מסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו בשני בלילה נראתה באמת כמו מסיבה. מסיבת פרידה מהקורונה. המבטים חמורי הסבר והתחזיות הקודרות פינו את מקומם כמעט בבת אחת להבטחות על עתיד ורוד ומשוחרר מהגבלות. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה שמאחורי השינוי הזה, ולרמת האמינות שהוא משדר. רק לציין שנתניהו - אולי האדם עם החושים הכי חדים במזרח התיכון, לפחות - זיהה את רחשי הלב של הציבור, והבין שחייבים להתחיל לשדר אווירה של סוף קורס. גם אם הקורס רחוק מלהסתיים בפועל.
כי כמו שנתניהו הבין היטב, בשטח הוכרז כבר מזמן על חזרה לשגרה. רחובות תל אביב שטופי השמש התמלאו בחוגגים שממש לא מקפידים על טווח ביטחון, הפקקים שבו לכבישים וכך גם הפרסומות על חופשות הקיץ.
אין לי כמובן דרך לחזות את העתיד ולדעת אם יגיע או לא יגיע גל שני של מגיפה. אבל בשלב הזה, די ברור שעבור מרבית הישראלים העידן הנוכחי ייזכר כתקופה לא נעימה, שפגעה באופן זמני בהרבה תחומים, אבל לא תביא לשינוי דרמטי בחיים. אלא שבניגוד אליהם, מגזרים רבים (שהם עדיין מיעוט) יחוו אותה כטראומה אמיתית. לפעמים אפילו כטרגדיה. ע"ע אנשי תרבות, חיי לילה, תיירות, מסעדנות, ספורט ועוד.
ובתור נציג של אחד המגזרים האלה, אני יכול לספר לכם שהדיבור הזה - על חזרה לשגרה - פשוט מוציא אותי מדעתי. כי כל עוד כולם ישבו בבית, והעתיד נראה ערטילאי באופן כללי - העובדה שתחום הבמה והתיאטרון כנראה נמחק לחודשים ארוכים נראתה פחות עגומה. צרת רבים וגו'. אבל עכשיו, כשאדי הקורונה מתחילים להתפוגג, נחשפת המציאות המתסכלת. הקורונה פגעה קשות במוקדים מאוד מסוימים, שלא יוכלו לחזור ולעמוד על הרגליים ביום שאחרי מסיבת הריקודים של נתניהו. ועדיין לא ברור מתי כן. במקום לנסות לפצות אותם באופן פרטני, או לפחות להציע תוכנית קונקרטית של שיקום, קיבלנו מצעד גאווה של שרים מחויכים ברוח המפקד.
אבל אתם יודעים מה עוד יותר מוציא אותי מדעתי? הסולידריות המזויפת. הביטויים בסגנון עדות “נעבור את זה ביחד". שלא לדבר על “כולנו בסירה אחת" (קלישאה שסיפקה, בין היתר, הכוכבת שירי מימון. אותה זמרת שהופיעה בכל טקס ותוכנית אפשריים ביום הזיכרון ויום העצמאות, בזמן שאלפי קולגות שלה לא ראו במה כבר חודשים). תפסיקו כבר לדבר ב"אנחנו", כי אם יש משהו שימי הקורונה האלה לימדו אותנו מצוין זה שהסולידריות הישראלית עברה לשיעורי היסטוריה.
זיכרון דברים: החילונים זעמו על החרדים, בטענה שהזלזול שלהם בנהלים ינעל את כולנו בבתים ויתפוס לנו את מכונות ההנשמה; אותו כנ"ל לגבי הערבים (אבל את החרדים שונאים יותר. בתל אביב לפחות); השכירים היו אדישים לחלוטין למאבק של העצמאים, שבניגוד אליהם לא זכאים לדמי אבטלה והמדינה עושה מהם צחוק; בקרב העצמאים, בעלי העסקים הגדולים דאגו לעצמם, והפקירו את המוני העסקים הקטנים; מדינה שלמה האשימה את המורים בפרזיטיות ובחוסר נכונות “להיכנס מתחת לאלונקה", כולל מגישות טלוויזיה המרוויחות סכומים שמורה יכול רק לחלום עליהם; הורים שכולים לא הורשו לעלות לקברי יקיריהם, בעוד המונים הצטופפו בתורים כדי להיכנס לאיקאה; אומנים שקיבלו פנייה להשתתף במשדרי טלוויזיה לא שעו לבקשת האיגודים שלהם להחרים את השידור, כדי לייצר לחץ קולקטיבי על הערוצים השונים. וכן הלאה.
אם להישאר בקלישאות, כולנו גדלנו על המשפט המנחם, שבא כקונטרה לכל אזכור של הבדל לרעה בין ישראל ומדינות אחרות. משהו כמו: כן, אבל אצלם אם מישהו נופל באמצע הכביש, אף אחד לא יבוא לעזור לו! בניגוד, כמובן, למדינה החמה והתומכת שלנו.
אולי זה היה נכון פעם. אני מסופק. אבל כרגע יש לא מעט ישראלים ששוכבים - מטאפורית - באמצע הרחוב, ולא עושה רושם שחבריהם על המדרכה ממש עומדים בתור כדי לעזור להם. אז בזמן שאתם שועטים חזרה לקניונים, חדרי הכושר וטיפולי היופי, נסו לזכור שיש המוני ישראלים פצועים, שמבחינתם הקורונה רחוקה מלהיות היסטוריה.
על הסכין
1. פסטיבל דוקאביב המצוין לסרטים דוקומנטריים, שהיה אמור להיפתח בשבוע הבא, המציא עצמו מחדש ברוח התקופה. במסגרת האירוע האינטרנטי, “דוקוסטרים", תוכלו לצפות בסרטי הדוקו הבולטים של השנים האחרונות, בארץ ובעולם, במחיר סמלי של 10 שקלים. ויהיו גם ראיונות ושיחות אונליין עם חלק מהיוצרים. שווה.
2. העונה השנייה של "after life" (נטפליקס) היא עדיין אותו תמהיל ריק ג'רבייסי מענג של קומדיה, מיזנתרופיה ואנושיות. אבל בעונה הזאת נוספה לה גלריה של דמויות משנה שהן כל כך הזויות, מופרעות, אנגליות ומצחיקות עד דמעות, שרק בשבילן שווה לצפות בה. מדוור הומלס המתאהב בזונה, ועד פסיכולוג שוביניסט וגס רוח. כולם נהדרים.
3. ועוד מיני־סדרה חדשה ומעולה בנטפליקס - “הוליווד". סיפור תקופתי, שעלילתו מתרחשת באמצע שנות ה־40, על תעשיית החלומות המטורפת של עיר הסרטים. לא סיפור שעוד לא הכרתם - גלריית דמויות של צעירים שחולמים להצליח בגדול, ובדרך משלמים מגוון של מחירים - אבל הכל במעטפת פופית, שנונה, סקסית ומצולמת נהדר. כמו כל מוצר של ריאן מרפי.