כך ייעשה לאיש שהעיר הרומנית טימישוארה חפצה ביקרו. לאחר שנים שבהן הגיח לשם בקביעות כדי לנצח על תזמורת האופרה המקומית, יצא לשם המנצח לסלו רוט שלשום כדי להתכבד באזרחות כבוד של העיר במערב רומניה. בהליכתו הזקופה והבוטחת לעבר המטוס, איש לא היה מסוגל לנחש את גילו של המנצח בעל השיער הכסוף המלא, שיחגוג החודש את יום הולדתו ה־99.



בשביל כבוד צריך לעבוד, יודע רוט, הזכור לטוב כמנצח האגדי של מקהלת צדיקוב היפואית. לאחר קבלת התואר מידי ראש העיר, תצפה לו שם משימה אחרת. “תמיד אני עושה ברומניה גם קונצרט לקהילה היהודית, אבל לא כמנצח”, הוא מספר. “בקונצרט הזה אני מלווה בפסנתר זמרים ששרים ‘כנר על הגג’, לדינו, יידיש ושירים עבריים, לא מוזיקה קלאסית”.



עד אשתקד היה טס לחו”ל בגפו, אבל הפעם יצא רוט לדרך עם בנו, פאול, מי שהיה בעבר הרחוק גיטריסט להקת פיקוד הצפון ולאחר מכן עסק שנים בהוראת נגינה. “פאול עבר לרפלקסולוגיה”, הוא מספר. “כשאפשר ללמוד מהאינטרנט, כנראה לא כל כך צריכים מורים למוזיקה. מי שיודע שבעה אקורדים, כבר חושב שהוא מלחין. את התוצאה של זה ראינו באירוויזיון”.



איך היה?
“גרוע. רק החלק הטכני עם כל האפקטים היה יוצא מהכלל, אבל מבחינת מוזיקה, כל שיר היה יותר גרוע מהשני. אי אפשר להשוות את זה עם פסטיבל סן רמו באיטליה, שם היו שירים פנטסטיים”.



וקובי מרימי?
“פה בישראל יש לפחות עוד מאה כמוהו וכמו זאת, איך קוראים לה, נטע. לעומתם, השירים של וילנסקי ושל סשה ארגוב נשארו ויישארו”.



קובי מרימי. צלם : קיץ ברבנר
קובי מרימי. צלם : קיץ ברבנר



זו העבודה שלי


רוט שופע חיות והומור. עד השנים האחרונות היה יוצא לנצח ביבשת השכנה. “כמו שרופא עושה ניתוח, הניצוח זה העבודה שלי”, הוא אומר. כשמעירים לו שמקובל לחשוב כי אנשים בגילו מתרפקים על זיכרונות וכבר אינם עובדים, רוט נדרך. אצלו אין על מה להתרפק: “הזיכרונות מזכירים לי יותר ויותר את השואה, שממנה ניסיתי במשך שנים להתרחק”.



בטרם תיעטף שיחתנו בתוגה משתקת, אני קופץ עמו למקהלת צדיקוב ועיניו בורקות נוכח אזכור שמה. “כשעליתי ארצה ב־1960, אחרי 13 שנה של ניסיון באופרה הממשלתית הרומנית, לא חשבתי על קריירה בבידור הקל”, משחזר רוט. “האופרה הישנה כאן בניהולה של אדיס דה פיליפ הייתה ברמה מאוד בינונית וכל צ’ק שקיבלנו היה בלי כיסוי”.



בגלל זה עזבת?
“זה היה על רקע מקצועי. כשדה פיליפ רצתה להעלות את ‘אותלו’ של ורדי והעזתי לומר שזה גדול על האופרה שלה, היא אמרה לי לא לבוא יותר. בסדר, מצאתי את עצמי עם משפחה ובלי ג’וב. אז קיבלתי הצעה ממועצת הפועלים להיות המנהל המוזיקלי של מקהלת צדיקוב במקום יצחק גרציאני שהתמנה כמנצח תזמורת צה”ל. אומנם לא עבדתי עד אז עם מקהלה, בוודאי לא עם מקהלת ילדים, אבל מה לא עושים כדי לזכות במשכורת חודשית. זה היה פנטסטי. הילדים תופסים פי שניים יותר מהר מאשר המבוגרים, אם כי גם מקהלת המבוגרים של צדיקוב בכלל לא הייתה רעה”.



