ברק לא השכיל לשנות את יחסו אליהם. מנטלית הוא היה עדיין על כנף 'סבנה'. השנה שאמורה הייתה לסלול את הדרך לקראת המו"מ על הסדר הקבע, לא זו בלבד שלא תרמה מאומה אלא אף הביאה את הצדדים למצב מתוח וחשדני. הדרישות הישראליות בתחום הטריטוריאלי הרתיעו את הפלסטינים עד כדי הפחדתם. גם אלה מביניהם שהיה להם רצון גדול לצאת מקמפ דיוויד עם הסכם, נרתעו מהדרישות לסיפוח ישיר של אחוזי שטח ומהדרישה לרצועת ביטחון בבקעת הירדן.
"אמרתי לברק שערפאת לא יסכים לפחות מאשר ל־100% שטח, אולי 100% מינוס, אבל לא למה שייראה כמו 90% פלוס. ברק שאל: 'אתה יודע להגיד בביטחון שאפשר לגמור איתם ב־%94 או 96%?'. לא היה אדם שיכול היה לענות על השאלה הזאת. אמרתי לברק שמי שרוצה להגיע ל־96% או ל־98% לא מתחיל את המשא ומתן ב־60% אלא ב־92%. דווקא נושא הפליטים וזכות השיבה, שהוצג כמה שהכשיל את קמפ דיוויד, נדון פחות מנושאים אחרים ובוודאי שלא מוצה בוועידה.
חלק מהישראלים פתחו בקמפיין שנועד להוכיח כי בגלל נושא זה נכשלה הוועידה. קמפיין כוזב זה תרם לזריעת ייאוש בחברה הישראלית: "ברק זלזל בחשיבות מה שמכונה בפיו 'הבקלאווה'. ל'בקלאווה' הזו יש משקל, קלוריות ואפילו טעם. סירובו לקיים פגישה אישית עם ערפאת בארבע עיניים במשך כל הפסגה לא ניתן להבנה. לא הבנתי כיצד אפשר היה לסיים ועידה כזו, שברק עצמו הציגה כגורלית, ללא פגישה בין שני המנהיגים. דיברתי עם ערפאת והוא הסכים מיד. ברק סירב: 'זה לא מאבק ביני לבין ערפאת', אמר, 'הוא פועל כמנהיג מטעם עמו וזה לגיטימי. לרשותו עומד הצוות שלו. הסימן שלי ושל קלינטון שהוא רציני הוא לא שאני אפגש איתו באיזו פגישת קסם או שקלינטון ידבר איתו כדבר איש לרעהו, אלא שהקבוצות שלו אינן מגלות סימני תזוזה'". בסוף ברק התרצה, וזו הייתה השיחה הארוכה ביותר שלו עם ערפאת, אם כי גם חסרת משמעות בכל הנוגע לפריצת דרך.
הפגישה הייתה נעימה. ברק וערפאת עישנו סיגרים, שתו קפה והיו פיצוחים על השולחן, אבל השיחה לא נגעה בשום דבר רלוונטי. הם קראו זה לזה ראיס ופריים-מיניסטר. ברק שרבב מדי פעם מילים בערבית. סמול טוק של ביג שוטס. גנוסר תרגם. היה שיח חברתי כולל הערות הומוריסטיות על האזור וזהו. הם נפרדו באדיבות וחזרו איש לעמדותיו.
ברק סיכם: "אנחנו כאן שמונה־תשעה ימים ואין כלום. בדקתי דרך האמריקאים וכלום. בדקתי מה המצב דרך יוסי גנוסר, האיש הראוי להפעיל שיפוט בכל הנוגע לבחינת הלך רוחו של ערפאת. אמרתי לו: שב איתו כמה שעות שצריך ותחזור אלי עם מיטב הערכתך. מי כמוך מכיר אותו. מה הוא רוצה? ויוסי אמר לי בכנות: 'אני לא יכול להגיד לך' וזה אומר הכל".
"טרם צאתם לפסגה", אמר גנוסר, "ניסו הפלסטינים להוביל קו שיבהיר שהפסגה היא שלב בתהליך ושבעקבותיה יהיו ועידות פסגה נוספות והמשך מו"מ. אנחנו לא הסכמנו לכך. במסיבת העיתונאים שלו יצר ברק את הרושם שאין אחרי זה ולא כלום. האיתות לרחוב הפלסטיני היה, לא מדברים איתכם יותר, אין תהליך, ואנחנו הישראלים נחליט באופן חד־צדדי כיצד ננהג כלפיכם. מה הייתה אמורה דעת הקהל הפלסטינית להסיק מכך? דעת הקהל הפלסטינית לא תוכל לעכל החלטות כאלה. ככל שנקדים להבין זאת, כן ייטב לנו, כי כך ינהגו גם מנהיגים פלסטינים אחרים. אהוד הגיע לארוחת ערב ולא דיבר עם ערפאת גם כאשר ערפאת ניגש אליו. ערפאת נעלב ואחרי שהתפזרנו אהוד נעלם ליומיים".
***
כרגיל עם ברק, הפרידה ממנו דומה לפין רפוי המחליק מבויש מעיסוקיו. קליינטים נורמליים משאירים לפחות כמה לירות על השידה. לא ברק. האיש אינו מצוי בכללי התנהגות אלמנטריים בין אדם לחברו. בגלל שאין לו אלוהים, הוא מצליח להיות מפלצת כה זללנית. אחרי שלושה ניתוחים קשים שעליהם פיקד יוסי כמט"ק בקרב, התקצר המעי שלו למינימום האולימפי. הניתוחים והטיפולים הכימותרפיים עזרו לו לסחוב שבע שנים, אבל הן הגיעו לסופן. בעולם האונקולוגי היה דיבור על תרופת פלא חדשה בשם "אווסטין".
לתרופה הניסיונית הייתה הצלחה מסוימת בהארכת תוחלת חייהן של חולות בסרטן השד והייתה השערה שהתרופה תעבוד גם על סרטן המעי הגס. התרופה טרם אושרה לשימוש בארצות הברית ונמכרה בשווייץ. יוסי היה נואש דיו כדי לפנות לברק בבקשה שישתמש בקשריו ויעזור לו לרכוש את התרופה. פנייתו לברק שהייתה קשה עבורו - לא נענתה. התרופה הגיעה בסוף דרך אחיו של מרטין שלאף, שהפך את אירופה כדי להשיג אותה. האונקולוג בניו יורק קבע את המינון המדויק לגנוסר. הוא קיבל אותה אך היא לא עזרה.
כחודשיים לפני מותו התייצבו גנוסר והחבורה האינטימית של "יתומי רבין" לאזכרה האחרונה לרבין שיוסי השתתף בה. הגיע גם אהוד ברק מוקף בשומרי ראשו. במסגרת לחיצות הידיים הגיע ברק ליוסי והושיט לו את ידו. יוסי שילב את ידיו על חזהו והתעלם מידו של ראש הממשלה לשעבר. ידו המושטת של ברק נותרה תלויה באוויר. את ההבעה על פניו לא היה אפשר לתאר כפחות מהלם. יוסי הביט בנתן זהבי שניצב לידו, כמתרה בו שהפנטומימה שלה היה עד, אינה לציטוט. ברק הסתובב והמשיך בדרכו.