פרולוג
1 בנובמבר, 1967. אצטדיון בלומפילד ביפו. גמר גביע המדינה בכדורגל מתקיים באיחור בגלל מלחמת ששת הימים, שאומנם הביאה לנו את האליפות הגדולה בתולדותינו, אבל דחתה לנו את כל המשחקים האחרים.
מכבי תל אביב והפועל תל אביב הן שתי העולות לגמר. יריבות מרות. הפעם הקודמת של התמודדות על גביע המדינה הייתה ב–1941 באצטדיון המכביה בתל אביב. אז, מול עשרת אלפים צופים, לקחה מכבי את הגביע כשגברה 2-1 על הפועל. זה קרה ארבע שנים אחרי שהפועל גברה על מכבי בתוצאה 2-1 והייתה זו שלקחה את הגביע. אגב, את השער הראשון לזכות הפועל כבש אז שלמה פוליאקוב. אביו של פולי, הגשש הבלתי נשכח.
26 שנים אחר כך התייצבתי בבלומפילד עם עוד 20 אלף צופים ועם נשיא המדינה, שכבר הספיק להעניק פעמיים את גביע המדינה לאחת הקבוצות המתמודדות. רמז: זו לא הייתה הפועל. בדקה ה–27 הובקע השער הראשון לזכות מכבי מרגליו של אורי קדמי. ג'ורג' בורבה מהפועל השווה במחצית השנייה ל–1-1, ורחמים טלבי שהבקיע את שער הניצחון בדקה ה–66 קבע את תוצאת הסיום, 2-1, והעניק שוב את הגביע למכבי.
"אני שמייח לברייך את אלופת המדינה, הפועייל תל אביב!", קרא בפאתוס האופייני לו נשיאנו השלישי. שאגות הבוז והמחאה שבקעו מהיציעים איימו למוטט את האצטדיון. מישהו לחש לו משהו, והנשיא התעשת ואמר: "הפועל, מכבי, מה זה חשוב? העיקר שהגביע נשאר בתל אביב".
תמונה ראשונה
זלמן שז"ר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל, החל את כהונתו הראשונה ב–21 במאי 1963, השבוע לפני 56 שנים. הוא היה בן 74 ומאחוריו המון שנים של פעילויות ותפקידים ציבוריים.
הוא נולד בעיירה מיר שברוסיה הלבנה. כשהיה בן 22, הגיע ארצה לראשונה לכמה חודשים. כשביקר בחוות כנרת, פגש את רחל המשוררת, שהייתה צעירה ממנו בשנה. ככה הוא סיפר כעבור שנים:
והנה נפתח השער, ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת... מאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאיילה ויפה ככנרת. בידה ענף עץ תמרים. בשרביט הזה ובקולה הצעיר והרם ובכל גמישות גווה המרחף... בעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים אל המרעה. עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר... זאת הייתה המשוררת רחל.
כשערך את עיתון "דבר" וכשנדמה היה לה שתקף אותה מחסום כתיבה, כתבה לחברה שלה:
זלמן סר אלי כפעם בפעם להציק לי בעניין "חומר" למוסף. בכל פעם אני נשבעת בכל הקדוש לי בעולם הזה שאינני כותבת עוד שירים. הוא מקשיב לדברי באורך רוח מפליא וקורץ עין בערמומיות... לבסוף אני מרשה לו לדפדף במחברתי ויש אשר הוא שולה משם איזה דג קטן...
כנראה שפרחה שם אהבה גדולה, אבל זלמן שז"ר התחתן עם רחל אחרת. עם רחל כצנלסון שאותה נשא לאישה ב–1920. שניים משיריה הקדישה רחל בגלוי "לזלמן". שניהם נכתבו אחרי נישואיו לרחל האחרת. האחד מהם הוא "גן נעול", שנכתב שמונה שנים אחרי נישואיו ושלוש שנים לפני מותה. זה שירה של האהובה הנזנחת והמושפלת.
מי אתה? מדוע יד מושטת
לא פוגשת יד אחות?
ועיניים אך תמתנה רגע
והנה שפלו כבר נבוכות
גן נעול, לא שביל אליו, לא דרך
גן נעול - אדם
האלך לי? או אכה בסלע
עד זוב דם?
את השיר הקדישה רחל "לזר". אלה הם ראשי התיבות של זלמן רובשוב, שמו הקודם של שז"ר, אבל זו גם הקדשה לאיש שהתנכר והיה לפתע זר.
יש שמועות על כך שבאותה שנה כתב המאהב שנטש את אהובתו את השיר הזה:
הן לא שבת אלי
גם טוב כי לא תשובי
אך קולך עוד חי
שלי, מאז, אהובי
רעד צלילו "שלום"
ליטף, הזכיר, ריחם
ואושר עז פתאום
הציף הלב. ניחם
("הקול" / זלמן שז"ר)
השיר הזה מתכתב אגב גם עם "אחכה לך עד יכבו חיי/ כחכות רחל לדודה", הידוע של רחל. לזלמן שז"ר ולאשתו רחל נולדה בת אחת ויחידה, רודה. היא לקתה בתסמונת דאון והוסתרה מעיני הציבור. אומרים ששז"ר, שהיה מקורב מאוד לחב"ד ולרבי מלובביץ', ראה בזה עונש משמיים על נטישת אהובתו, והתהלך עם רגשות אשם כבדים כל ימיו.
