משואת יהודי אירופה לשואת העם היהודי: בין הזיכרון לקונפליקט העדתי

"את ההורים שלי הביאו לארץ אתה יודע בשביל מה? אגיד לך ת'אמת: לא הביאו אותם בגלל שהם יהודים. הביאו אותם ככוח עבודה זול, שואבי מים וחוטבי עצים. אשכרה זרקו פה ת'אנשים לכל המקומות, והם בנו את הארץ. ככה אני רואה את זה, אחרי כל הרגליים ששמו לנו. ונא לא לשכוח, עדות המזרח זה עם שמח. הם לא עברו גטו, ולא עשו מהם סבונים".

הדובר: זוהר ארגוב ז"ל, אפריל 1982, בראיון מכונן ל"להיטון", רגע לאחר זכייתו ההיסטורית בפסטיבל הזמר המזרחי עם "הפרח בגני".

קאט ל־2015. בסלון של משפחת זגורי בסדרה "זגורי אימפריה", מבית היוצר של מאור זגורי, יושב אבי המשפחה, בבר זגורי (משה איבגי), יליד מרוקו, מסרב לעמוד דום בצפירת יום השואה עד שיוכרז גם "יום המעברות".

מצדו השני של המתרס המזרחי, באחד הפרקים האחרונים של סדרת הקאלט "שנות ה־80", מבית היוצר של האחים שלום ומני אסייג, יושבת משפחת אסייג מול הטלוויזיה וצופה במשפטו של איוון דמיאניוק. גידי "פריזר" בודנהיימר (עפר שכטר), האשכנזי היחיד במשפחה, צופה מרותק בעדכוני המשפט בטלוויזיה, ואומר לאשתו, אילנה אסייג־בודנהיימר (שרלין חזיזה), ולהוריה, פרוספר (שלום אסייג) וליליאן אסייג (אוולין הגואל): "מה לכם המרוקנים ולזה?". תשובתו של פרוספר לא מאחרת לבוא: "תגיד לי, אתה מטומטם? זה נוגע לנו, בדיוק כמו שזה נוגע לכם. אלו הרוגי מלכות. מה זה משנה אם הם יהודים או אשכנזים? הם יהודים משלנו"; וליליאן מוסיפה: "אנחנו עומדים כמו פסלים בצפירה. אני ביום השואה, העיניים שלי מתנפחות כמו מופלטה!".

"לאף אחד אין מונופול על השואה", אומר השחקן יגאל עדיקא (שמגלם את קוקו ב"שנות ה־80"), וכרגע משחק לצדו של שלמה בר־אבא במחזה "סבוטאז" (התיאטרון העברי) מאת אילן חצור. "ההצגה מתרחשת בבית אבות רגיל, שבו ניצול שואה פולני בן 90, המתעקש שהשואה היא רק של אשכנזים, ממריד את דיירי בית האבות ותובע מהם לא לאפשר לסימה אלפסי המרוקאית להשתתף בטקס יום השואה, כי 'היא לא עברה את השואה'". מספר עדיקא.

"ההצגה באה להראות שכולנו יהודים, כולנו שווים וכולנו צריכים להיות מאוחדים ולא מפולגים, כמו שקורה היום לצערי. תפיסת השואה היא הדוגמה האידיאלית להמחיש את זה. גם יוצאי המזרח חוו נאצים ופשיסטים. אם לא היה יהודה פוליקר, לא הייתי יודע שיהודי יוון היו בשואה. הסתירו מאיתנו שהמזרחים גם היו חלק מהשואה. בעיראק היה משטר פרו־נאצי כמו אס־אס, שתחת שלטונו נרצחו ונבזזו המון יהודים עיראקים. זאת לא שואה? הכל היה בעידוד נאצי".

איך אתה מסביר את העובדה שהנושא צף פתאום בשיח הציבורי?
"כי גדלנו, חקרנו, למדנו. לאף אחד אין מונופול על הסבל. זה נכון שהייתה שואה באירופה. אף אחד לא מערער על זה. אבל לא רק באירופה. בסופו של דבר, כולנו יהודים וכולנו חווינו סבל. לא רק אשכנזים ולא רק מזרחים".

המשפט ששינה הכל

"מה זה השואה בכלל? שואה זה כמובן ההתפרצות האלטרנטיבית של האנטישמיות באירופה", תוהה ומשיב פרופ' סמי שלום שטרית, סופר, משורר, תסריטאי, ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר וחוקר חברה ותרבות בישראל. "השואה היא ההגשמה האולטימטיבית של פנטזיית האנטישמיות, כמו שאמר הפילוסוף ז'אן פול סארטר: 'כל מה שאנטישמי רוצה, זה מותו של היהודי'. כלומר, ההגשמה המושלמת של הנצרות היא חיסולו של היהודי: חיסולו כיהודי והמרת דתו לנצרות או חיסולו הפיזי ממש".

