בשבועות האחרונים נדמה שאחת הדמויות הכי מושמצות בפיד הפייסבוק שלי, ובשיחות קפה שאני נחשף אליהן בעל כורחי, היא אורנה פרץ. זוכרים? הפעילה החברתית מקריית שמונה, שראש הממשלה הגדיר אותה כ"משעממת", הפכה לשנייה וחצי לגיבורת מעמד הפועלים במרכז תל אביב ואז הכזיבה בגדול כשהודיעה שהיא עדיין תומכת של נתניהו. מה לא אמרו עליה מאז? מטומטמת, חולת נפש, סימפטום האישה המוכה וסינדרום שטוקהולם.
מעבר לעובדה הבסיסית שלאדם מותר להתחרט ולשנות את דעתו, ודאי כשמדובר באזרח מן השורה, הסיפור של אורנה פרץ ושל התגובות לאורנה פרץ הוא קפסולה מרוכזת של הטרגדיה של השמאל. והסיבה שבגללה הוא לא מסוגל לכבוש שכבות רחבות בישראל, אף על פי שהוא חותר - לכאורה לפחות - לעזור לאותן שכבות בדיוק.
כל תפיסת העולם הזאת, שאני שומע מסביבי מאז שעמדתי על דעתי, ולפיה העניים/המזרחים/השכבות החלשות - מחקו את המיותר (הרבה חושבים שכולם מיותרים) - שבים ומצביעים דווקא למפלגות ולמנהיגים שדופקים אותם, היא האסון הגדול. כי מה היא אומרת, בעצם? אתם, המוסתים, לא יודעים מה טוב לכם. אתם תמימים, בורים, מושפעים מדמגוגיה זולה, מונעים מרגשות קמאיים ולא מהיגיון וגו'. ואילו אנחנו, הנאורים, מצליחים לראות את כל התמונה ולכן מבינים כיצד מנצלים אתכם ואת תמימותכם. בחייאת, אתם לא מבינים שבמקום הכסף של ההתנחלויות היה אפשר לשקם את השכונות שלכם? (שזה הרי הדבר שהכי חשוב לנו בחיים). השורה התחתונה - אתם טיפשים, אנחנו חכמים.
זה בדיוק מה שעומד מאחורי התגובות האלה, בנוסח - אישה מוכה, עדר, או הלהיט הקלאסי, "לא משנה כמה ידפקו אותם, בסוף בקלפי היד שלהם תרעד והם ישימו ‘מחל'". התנשאות פשוטה. כזו שלא צריך להיות בעל מספר תארים אקדמיים, או להתגורר באזור המרכז, כדי להרגיש אותה בקלות. ברגע שאתה בא למישהו ואומר לו: "אחי (אתה תפתח ב"אחי" כדי להישמע עממי), אתה לא קולט שהם עושים עליך קומבינות?" (כנ"ל), אחיך ירגיש מיד שאתה מתייחס אליו כמו לאח המפגר של המשפחה. וזה יגרום לו, בכל פעם מחדש, להתרחק מהמפלגות שלך ולהצביע רק לפוליטיקאים שלא גורמים לו להרגיש שמזלזלים בו. בצדק גמור. אם מישהו מזלזל בי, למה שאאמין לו כשהוא טוען שהוא רוצה לעזור לי?
הרי האדם הוא בסופו של דבר יצור תועלתני. הוא עושה מה שהוא מרגיש שמשרת אותו. אתה יכול לרמות את המצביע פעם אחת, פעמיים. אבל אם הוא שב וחוזר על דפוס ההצבעה שלו עשרות שנים, כנראה שיש בו משהו שמספק לו את הצרכים שחשובים לו באמת. וזה לאו דווקא כסף, או מקומות עבודה, אלא תחושת זהות וכבוד עצמי. כן, כבוד. המילה המושמצת והנלעגת הזו. שכל כך קל להסתלבט עליה כשאתה נמצא בצד המכובד.
זאת הסיבה שבגללה גם אם תמליך 20 אבי גבאים על מפלגת העבודה, ותדגיש את ילדותם הקשה במעברה, אורנה פרץ ודומיה לא באמת יתרשמו. כי הם יודעים שגבאי הוא גוף זר בתוך המפלגה הזו, שכל פעם מחדש רוצה להציב בראשה מזרחי כדי לשאוב אליה את ה"פרענקים", אבל אז נבהלת מעצמה ומנסה לפלוט אותו מתוכה.
ואם כבר מדברים על דפוס הצבעה מקובע, שמתעלם מהעובדות בשטח וניזון בעיקר משיקולים רגשיים ומדעות קדומות, במה חלק ניכר ממצביעי השמאל טובים יותר מאורנה פרץ? הרי מפלגות כמו מרצ או העבודה (שלה הצבעתי, גילוי נאות, כל חיי) נכשלות שוב ושוב בניסיון לכבוש את לבבות הישראלים; הן לא מצליחות כבר שנים לייצר הנהגה ראויה לשמה, שתתחרה בבנימין נתניהו; וגם במישור המדיני, מתעקשות על אותם עקרונות בדיוק שהיו אופנתיים בתחילת שנות ה־90, תוך התעלמות מהשינויים המופלגים שאירעו במציאות. ולכן גם ההצבעה האוטומטית להן מזכירה בעיקר נאמנות לקבוצת כדורגל, ולא חשיבה מפוכחת של מצביע עם ראש פתוח.
אגב, הפרט האירוני ביותר בסיפור של אורנה פרץ הוא שכנס הפעילים למען נתניהו שהיא קידמה, התקיים במסעדת "תל אביבה" בקריית שמונה.