ברית ההד הכרותה בינינו
לא יכלו לה צבאות הימים
עוד מאיר בתהומות לבנו
זכר "אז" טהור ותמים
על ההר הם עומדים השניים
גיל חיים בה פורץ וממריא
הוא חיוור ועמוק עיניים
חן שקט של נער עברי
הוא אומר לה "קולך כמקדם
קול רועים בהרי יהודה"
מהו סוד הניבים הללו
להרקים בלב אגדה?
מה סודם כי ליוו את שנינו
באורחות גולה נשמים
ולברית הכרותה בינינו
לא יכלו צבאות הימים?
("ברית ההד" / רחל)
תמונה שנייה
"כל ערב, אותה המתיחות הרבה לפני ההרצאה. אותה ההתפרצות המשונה בזמן ההרצאה ואותה אפסות הכוחות אחריה. אליבא דאמת. הן חי אני בנאומַי כל היום וכל הלילה, וכל נאום הרי הוא לי כאילו ראשון".
(זלמן שז"ר)
השנים שבהן כל נאום נפרש ונמשך על פני שעות, כשכל הגוף היה שותף למילים שיוצאות מהפה של הנואם, ובעיקר כשהקהל היה מוכן להקשיב והיה לו זמן והייתה לו גם סבלנות - אלה היו שנות הזוהר של זלמן שז"ר, רובשוב הנואם.
"אומן הדוכן היה כל ימיו", ככה כתב עליו אלכסנדר מנור בספרו "זלמן שז"ר - ייחודו ויצירתו". "ועם נדודיו של הדוכן בגלויות השונות, ובתקופות שנתחלפו בדורנו, התפתחה והסתעפה אומנותו זאת".
שז"ר העיד על עצמו שלמד את תורת הנאום בעיקר מגדול הנואמים בדורו, ז'אן ז'ורס, המנהיג הסוציאליסטי הצרפתי שנרצח בידי לאומן צרפתי משום שניסה למנוע את פריצתה של מלחמת העולם הראשונה:
"לא בפיו דיבר, כי אם בשתי ידיו ובשתי רגליו, במרפקיו ובברכיו ובכל תנועות גוו המתעלה ויורד ורוטט וקופץ וממלא את חלל כל הבמה. כל עצמותיו דיברו. דיברו? זעקו, זעמו, איימו, הזהירו, נשבעו".
אם לצרפתים היה ז'אן ז'ורס - לנו היה זלמן שז"ר. הוא היה נואם כל כך נלהב, עד שאפילו לאחת הדמויות הכי מצחיקות שגילם, ושהייתה דווקא בהשראתו של הרצפלד, קרא שייקה אופיר "זלמן".
מספרים שפעם בעצרת המונית בחיפה נשא זלמן שז"ר נאום נלהב, מתלהב ומלהיב. הוא הרים את שתי זרועותיו אל על וקרא בקול: "אנחנו לא נירא ולא ניסוג ונצעד בגאון אל המטרה, צעד אחרי צעד", אמר כשהוא צועד צעד אחרי צעד ונופל מהבמה.
אתנחתא
זה סיפור שעבר גלגולים שונים והמון גרסאות, אני בחרתי את זו של איצ'ה גולן המנוח, שהיה קצין החינוך של הנח"ל וחבר שלי ואחד ממספרי הסיפורים הכי משעשעים שזכיתי להכיר.
אחרי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, אירח צה"ל את נשיא המדינה בסיני. מטוס חיל האוויר שהטיס את זלמן שז"ר נחת בשדה התעופה הצבאי בביר גפגפה, שהפכה לרפידים. קצינה של חיל האוויר המתינה לו ליד כבש המטוס כדי ללוות אותו לבסיס. כשירד מהמטוס, לחץ הנשיא את ידה ושאל, "חיילת, מה שמך?". "נורית", ענתה החיילת. "ומאין את?" "מנתניה", השיבה. הלכו עוד כמה צעדים בדממה ואז שואל הנשיא, "מאין את?" "מנתניה", היא עונה. כשהיו כבר קרובים ליעד פנה שוב הנשיא ושאל את הקצינה מאין היא, והיא ענתה לו שוב "מנתניה".
בשער הבסיס המתין המפקד לאורח הנכבד. אחרי שהצדיע, שאל את הנשיא איך עברה עליו הטיסה ואיך הוא מתרשם מהמדבר. "מרשים מאוד", השיב שז"ר, "אבל מה שממש הפתיע אותי זה שיש פה כל כך הרבה חיילות מנתניה".
אפילוג
ב–24 במאי 1973, היום לפני 46 שנים, סיים זלמן שז"ר עשר שנים של שתי הקדנציות שלו כנשיא המדינה השלישי. הוא נפטר שנה אחר כך, בגיל 84.
במשך הרבה שנים הופיעה דמותו על שטרות ה–200 שקל שלנו, עד שהוחלפה בזו של נתן אלתרמן. היה זה שז"ר עצמו שספד ב–1970 לנתן אלתרמן, שעזב אותנו לפתע והוא רק בן 60.
לא עוד אשף לשון ולא עוד מורה בחצים ולא עוד לוחם לוהט על אמיתו ועל תעודת דורו... לא עוד חן ולא חסד ולא זיו של תפארת. רק זיכרון יקר שבנצח האומה. רק זיכרון יקר היונק מכל עיקרי העיקרים של הלב והנפש.
אל נצור הזיכרון!