בימים כתיקונם, אזרח ישראלי ממוצע שנמנה עם המעמד הבינוני וחי חיים שגרתיים, כמו סחבק, לא נתקל כמעט בשאלה של גבולות הציות. גם כשאתה יודע היטב שאין כאן שוויון אמיתי בנטל, כמי שמשלם מסים בזמן, משרת במילואים, הילדים שלו מתגייסים לצבא וכו', מדובר בתחושה עמומה למדי שאתה פורק בשיחות סלון, או בהאזנה לשירים של הדג נחש. אנחנו בטח, בטח לא פראיירים. כי כל עוד טוב לך, או לפחות נוח לך, אין לך את הדרייב הנדרש כדי לפרוץ את גבולות החינוך שספגת. זה שרואה בציות לחוקי המדינה ערך עליון, מוחלט, בלתי ניתן לערעור.
אבל הימים האלה אינם ימים כתיקונם. הם גם פוגעים באופן ישיר באיכות החיים שלנו, וגם מחדדים מאוד את האבסורדים הקשורים באי־השוויון בנטל. והצירוף של שני הדברים האלה גורם לאנשים כמוני להרהר, באופן תקדימי כמעט, בטוטאליות הזו של הציווי לציית לחוק.
זה מתחיל בדברים הקטנים, כי בתקופה הזו החוק פולש אל תוך היומיום שלנו.
למשל, הדרישה לצאת מהבית עם מסיכה, שסותרת הנחיות קודמות, וגם לא לגמרי מקובלת על כל המומחים. וכך אני מוצא את עצמי, בדרך למכולת נאמר, עם בנדנה אופנתית סביב הצוואר שמוסבת למסיכה רק ברגע שבו אני נכנס לחלל המכולת, אף על פי שההוראות מדברות על רגע היציאה מהבית. שלא לדבר על טווח 100 המטרים הקדוש, שאני מותח את גבולותיו בכל פעם שבה אני יוצא לחלץ עצמות. וכך אני חש בעירוב של אימה מפני זרועות החוק, יחד עם הסיפוק השובבי הנובע מיופיו של החטא. כן, אני ממש צ'ה גווארה של הפרברים.
אבל אלה, כאמור, עבירות קלות וזניחות, שלא באמת מספקות לי קונפליקט אמיתי. קונפליקט שמתחיל להיווצר לנוכח המראות של חרדים שממרים בכוונה את צווי המדינה ומדביקים את עצמם למוות (לא כולם, רק מיעוט, אסור להכליל וכו'. ועדיין, מדובר בחרדים). כשאתה רואה תמונות של מרדף משטרתי בפארק אחרי רוכב אופניים בודד למול כאלה של יחידות משטרה שלמות המותקפות במאה שערים וכמעט לא מגיבות, כל הקונספט של שוויון בפני החוק נראה מגוחך מתמיד. כל כך מגוחך, עד שאי אפשר יותר להדחיק אותו.
עדיין לא היה לי העונג להיקנס בגין התקהלות או יציאה מהטווח המותר. אבל לו הייתי חוטף קנס כזה, הייתי מתקשה מאוד לשלם אותו לנוכח תיעוד של ציבורים שלמים בישראל שפשוט שמים פס על הכללים ולא נענשים. ולחלופין, אם חלילה וחס מישהו מיקיריי יידבק בקורונה ויזדקק למכונת הנשמה, שעליה ייאלץ להתמודד מול אנשים שזלזלו במחלה ורק סייעו להפיץ אותה, האם אשמור על פאסון בבית החולים, ואכבד את עקרון השוויון בפני החוק? כולי תקווה שלא אצטרך להגיע לדילמה כזו.
אבל לדילמה אחרת שכרוכה בחובת הציות כבר הגעתי. ואני מדבר על העיוות המקומם שהחוק יצר בישראל בין עצמאים לשכירים. והעובדה שכעצמאי אני מוצא את עצמי כרגע נזנח באופן מוחלט בידי המדינה. לא זכאי לדמי אבטלה, ולא זכאי אפילו לדמי המענק המפוקפק שהוכרז שיינתן לעצמאים, מהטעם הפשוט שבשנת 2018 - שעל פיה מחושב המענק הנוכחי - ההכנסה שלי הייתה גבוהה מדי לטעם המדינה. עזבו את הוויכוח העקרוני - האם מי שטרח והצליח לפני שנתיים, צריך להיענש על כך עכשיו. בואו נדבר על שאלה אחרת - מדוע שכיר שהרוויח בדיוק כמוני, עדיין זכאי לדמי אבטלה ואני לא מקבל דבר.
מה שמשיב אותי לחובת הציות. כי בקרב העצמאים, הזועמים בצדק, יש קריאה רווחת למרד מסים. ובייחוד, להפסיק לשלם לביטוח הלאומי, שגם בעת חירום כמו עכשיו לא מסייע כהוא זה לעצמאים. והנה, אף על פי שאני מבין לחלוטין את הצדק שמאחורי הדרישה, וחש על בשרי את המצוקה, אני לא מסוגל להביא את עצמי לסרב פקודה ולהפסיק לשלם. ואני כבר לא יודע אם מדובר בהתנהלות מוצדקת, שנועדה למנוע אנרכיה, או בפחדנות לשמה. וזה מה שהכי מפחיד אותי.
***
1. ובאותו עניין. בתקופה הנוכחית אנחנו נשבעים לבוא חשבון עם כל מי שמקומם אותנו כרגע, ביום שאחרי המגיפה. עם המפרסמים הציניים, עם הבנקים שמגדילים את הריביות, עם רשתות השיווק שדופקות עלינו קופה ועוד ועוד. אבל האם כשנצא מהבתים אכן נעשה משהו? או שנהיה מותשים וספקנים מכדי להילחם באמת? לצערי, אופציה ב' היא הריאלית.
2. נדמה שלא משנה מה יקרה בכדור הארץ - מגיפה עולמית או מתקפת חייזרים כוללת - עדיין נתעורר בכל בוקר לידיעה המנתחת את סיכוייו של דני אבדיה בדראפט הקרוב ב־NBA. קשה לקבל את הטירוף הפרובינציאלי הזה, שמייצר קשקשת אינסופית ברשת אפילו עכשיו. בעידן שבו לא בטוח בכלל מתי תתחדש ליגת הכדורסל.
3. הספר “אני כותבת לך מטהרן" (אחוזת בית) יצא לפני כשנתיים, אבל הגעתי אליו רק עכשיו. וכדאי גם לכם. דלפין מינואי כתבה רומן כמעט אוטוביוגרפי על עשר השנים שבהן התגוררה באיראן, כאיראנית למחצה, ומספקת הצצה מרתקת - בעיקר לקורא ישראלי - לחיים הכפולים של צעירי המדינה. אלה שמנהלים חיי לילה סוערים מתחת לחיג'אב.