"איך הוא עשה את זה?", מטלטלת ברונהילדה פומסל בת ה–103 את ראשה, "איך הוא גרם למאות, לאלפי אנשים, רגילים, נורמליים, לצעוק ולרצות שתהיה מלחמה?".
יש כאן היפוך תפקידים מוזר. ברונהילדה פומסל, שהייתה מזכירה במשרדו של שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס, שואלת אותי, בתור צופה ישראלי, יהודי, כיצד גבלס הצליח לטמטם אותה ועוד עשרות מיליונים בארצה, שיהפכו למפלצות רצחניות תאבות מלחמה.
הנה תשובתי, שיין ברונהילדה: לא יודע. אני בטח לא יודע. יכולים לדפוק לי בראש מהבוקר עד הבוקר שמלחמה זה טוב, שצריך לנצח בה את האחרים, אני אפילו שישה מיליון ג'וקים לא הייתי מסוגל להרוג. צריך להיות מטומטמים בני מטומטמים, מרושעים בני מרושעים, שבעה דורות לאחור, כדי לעשות מה שהעם שלך עשה.
ואפילו עכשיו, גם היום, יש בדבריה של ברונהילדה - לא במילותיה ממש אלא במה שמשתמע מהן - מעט מין ההערצה, שאינה מצליחה להסתיר, שהיא רוחשת לגבלס. "הוא היה גבר מרשים", אומרת ברונהילדה, ועיניה מתערפלות, "לבוש בחליפות מהבד הטוב ביותר. ואינטליגנטי, ומדבר יפה. אף פעם לא צעק. מלבד אולי פעם אחת וזה לא אירע פעם נוספת".
חידון קצר ולא מחייב בקריאת האדם שמולך: האם ככה מדברת אישה שבמבט לאחור אחרי הרבה שנים מכה על חטא וסולדת מהאדם שהיה הבוס שלה דאז וממעשיו האיומים, או, אפשרות נוספת, רק אפשרות קטנה, קטנטונת, שכך מדברת אישה שאחרי כל השנים הללו עדיין מאוהבת ולא מוכנה להודות בכך אפילו בפני עצמה?
בסרט "חיים גרמניים" משמשת ברונהילדה פומסל - כאמור בת 103 בעת הכנת הסרט לפני שנתיים - כעדה, כמי שהייתה שם, חייתה בגוף ראשון את התקופה, ויכולה אם כן לספר כיצד ומדוע הלכו הגרמנים כעדר חסר מוח אחרי כמה רועים שהוליכו אותם למלחמה מטורפת סביב העולם ולביצוע מעשים נוראיים. מי שמחפש חיבוטי נפש שקרעו וטלטלו את פרנץ מפרנצשטראסה וזיגפריד מזיגפרידשטראסה, לא ימצא אותם בסרט הזה. ברונהילדה, שפניה מחורצים כפני פסל, כאילו לא נכחה שם. היא זוכרת שאכן הייתה מלחמה, וזוכרת גם שעד סטלינגרד הכל היה בסדר. כולם היו בסבבה, במצב רוח טוב.
אחרי סטלינגרד הכל השתנה. מצב הרוח צנח, הבוסים הפכו נוקשים יותר. האם ברונהילדה שאלה עצמה אי־פעם על מה בעצם אנחנו, הגרמנים, נלחמים? לא יצא לה. האם התעניינה מה עלה בגורל היהודים שהתפיידו מהסביבה? גם כן לא יצא לה. היא הייתה בסך הכל פקידה. היא רק מילאה הוראות.
ג'רום ק' ג'רום (1859–1927), אחד מהסופרים היותר שנונים וחריפים בעולם, התגורר בגרמניה במשך מספר שנים. בפרק האחרון של ספרו הנהדר "שלושה בבומל" (הוצאת גמיר), שבו הוא מפנה מבט נרחב ומסכם אל האדם הגרמני כחלק מעם, כתב (עמ' 168): "קרלייל אמר על הפרוסים, וזה נכון לגבי כל האומה הגרמנית, שאחת ממעלותיהם העיקריות היא יכולתם לעבור תרגולות. על הגרמנים אתה יכול לומר שהם עם שילך לכל מקום ויעשה כל דבר שיגידו לו. תרגל אותו בעבודה ושלח אותו לאפריקה תחת השגחה של מישהו במדים, והוא חייב להפוך למתיישב מצוין, ואם הוא יקבל פקודה הוא יילחם בקשיים באותה מידה שהיה נלחם בשטן עצמו. אבל לא קל לחשוב עליו כעל חלוץ. כשאתה משאיר אותו לרוץ לבד, אתה מרגיש שעוד מעט יימוג וימות, לא מתוך חוסר אינטליגנציה, אלא בגלל חוסר העזה מוחלט".
