השבוע צייץ חבר הכנסת דודי אמסלם שאצלם, בליכוד, לא עובדים בשיטות של סקרי עומק וקבוצות מיקוד וכל השיטות הללו. אצלם בליכוד זה משפחה אחת חמה וגדולה. מעבר לגיחוך הברור בדבריו, נוספה העובדה שהם צויצו יום אחד בלבד אחרי שמערכות החדשות בערוצים השונים תפסו את שרי הליכוד מדקלמים כתוכים את טקסט ה"ביבי או טיבי", שהכתיב להם ראש המשפחה החמה והגדולה, שאינו עובד בשיטות של סקרי עומק וכיו"ב.
לא צריך להיות אוהב או שונא נתניהו כדי להרגיש שביעות רצון מהניצחון הקטן שנחלו המערכות על שיטת דף המסרים. ספק אם החשיפה תעביר ולו קול אחד ממחנה למחנה, אבל גם אם התמונות לא השפיעו, מן הראוי שלפחות ייראו.
בבדיקת איכות, אגב, בביקורת תיאטרון, יתגלה שלא כל שלושת השרים שדקלמו אחרי ישיבת הממשלה "ביבי או טיבי", "ביבי או טיבי", מילאו את תפקידם באותה דרגת ביצוע ואיכות. מירי רגב, חסרת מודעות כהרגלה לנוכחותה הגסה, הפגינה כצפוי את ההתלהבות הרבה ביותר. קולה הרשים ביכולות ווקאליות עולות ויורדות, ידיה התנופפו לצדדים במרץ של טורבינות רוח, כל גופה התנועע כדקל בסופה והודיע "אני אצעק כאן 'ביבי או טיבי' עד השמיים, או לפחות עד שביבי יראה את השידור בלילה ויתרשם וימנה אותי לשרת החינוך בממשלה הבאה".
השר הבלתי מאויש אופיר אקוניס הופעל בסגנונו האישי המוכר, המכופתר, המסורק להפליא, שום דבר מלול התרנגולות הארטילרי של מירי רגב, אלא חד, מדויק, קטלני כמו טיל פופאי המשוגר אל טנק אויב - והפסקנות, הפאוזות הדרמטיות, קוראים נכבדים, הו הפאוזות, כדי להמחיש את גודל הסכנה הניצבת בפנינו: טיבי. אוי ויי טיבי. ערבי, רדיואקטיבי, בטח בחשכת הליל מעביר לטהרן דיווחים מודיעיניים על יבול הבטטות האחרון בגליל או משגר קרניים מהמיקרוגל במטבח אל החללית היהודית כדי שבמקום על הירח תיפול על פתח תקווה.
אבל, וראוי שמשפחתו הגדולה והחמה של ח"כ אמסלם תהיה מודעת לכך, ייתכן שבענפיה הרועשים פחות מסתתר תפוח בעייתי. חלש. קוראים לו גילה גמליאל. השרה גמליאל אומנם מילאה את הפקודה ודקלמה בצייתנות "ביבי או טיבי", אבל בניגוד לקודמיה שהסתערו קדימה, איש בדרכו, עם סכין בין השיניים, נראתה גמליאל כמי ששרויה באי־נוחות גדולה בסיטואציה. היא לא קימצה אגרופים, לא המטירה קרינה מבין שיניים חשוקות, היא נראתה מכווצת, נבוכה, לא נהנית בכלל על חוטי תיאטרון הבובות של ראש הממשלה, ובקיצור, אישה שאולי נראית הרבה יותר במחלקות הפרימיום באל־על בנסיעותיה המרובות לחו"ל, אבל ספק אם היא בעלת הכישורים הנכונים לשמש בתקופה זו כחלק מהמשפחה הגדולה והחמה של היו"ר אמסלם.
בסך הכל זה היה יום מוצלח לערוצי הטלוויזיה השונים, והוא נפל לידיהם בלי שעשו מאמץ מיוחד להשיגו. זהו יום שיכול גם לשמש כאבן פינה, כי התקופה השידורית הקרובה צפויה להיות משמימה במיוחד - הפוליטיקאים ידקלמו לעייפה, הפרשנים יפרשנו לעייפה, הצופה העייף יירדם או יעבור ל־VOD. תוכנית סאטירה יומית כזו, עם הרבה "פעור תהומה" בתוכה, תעזור לכולנו לעבור את התקופה הקרובה בצורה קלה יותר.
***
"לעזוב את נוורלנד", יס דוקו, יס VOD, החל מיום שישי, 8.3, 22:00
מה יש לנו: אחרי הסרט הזה יהיה לכם קשה לשמר את החיבה הישנה שאתה מחזיקים כלפי מייקל ג'קסון. בטוח שאת ילדיכם הייתם מרחיקים ממנו
יש מי שמעצבנים אותם סיפורים כאלה. מה אתה בא עכשיו, אחרי 20 שנה, או אחרי שהמתעלל הלך לעולמו ומטבע הדברים מנוע מלהגיב על הטענות הקשות שאתה מטיח בו. ובכלל איך ניתן לדעת שאתה, מתלונן שכמוך, אינך רודף פרסום, רודף בצע, שהרכיבה על גבו של נמר הקרוי מייקל ג'קסון בוודאי תביא אותך רחוק, גם אם הנמר מת, ובטח באומה מטורללת וחסרת רסן כמו אמריקה?