כך נטמע רוט, רומני עם שורשים הונגריים, במעוז הבולגרים בשדרות ירושלים ביפו. חני נחמיאס הייתה הכוכבת הגדולה של צדיקוב בתקופתו ואחריה עירית ענבי. הוא גאה בהן ובדפנה בן יוחנן, בוגרת אחרת של צדיקוב בתקופתו וזה מכבר מנצחת מקהלת אנקור, “המקהלה הכי טובה בארץ”.



“לסלו היה מעין אבא של כולנו ואשתו, סוזי, מעין אמא”, נחמיאס מפליגה בשבחם. “שני אנשים מאוד אלגנטיים שחינכו אותנו לתרבות ודאגו שנהיה בני אדם”.





“המקהלה הייתה אהבה גדולה של סוזנה”, רוט נזכר בגעגועים ברעייתו שהלכה לעולמה לפני שלוש שנים. “לא היה לה תפקיד רשמי במקהלה, אבל בשביל ילדים היא הייתה מוכנה לעשות הכל”.



רוט מוקיר את קודמו, גרציאני, ועם זאת מצביע על ההבדל ביניהם: “לעומת זיקו, שבא מהמוזיקה הקלה, אני באתי מהמוזיקה הקלאסית והבאתי רפרטואר שונה ממנה, כמו ‘העונות’ של היידן וכמו ‘מיסה קריאוז’ה’ של רמירס. כשילדי המקהלה הופיעו בקונצרט של הפילהרמונית בניצוחו של דני קיי, הדרכתי אותו איך לנצח על ‘ירושלים של זהב’. בלי השכלה מוזיקלית הוא היה יותר טוב ממנצחים מקצועיים”.



מקהלת הילדים על שם צדיקוב חסרה כיום?
“זאת שאלה ששאלתי את עצמי לא פעם, אם למקהלת הילדים כפי שהייתה אז והפסיקה לפעול בסביבות מלחמת המפרץ הראשונה יש מקום במציאות של היום. לאחר מחשבה, נראה לי שלא. ילדה רואה כיום את העולם אחרת מאשר ילדה לפני 30־40 שנה. היום היא רוצה להיות קודם כל כוכבת טלוויזיה. מקהלה זו עבודה קולקטיבית. היום הקולקטיביות כבר לא במודה”.



לדבריו, הוא נותר בקשר עם בני טיפוחיו. “יש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת”, הוא מספר.



הוא נולד ב־1920 בעיר ההונגרית סאטו מארה (סאטמר), שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה לתחומי רומניה. התוצאה: רוט הוא רומני עם מבטא הונגרי בולט. הוא גדל בבית לא מוזיקלי, אבל לילד הביאו מורה מדופלמת לנגינה.


מאז היותו בן 11 הוא צמוד לפסנתר. גורלו המוזיקלי נחרץ כשלאחר לימודיו התיכוניים הגיע לבודפשט כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה ע”ש פרנץ ליסט. שם נאמר לו כי לא יהיה פסנתרן קונצרטים בגלל להיטותו לאימפרוביזציות. הבחנה מפוקפקת זו העבירה אותו ללימודי קומפוזיציה וניצוח. המלחמה לכדה אותו בביקור אצל הוריו והחל פרק הזוועות בחייו של רוט.

“מהגטו שהוקם בעיר לקחו אותנו בטרנספורט השלישי לבירקנאו”, הוא משחזר. “מכות. כלבים. אין יותר אמא. היא נלקחה לקרמטוריום. נשארתי עם אבא. קיבלנו תפקיד נורא - לפנות גופות מהמשרפות. משם הועברנו למחנה ריכוז ליד מאוטהאוזן באוסטריה. שם שמו אותי בתור מוזיקאי בתזמורת המחנה. זה מה שהציל לי את החיים. כל פעם שתלו אסיר שניסה לברוח, הכריחו אותנו לנגן שיר גרמני שנקרא ‘כל הציפורים חזרו’. ניגנו ורק בנס לא הרגו גם אותנו. השחרור על ידי האמריקאים תפס אותי במחנה אבנזה, שם נמשכו מעשי הרצח של הנאצים עד הרגע האחרון”.

רוט ניצל מהתופת והשלים את לימודיו באקדמיה למוזיקה בבודפשט, שם נמנה המלחין הדגול זולטן קודאי עם מוריו. כשחזר ב־47’ לטימישוארה, נקלט שם כמנצח עוזר באופרה הממלכתית. תוך שש שנים מונה למנצח הראשי שלה. בין לבין ניצח במופעי בלט ויצא עם הרכב עממי להופעות ברחבי הגוש המזרחי. לכאורה, היה אמן בשיאו, אבל חש חנק. כשהגיש ב־58’ בקשה לעלות לישראל, פוטר מיידית מהאופרה והתנסה בהמתנה מורטת עצבים של שנתיים עד שזכה בהיתר היציאה המיוחל.