"זה היה איזה מין כוח שהשתלט עלינו", אומרת בסרט ברונהילדה פומסל, "זה לא היה ברור. לא חשבנו על זה בכלל. עד היום אני לא מבינה איך יכולנו להתנהג ככה".
שתשאל את ג'רום. החוויה של פומסל את המלחמה, את הזוועות שנעשו בשמה לשאר העולם, היא כל כך דלה, כל כך רדודה. פומסל לא מגירה דמעות. היא אינה מזועזעת. היא תמהה. בטח לא נופלת מהכיסא ומטיחה את הראש בקרקע - ואולי כאן מצוי ההסבר. העולם החמיץ הזדמנות היסטורית להפוך את גרמניה ללקח לאנושות כולה, למוזיאון של רוע בגודל מדינה, וגם, אם יורשה להציע פתרון קטן משלי, לקרוע מהם כעונש פיסת ארץ נכבדת לטובת היהודים שיבחרו להישאר שם. במקום זאת העולם סלח מהר מאוד לגרמנים על רצחנותם, סגר עניין בתליית כמה אלפים במשפטי נירנברג, ויצא מיד בתוכנית מרשל בדרך לשיקומה המסחרר של מדינה שרק זמן קצר קודם לכן גזלה את חייהם של 65 מיליון איש.
ככה שלקח כואב מדי ברונהילדה פומסל לא למדה. כמי שעבדה במשרדו של גבלס, בתום המלחמה היא אומנם ישבה חמש שנים בבית סוהר סובייטי, והיא מאוד ממורמרת על כך. מה כבר עשיתי, היא זועמת. ברונהילדה, שלא נישאה ולא הביאה לעולם ילדים, עוד לא תופסת מה עשתה. רק בריאות, ברונהילדה. עד 120. אולי אז תביני.
"חיים גרמניים", יום ד', 1.5, ערב יום השואה, 16:55, הוט 8
***
"התפסן היה מרגל"
מוריס ברג היהודי היה גאון ששלט בתשע שפות, בפיזיקה גרעינית, היה שחקן בייסבול מקצועי והיה גם מרגל אמריקאי, שנשלח לרצוח את ראש פרויקט הגרעין הנאצי
מוריס ברג מילא בחייו שפע תפקידים. הוא היה עורך דין שעבד בחברה במנהטן. שלט בתשע שפות. הבין בפיזיקה גרעינית ברמה של פרופסור מפרינסטון. במקביל שימש כשחקן בליגת הבייסבול האמריקאית. ומאחורי כל אלה היה גם סוכן CIA. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה יצא ברג ליפן במסגרת סיבוב שחקני בייסבול שיצאו ללמד את היפנים את המשחק שהחל לצבור פופולריות בארץ השמש העולה, והביא משם סרטונים מצולמים שסייעו מאוחר יותר למפציצים אמריקאים להבין מהיכן רצוי מבחינה צבאית להפציץ בערים היפניות.
במהלך השלבים האחרונים של מלחמת העולם נשלח ברג לאירופה לבוא במגע עם ראש פרויקט האטום הנאצי ורנר הייזנברג ולברר עד כמה מתקדמים הגרמנים בפיתוח הפצצה. היטלר היה ידוע באמונתו העזה בכוחה של הטכנולוגיה והיה פתוח להשקעה בכל כיוון חדשני אפשרי, ובארצות הברית, ששקדה באותו זמן על פרויקט מנהטן, התעוררה דאגה גדולה שמא גם הגרמנים עשו צעדים מתקדמים בפיתוח הפצצה שעתידה לקבוע את תוצאת המלחמה. על ברג הוטלה המשימה ליצור קשר עם הייזנברג, להוציא ממנו את המידע הרצוי, לנסות לחטוף אותו, ואם המעשה בלתי אפשרי, לרצוח אותו.
ברג הגיע לציריך, הצליח בעזרת קשרי מודיעין להביא את ורנר הייזנברג להרצאה בעיר, ולאחר שיחה עמו התרשם כי הגרמנים רחוקים עד מאוד, אם בכלל, מפצצה. הוא הניח להייזנברג לעזוב את העיר בחיים וחזר לאמריקה עם הבשורה הטובה. הוא המשיך ככל הידוע לעבוד ב–CIA.
מחקרים וספרים לא מעטים נכתבו על דמותו של האיש שכל חייו הקפיד להישאר בצללים, נותר רווק ולא הביא ילדים לעולם. אחרי מותו ביקש ברג היהודי שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בישראל, ואחותו מילאה את בקשתו ואפרו פוזר על הר הצופים. הסרט כשלעצמו, אף שהוא משופע בפנים מוכרות על המסך, חיוור וכמעט נטול דרמה, ואינו מצליח ללכוד את דמותו המרתקת של מוריס ברג. מגיע לברג סרט מוצלח יותר.
("The catcher was a spy"), יום ד', 1.5, 22:00, ערב יום השואה, יס 4