"לעזוב את נוורלנד" עשוי בדיוק מהחומרים מעוררי החשד הללו. כמעט מתחילתו יושבים כמה טיפוסים צעירים מול מצלמה ומפרקים את מייקל ג'קסון - מייקל ג'קסון הגדול - לחתיכות. פעמוני האזהרה בראשו של צופה מפוכח מתחילים לצלצל, אבל ככל שהסרט (הארוך, ארוך מדי) מתקדם, גם לספקנים בני ספקנים קשה להתעלם משפע העדויות, מעוצמתן, ומהתחושה החזקה שהוא מעורר, שבכל הנוגע לילדים, ג'קסון היה כריש מסוכן מאוד.
הייתה לו, מתברר, שיטה קבועה. קודם הוא היה מסחרר את המשפחה. נוחת היישר מהכוכבים אצל משפחת כהן בבית, אחר כך היה מטיס אותם לבתיו, לאחוזה, מתקרב כבדרך אגב אל הטרף - הילד, מציף במתנות, וכשכולם כבר שיכורים ממנו, ונזהרים פחות, טורף את הילד במיטתו. אחרי שנה כזו היה מאבד עניין וממשיך הלאה אל הילד הבא.
זה סרט שללא ספק ראוי למהומה שהוא מחולל סביבו. באופן אישי לא התעלפתי ממייקל ג'קסון אף פעם. בעצם לא הייתי יוצא לרחוב השכן גם אם היה עובר שם במקרה. אבל גם לאוהביו המסורים ביותר יהיה קשה מאוד לשמר את התחושות הטובות כלפי מייקל ג'קסון אחרי "לעזוב את נוורלנד".
"גייז: טיפולי המרה", ערוץ vice, partner tv
מה יש לנו: יש מי שמתווכחים על התועלת בטיפולי המרה, ובאמריקה כמו באמריקה: עושים מהם כסף. הצלחה לא מבטיחים, אבל לרוקן את הכיס כן
יש מי שמתווכחים על התועלת שבהמרה, על המוסריות שבה, ובאמריקה כמו באמריקה - יש מי שעושים ממנה ביזנס. קורסים קבוצתיים, פסיכולוגים המבטיחים מומחיות לעניין, כולם קורצים לגייז: רק בואו אלינו, השאירו כמובן אצלנו את הדולרים שלכם, ותצאו מהדלת סטרייטים לכל דבר ועניין.
"גייז: טיפולי המרה" עוקב אחר כמה מהאופציות שמציעים מומחי ההמרה לטובת שיבה לדרך הישר. למשל גוף אחד מזמין גייז גברים לסוף שבוע מבודד בחווה פסטורלית, הנקרא "מסע לתוך הגבריות שלך". לא לחינם, אגב, מפעילי הקורס הקצר מתחייבים רק למפגש עם הגבריות שלך ולא למצב שבו תצא משערי החווה ביום ראשון בבוקר ותקפוץ אחוז תשוקה על העלמה הראשונה שתיקרה בדרכך. הם מכוונים בדיוק למצב ההפוך, שבו ביום ראשון בבוקר תצא משערי החווה ולא תרצה בכלל לקפוץ על כל עלמה, וכדי לחסן את עצמם מפני תביעות מאוכזבים עתידיות הם מכריזים מראש שהם עוסקים בגבריות שלך ובגבריות שלך בלבד. אם במחשבותיך אתה מחבר לגבריות הזו גם מיניות, זה על אחריותך. אנחנו לא הבטחנו שום דבר כזה.
את התוצאה הנאה הזו הם משיגים בעזרת תרגילי דינמיקה קבוצתית, שאיכשהו מזכירים יותר שיעורי ריתמיקה לכיתות הנמוכות מאשר פעילות אנושית בוגרת. לא ייפלא אם כן שאף לא אחד מהעוזבים את שעריו של המוסד מתייצב מול המצלמה ומצהיר על שינוי דפוסים בפעילותו המינית, אבל יכולתו בריתמיקה, היו סמוכים ובטוחים, השתפרה להפליא במהלך סוף השבוע.
אחר כך מגיע תור הפסיכולוגיה. אחד, חלקלק, המשדר תום וטוהר של צפע, מסביר בתחילה מדוע הטבע ברא את האדם להיות הטרוסקסואל ולא גיי (המתקון האנושי, לטענתו, אינו מתאים). אחר כך הוא משגר בביטחון גמור הסבר פסיכולוגי ישן ושחוק, שרחוק מהסכמה מדעית, בדבר טראומה בגיל צעיר, תגובת נגד, ומכאן שאם יורדים לשורשי הטראומה, כך ידידנו, ניתן להמיר את הגיי לסטרייט, והוא כבעל מקצוע יכול לעשות זאת, תמורת התשלום המתאים כמובן.
וכך, מדחי אל דחי צולע הסרט, וצולעים כוכביו הממירים, ויש שתי דרכים שאפשר לנהוג ב"גייז: טיפולי המרה": לצפות בו ולקלל - הנה ענף נוסף שבו משגשגים נוכלי העולם. או לקחת את השלט ביד, לקלל ולעבור לערוץ אחר.