בבחירות הקרובות אצביע, ככל הנראה, לחיבור המשונה הזה שבין מרצ והעבודה, בעיקר בגלל ההרגל הנצחי שלי לשלשל פתק של “אמת" בקלפי. ואם בסופו של דבר תוקם קואליציה שבראשה לא יעמוד נתניהו, אהיה מרוצה. כי הגיע זמנו ללכת, מזמן. אבל זאת תהיה בעיקר הקלה, לא שמחה, וכזו המהולה בהרבה מאוד מועקה וסימני שאלה. סימני שאלה שאני מפנה לעצמי ולכל מי שמתכוון להצביע לכחול לבן, או למרצ עבודה (כלומר, קרוב ל-99 אחוז מהאנשים שאני מכיר):

1. מיהו לעזאזל בני גנץ? חי נפשי, כשאני חושב עליו עולה לי בראש רק דמותו מ"ארץ נהדרת", בגילומו האדיר של ליאור אשכנזי. זאת מערכת הבחירות השלישית שלו, ועדיין אין לי מושג מהן עמדותיו, מה מבנה האישיות שלו ואפילו - עד כמה הוא באמת רוצה להיות ראש ממשלה ולא נקלע פשוט לסיטואציה. האיש הזה אמור להנהיג את אחת מהמדינות המסובכות ביותר לתפעול בעולם. ולקבל החלטות מיידיות שיכולות להשפיע באופן ישיר על כולנו, כולל ברמה הבסיסית ביותר של חיים ומוות. לא מטריד אתכם קצת שהוא עדיין נראה כמי שמדקלם רק טקסטים שכתבו לו יחצנים?

2. מהי האידיאולוגיה של כחול לבן? מהי האידיאולוגיה של עבודה־מרצ? מהו הקשר הערכי והפוליטי בין יועז הנדל ותמר זנדברג? איך יכולה להיות מפלגת שמאל מאוחדת, שבעשירייה הפותחת שלה לא מופיע אפילו ערבי אחד? ועוד ועוד תת־שאלות, שהמסקנה המשותפת שלהן ברורה - המטרה היחידה של כל המערכים האלה היא “רק לא ביבי". מעבר לכך שזה עלוב, ברמה הערכית, נשאלת השאלה מה יקרה ביום שאחרי. למי ולמה בעצם הצבענו.

3. האם בסופו של דבר, בניכוי התיעוב האישי המובן כלפי נתניהו ומשפחתו, אתם באמת חשים זעזוע כה גדול מאותו תיק 4000, שעל פיו נתניהו זכה לסיקור חיובי באתר וואלה תמורת הטבות לבעלי האתר? זו התנהגות פסולה, ללא ספק, אולי גם פלילית על פי החוק, אבל האם היא באמת אות ומופת לשחיתות שלטונית מטורפת, שצריכה להביא לנפילתו של ראש ממשלה? והכל, כמובן, בפרופורציה לפרשיות של ראשי ממשלות קודמים (האי היווני, זוכרים?), ולמציאות הוותיקה של יחסי פוליטיקה ותקשורת בישראל, המבוססת על יחסי תן וקח.

4. האם מערכת התביעה והמשפט הישראלית, שנהנית כרגע מאשראי בלתי מוגבל ואסור לדבר בה סרה, כי היא בצד של “נגד נתניהו", לא זקוקה לניקוי אורוות יסודי ולבדק בית? הרי רק מעט המידע שזרם לציבור מחקירות אפי נוה, למשל, מעורר חשד אמיתי שלפיו שופטים זכו בתפקידם באמצעים פסולים. ויותר מדי סימני שאלה מתעוררים בפרשיות כמו זו של רות דוד, שהייתה בכירה בפרקליטות. ביום שאחרי נתניהו, האם יקום מנהיג אמיץ דיו כדי לחקור גם את החוקרים?

5. אהוד ברק. המוני אנשים בגוש נתקפו התלהבות לנוכח שיבתו לזירה, ושיתפו בצמא כל הגיג שלו. והכל תוך התעלמות מהעובדה שהאיש המבריק הזה טועה שוב ושוב כמעט בכל הערכה. אסד ייפול תוך זמן קצר, טראמפ יישב למשא ומתן עם המשטר האיראני, המחנה הדמוקרטי תביא לסיום שלטון נתניהו, ועוד ועוד להיטי זהב. האם העובדה שהוא היחיד שניצח את ביבי בבחירות מעניקה לו קרדיט נצחי?

6. והחשוב מכל. רצף מערכות הבחירות האחרונות מוכיח שהציבור הישראלי עדיין מצביע באופן שבטי. השתייכות למחנה על פי עדה, דת ומיקום גיאוגרפי עדיין גוברת על כל אידיאולוגיה. האם ביום שאחרי ביבי יקום מישהו שיצליח לשבור את מעגל הקסמים הזה, שגורם לאותו תיקו ארור, ולייצר ערכים מאחדים ושוברי מחנות? 

על הסכין

1. הפרישה של משה כחלון מהחיים הפוליטיים היא מאורע מאוד מעציב לטעמי. לאו דווקא בגלל האיש עצמו, אלא בגלל הניסיון התקדימי לשבור את המחנות המסורתיים, וליצור הנהגה שפונה למעמד הביניים החדש. זה שהיה פעם עני, פריפריאלי ומצביע ליכוד נצחי. הניסיון הזה רשם הצלחה מרשימה ואז התרסק. חזרנו לנקודת ההתחלה.

2. מה אפשר ללמוד מהצלחת המופע של “רדיו בלה בלה"? שהקהל הישראלי צמא לסקס אחר. מופע מוזיקלי שחורג מהשטאנץ הקבוע, ומעניק אלמנטים שלקוחים מעולמות נוספים, כמו תיאטרון וקולנוע. נכון שמלכתחילה מדובר באלבום קונספט, אבל לדעתי זו תהיה מגמה - שואו גדול של אומן/הרכב ותיקים, שיהיה בו יותר מרק שירים.

3. המסקנה המרכזית מהעונה הנוכחית של “הכוכב הבא לאירוויזיון" היא שגדל פה דור צעיר שכבר בגיל 17 נשמע מקצועי ומלוטש, כאילו בילה שנים על הבמות. זה מצטרף למגמה עולמית שבה הנוער פשוט לוקח את השלטון - מישהו אמר בילי אייליש? מגמה שעוד תשנה את עולם המוזיקה לחלוטין בעשור הקרוב.