"סארטר כתב את זה בדיוק אחרי מלחמת העולם השנייה, כשנודעו זוועות השואה. השואה היא של כולם. הנאצים רצו להגיע לכל מדינות העולם, וגם לארצות ערב. הם אפילו הגיעו ללוב. יש איזושהי מרירות, די בצדק, של בני עדות המזרח, בנוגע לאופן שבו הישראלים זוכרים את השואה. הדרך שבה ישראלים זוכרים את השואה משתקת כל אפשרות לומר משהו אחר. להתלונן על משהו אחר. למחות על משהו אחר. שום דבר הרי לא ישווה לשואה".

"בתחילת שנות ה־90 הפנו אותי למי שהיה אז יו"ר הוצאת ספרים גדולה כדי להראות לו סינופסיס שכתבתי לספר על הפנתרים השחורים. הוא קרא את מה שכתבתי, הסתכל עלי ואמר לי: 'אני רוצה להראות לך משהו'. ואז הוא הפשיל את השרוול, חשף את המספר שלו על הזרוע ואמר לי: 'אתה יודע מה זה? אני לא בוכה על זה, אז אתה מביא לי פנתרים שחורים. מחאות. מה זה השטויות האלה? אתם (המזרחים) יודעים לבכות ולהתלונן. אנחנו לא מתלוננים על זה (המספר), אז מי אתם המזרחים שתפתחו את הפה ותתלוננו על זה שעשו לכם טובה ולא הרגו אתכם?'. הייתי בשוק מוחלט. לא ידעתי מה להגיד לו או איך להגיב. לקחתי את הדף שלי, קמתי והלכתי. זה משתק".

איך אתה מסביר את ההתנהגות שלו?

"התפיסה שהוא הציג התפתחה ככל שהמדינה רצתה שהסיפור של השואה יהיה מרכזי יותר. בעשור הראשון למדינה בן־גוריון הקפיד לגמד את סיפור השואה ולא לשים אותו במרכז הפוקוס. השואה נתפסה בעיניו כמשהו שנוגד את הסיפור הציוני על היהודי החדש והחזק, שמגן על עצמו. היו מוכנים לדבר אז על הפרטיזנים ומעשי הגבורה, ולא על הרג היהודים בשואה, שסימל את היהודי החלש. אפילו בתוכניות הלימודים לא עסקו בשואה. בשנותיה הראשונות של המדינה השתיקו את קול ניצולי השואה. הם לא העזו לדבר. ואז ב־1961 הגיע משפט אייכמן ששינה הכל והפך למחזה תיאטרון, לא למשפט. כתבו על זה בלי סוף, ומאותו רגע, בהדרגתיות, השואה הפכה להיות שחקנית מרכזית במדיניות החוץ של ישראל ובעיצוב הזהות כלפי פנים".

"השואה זכתה לנפח המרכזי, כך שכל דבר מתגמד מולו. כל מה שתתאר, מתגמד. אפילו עזה, או האיום האיראני, מתגמדים לעומת השואה. אז מה עושים? בעיה. אי אפשר לשים ליד השואה שום דבר. אתה לא יכול לבוא כמזרחי ולהגיד 'מחקתם לי את הזהות', כי הם יענו לך 'תסתכל מה מחקו לנו'. אתה מתלונן שהשפילו אותך בקליטה, שמחקו לך את התרבות. למי אכפת בכלל? זה לא משתווה אפילו לקצה של השואה. ואז באה השאלה הלגיטימית והאמיצה ברמה האינטלקטואלית: האם אי אפשר להגיד שום דבר? האם אדם שכואבת לו הבטן לא יכול לדבר? זו שאלה אמיתית. האם מצוקה של קבוצה, או קהילה מסוימת, אסור שתבוא לידי ביטוי? התשובה הייתה ברורה: למזרחים אין קול".

"אחרי מחאות כמו ואדי סאליב והפנתרים השחורים, החליטו שגם המזרחים יכולים להשמיע קול. אפשר למחות על כל דבר. כבודו של זיכרון השואה במקומו מונח, אבל המחאה המזרחית לא באה על חשבונו. הציונות עשתה הולוקסטיזציה, כלומר אנטישמיזציה, של יהדות ארצות האסלאם. אבל בארצות האסלאם לא הייתה אנטישמיות. מישהו כאן בלבל בין שנאת יהודים לאנטישמיות, שזה עניין אירופי בין נוצרים ליהודים. או שמדברים על 'פוגרום' במרוקו ובעיראק, למרות שפוגרום זאת בכלל מילה ברוסית. תגיד טבח. אבל לא פוגרום. היסטוריה זה בלבול אחד גדול. ההולוקסטיזציה נועדה להכניס את ההיסטוריה של יהדות ארצות ערב והאסלאם להיסטוריה של אירופה. הרי כמעט לא מלמדים את ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב ואסלאם. בבתי הספר מלמדים בעיקר מה שקרה באירופה. זה לא מוצדק. אתה מוחק היסטוריה וכותב אותה מחדש? יש כאן עולמות שלמים שלא זוכים לביטוי".

