בראיונות האחרונים שנתן עמוס עוז - אם תרצו, סוג של צוואה שלו - הוא שב וחזר על חרדתו מהתוצאות של אי חלוקת הארץ. הסופר ציין שני תרחישים עתידיים שעלולים לקרות אם לא תהיה חלוקה כזו - מדינה ערבית או מדינת אפרטהייד יהודית. "אני לא מקנא בילדינו ובנכדינו שיחיו בכל אחת משתיהן", הוא סיכם. הדברים האלה אינם חדשים, בטח כשהם מגיעים מפיו של עוז.



אבל הפעם היה להם אפקט מהדהד. אולי מפני שהם נאמרו בתוך חלל ריק לגמרי. כי בשנים האחרונות עצם הדיבור על חלוקה טריטוריאלית כבר פשוט לא נשמע יותר. אני לא מדבר אפילו על מילה משוקצת כמו "שלום", או הקונספט פושט הרגל של "שתי מדינות לשני עמים", אלא על עצם הדיון בנוגע לגורל השליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה. נדמה שהישראלי הממוצע פשוט מחק את הסוגיה הזו מסדר היום. הגענו למסקנה ש"אין פרטנר", ולכן "אין מה לעשות", ומכאן שכבר אין טעם בכלל לדבר על "הבעיה הפלסטינית". פוף. היא פשוט נעלמה. כמה נוח.



ומה שמחדד עוד יותר את ההיעלמות הזו הוא מערכת הבחירות הקרובה, שבה שאלת השטחים כמעט אינה מוזכרת. אגב, בכל האגפים הפוליטיים. על מה כן מדברים? נושאים מבית. השחיתות הציבורית, אחדות העם, ממדי העוני וכמובן - ביבי. ושרה. סלע קיומנו. פעם, ממש לא מזמן, הבחירות קמו ונפלו על האידיאולוגיה המפלגתית בנוגע לגורל השטחים. היום היא כמעט לא רלוונטית. כשאורלי לוי־אבקסיס מקימה מפלגה, היא מדגישה רק את העניין החברתי. אין לי מושג מה עמדתה בסוגיה הפלסטינית. כחלון ישב כבר ארבע שנים בקואליציה ועדיין לא הבנתי מה עמדת המפלגה שלו בנדון. יאיר לפיד... זה כמובן משתנה, בהתאם לכיוון הרוח. ומה חושב בני גנץ על גורל השטחים? כרגע אנחנו לא יודעים מה חושב בני גנץ, נקודה.



אבל גם בקרב המפלגות הוותיקות התמונה לא שונה במיוחד. אבי גבאי, מנהיג מפלגת העבודה, טוען שהוא עדיין תומך בפתרון שתי המדינות, ובאותה נשימה מתנגד לפינוי התנחלויות. ובאופן כללי, ממעט להתבטא בנושאים מדיניים ומעדיף להלום בקואליציה דרך הנתיב ה"חברתי". כנראה מתוך תפיסה שדיבור על מדינה פלסטינית הוא לא אלקטורלי. ומה בעצם עמדתה של מפלגת השלטון, ושל העומד בראשה? לא לגמרי ברור.



נתניהו הביע לא פעם תמיכה פומבית ברעיון שתי המדינות, בעיקר בנאומים בחו"ל, אבל לציבור הישראלי הוא מקפיד לשדר חוסר אמון ברעיון. ובעיקר, לא באמת לדבר על זה. אפילו בקרב מפלגות הימין לא תשמעו תוכנית סדורה באשר לגורל השטחים. נפתלי בנט, שפרסם בעבר תוכנית מפורטת הכוללת סוג של אוטונומיה פלסטינית ביהודה ושומרון, הקים מפלגה חדשה עם איילת שקד והזכיר בנאום ההכרזה על המפלגה רק שהם "נגד מדינה פלסטינית", מבלי לפרט אלטרנטיבה. ליברמן רק דורש שייתנו לו את החופש "להיכנס בהם".



לפחות השמאל הישראלי, בראשות מרצ, ממשיך להטיף בקול רם וצלול את משנתו לגבי הסכסוך. אבל זאת כמעט לא נשמעת בציבור הרחב. נדמה שהישראלים נזכרים בסוגיה הפלסטינית רק כשממש מכריחים אותם. במילים אחרות, כשמתרחשים פיגועים. או כשאומן מפורסם במיוחד מבטל את הופעתו בארץ.



אבל גם אם נמשיך להדחיק, העובדות לא ישתנו. ביהודה ושומרון וברצועת עזה חיים כארבעה מיליון פלסטינים (זה בערך הממוצע בין ההערכות השונות). והם מתרבים מהר יותר מהיהודים. תוסיפו לכך למעלה ממיליון וחצי ערביי ישראל, ותבינו - מה שאתם יודעים בסתר לבכם כבר מזמן - שנבואות הזעם של עמוס עוז רחוקות מלהיות מופרכות. גם אם אתם לא מסכימים עם המסקנות של הסופר המנוח, אתם חייבים להודות שעצם הדאגה שלו מוצדקת. בלשון המעטה.



ולכן, פוליטיקאים יקרים, אני מצפה מכל מפלגה ומכל מנהיג שמעמיד את עצמו לבחירה להתייחס באופן פומבי ומעמיק לסוגיה של עתיד השטחים. וזה בכלל לא משנה מה עמדתכם, בואו נתווכח. בואו נייצר מחדש דיון. ולא נחכה שטראמפ או שהריבוי הטבעי יקבעו בשבילנו.