לאסלו רוט, שנת 1973. צלם : יצחק ברז
לאסלו רוט, שנת 1973. צלם : יצחק ברז


ראשית דרכם בארץ של רוט ומשפחתו הייתה במעברת בת ים. “זה לא היה גן עדן”, הוא נזכר. חום, אסבסט, חול. רוט, שאיננו מהמתלוננים, הפך במהרה לדמות בולטת בנוף המוזיקלי של שנות ה־60, הן במוזיקה הרצינית, הן במוזיקה הקלה, שבה במקביל לניצוח על מקהלת צדיקוב ניצח על תזמורת הבידור של קול ישראל. הוא ראה את שולי נתן, עפרה חזה, דורית ראובני ורבים אחרים ברגעי התגלותם ב”תשואות ראשונות”, תוכנית הרדיו שהייתה כוכב נולד של אז.

רוט, שנהיה עד מהרה לאחד המעבדים המבוקשים, חב תודה למשה וילנסקי, שלא רק היה מענקי הזמר העברי אלא גם מעבד בחסד עליון. “וילנסקי, כמי שהיה אחראי על תזמורת הבידור, שבה ניגנו לא פחות מ־34 נגנים, היה זה שפתח בפניי את השער לעניין של העיבודים, כשאף אחד עוד לא הכיר אותי כאן”, אומר רוט, שעיבד לתוכניות בידור כמו “שלכם לשעה קלה” וגם לתקליטים, דוגמת אלבום המופת שבו ביצעו עדנה גורן וקובי רכט משירי סשה ארגוב.

מ־1980, לאחר שניהל מוזיקלית את “אנחנו כאן”, להקת הפולקלור של יוצאי ברית המועצות, נעלם למשך עשור מהנוף הישראלי, לאחר שחבר ותיק סידר לו ג’וב של מנצח באופרה של מקסיקו סיטי. החבר היה טנור העל פלאסידו דומינגו. “דומינגו, שהכרתי באופרה הישנה בתל אביב, לא היה הזמר הגדול שכיום כל העולם מעריץ אותו”, הוא מציין. “דה פיליפ עשתה לו טירונות. אני זוכר איך נתנה לו לשיר שורה אחת, רק שמונה תיבות, ב’ריגולטו’. אבל הוא לא עשה בעיות. פלאסידו היה ונשאר אדם יוצא מהכלל, שאף פעם לא זכור לי עם האף למעלה. אנחנו בקשר עד היום”.

אין פרנסה בהלחנה

רוט ניצח על תזמורות ברחבי תבל, ובמקומות רבים הפגין מעוף וברק בעיבודיו, אבל לא הרחיק לכת כמלחין. “יכולתי להלחין יותר”, הוא מודה, “אבל גיליתי שמכתיבת מוזיקה אי אפשר לחיות. שהרי אתה כותב במשך שנה־שנתיים איזו סימפוניה ואחר כך אתה מחכה שנים עד שמישהו ייקח אותה לביצוע. מזה אין פרנסה. עדיף לעבד או לנצח”.

מי שהחזיר אותו לעניינים בשנות האלפיים היה נכדו המפורסם, פיטר רוט. הוא גייס אותו כדי לעבד לתזמורת סימפונית ברומניה אלבום משירי שארל בודלר בביצוע חברו מאור כהן, שאותו הפיק מוזיקלית. ניכר ברוט שעם כל האהבה שהוא מרעיף על נכדו, שניהם אינם באותו ראש: “מה שפיטר עושה לבדו ובמוניקה סקס, כולם אומרים שזה טוב, אבל זה לא כוס התה שלי”.

מיותר לומר שהמוזיקה היא כמעט כל עולמו של רוט. ברצותו להתאוורר ממנה, הוא “מנגן” על כן הציור ויצירותיו משתלטות על קירות ביתו. “אני מצייר משום שאין לי כסף לקנות ציורים יקרים”.

מהו הפטנט כדי להיות כמוך בגיל כמעט 99?
“אין פטנט. כנראה מישהו שומר עלי מלמעלה. אבל אם אתה שואל, אף פעם לא התקרבתי לעישון ולאלכוהול. האם זה עוזר לי? לא יודע. צ’רצ’יל נהג בעניינים האלה הפוך ממני וחי לא רע גם בגיל מבוגר”.