יראת קודש

"יהודי ארצות האסלאם היו, יחסית, מוגנים מאוד בתקופת השואה. כך שלדבר על 'שואת יהודי המזרח' זה מנותק מהמציאות", אומר אופיר טובול, יזם תרבות, מייסד תנועת "תור הזהב" ומגיש התוכנית "קפה גיברלטר" בכאן תרבות. "במרוקו, לדוגמה, הקהילה היהודית התגייסה כדי לספק מקלט ליהודים מאירופה. כך שלנסות לספר לילדים בפריפריה שהשואה היא גם שלהם כמזרחים, או לנסות להביא בכוח ניצול שואה מארצות המזרח, כאילו שזה מה שאמור לחבר אותם לסיפור, זה לא נכון היסטורית ומעביר מסר לא חינוכי. חונכתי ליראת קודש כלפי השואה. סיפורי השואה הם חלק מרכזי מהסיפור שלי כיהודי, כישראלי וכבן אדם. לא כמזרחי, לא כמרוקאי ולא כאשכנזי. אני לא עושה את ההבחנה הזאת, בדיוק כמו שהנאצים לא עשו אותה".

"השואה נתפסה מההתחלה כשואת יהודי אירופה. כך היא הוצגה בכל כנס, התייחסות או דיבור ציבורי עליה. הסיבה, מן הסתם, היא שמרבית הנספים במחנות ההשמדה היו יהודי אירופה, ולכן עמדו במרכז התיעוד והמחשבה על שימור הזיכרון", אומרת ד"ר בתיה שמעוני, חוקרת ספרות באוניברסיטת בן־גוריון ומכללת אחווה. "נוסף לכך, חוקרת השואה חנה יבלונקה טוענת כי עם הקמת יד ושם ומוזיאונים אחרים לשימור הזיכרון, מי שהיה אמון בפועל על איסוף העדויות, ארגון הכנסים והנחלת הזיכרון, היו ניצולי שואה מאירופה, שמטבע הדברים התייחסו בעיקר לסיפור שלהם".

"עם זאת, צריך לזכור שגם ההיסטוריה היהודית בכלל, בלי קשר לתקופת השואה, שנלמדה בבתי הספר, הייתה ההיסטוריה של יהודי אירופה. תלמיד מזרחי לא למד בבית הספר על הקהילות בעיראק, במצרים, בתימן או במרחב אחר שממנו הגיעו המזרחים. יש כאן שילוב תנאים של מי שנמצא בראש המערכת, מי שמתווה מדיניות, בעלי הכוח שיצרו את הנרטיב ההגמוני־אשכנזי, עמדה מתנשאת של אותה קבוצה, שלא החשיבה במיוחד את ההיסטוריה של יהודי המזרח או את התרבות שלהם, ולכן לא ראתה צורך לספר ולתעד את זה. לגבי השואה, האירועים שהתרחשו בצפון אפריקה נתפסו כפחות דרמטיים ממה שקרה באירופה. מעדויות שמציגה יבלונקה בספרה 'שואה במזרח', הקהילות היהודיות של צפון אפריקה לא זיהו את סיפורן עם סיפור השואה. גם היסטוריונים אחרים מכנים את זה 'בשולי השואה'".

עוד טוענת ד"ר שמעוני שהפיצול בתפיסה התודעתית של המזרחים את השואה, בעיקר בשנותיה הראשונות של המדינה, נבע ממיתוג ממסדי שגוי: "עד שנות ה־60 המזרחים ראו בשואה אירוע של האשכנזים, והייתה להם תחושת ניכור כלפיה. משנות ה־70 התחילו להבין ביד ושם ובמשרד החינוך שחייבים לייצר תודעת זהות משותפת בין מזרחים לאשכנזים, ואפשר לעשות את זה באמצעות לימוד השואה והנחלתה כ'שואת העם היהודי', לא רק כ'שואת יהודי אירופה'. זהו תהליך חינוכי שהחל בשנות ה־70".

"אני זוכר, עוד בבגדד, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, שיהודים צמו והתפללו בבית הכנסת לזכר ההרוגים בשואה, כששמעו מה קרה להם ותרמו כספים", משחזר הסופר אלי עמיר. "אני לא יודע מי המציא את האגדות האלה שיהודים מארצות האסלאם לא מזדהים עם השואה. כמו שהיהודים מכל העולם חווים את כל הצרות שהיהודים חוו בתולדותיהם, אין ספק שהשואה נחשבת לאסון הלאומי היהודי הכי גדול בהיסטוריה שלנו. ההבחנה הזאת בין עדות ופלגים היא הרסנית, מסוכנת ובעלת מגמות פלגניות".