פרולוג
אני שחקן בתיאטרון של נסים אלוני. אני עומד על הבמה ושומע שהאולם הולך ומשתתק. גם האורות מתעמעמים. עוד מעט יעלה המסך ואצטרך לומר את דברי. אבל איני יודע מה לומר. וגם לא אם שכחתי מה למדתי, או שמלכתחילה לא היה לי מה לומר. נסים אלוני עובר, ואני תופס אותו בשרוול, מספר לו את מצבי, ושואל: "מה לעשות?". "שכחת את המילים?", הוא שואל. "לא שכחתי. מלכתחילה לא היה לי מה לומר". הוא משחרר את עצמו מידי ועונה: "אם אין לך מה לומר, תרד מהבמה", והוא פונה והולך.
("סיפורים מאזור השלווה" / יוסל בירשטיין)
"הוא בעיניי אחד משלושת ארבעת חמשת הסופרים היהודים הגדולים במאה העשרים, ואני מדבר על סדר גודל של קפקא ועגנון. יש לו יתרונות עליהם כמו שלהם יש יתרונות עליו". ("ידיעות אחרונות", 13.2.2004)
אלה דבריו של פרופ' מנחם פרי. חוקר, עורך וחבר קרוב־קרוב של יוסל בירשטיין, הסופר שאתמול, ב־24 בספטמבר, מלאו מאה שנה להולדתו.
פרופ' מנחם פרי היה גם המגלה והמוציא לאור של ספריו של יוסל בירשטיין. ועל זה אמר הפרופ' גרשון שקד: "אשרי הסופר שזכה לעורך כמו פרי, ואשרי פרי שזכה לסופר כיוסל בירשטיין" ("הארץ" / 12.5.2004)
אני לא. כלומר, אני כן זכיתי להתמוגג ובפירוש להעריץ את יוסל בירשטיין כמו את הסיפורים שלו. אבל החמצתי את ההיכרות האישית עם האיש הזה, שכל כך אהבתי אותו ואת סיפוריו שהופיעו בתריסר הספרים שפרסם. הוא נפטר בשנת 2003, לפני שהספקתי להציע לו חברות.
כתבת סיפור כדי לשמח את שכניך.
כשהם צחקו, שמעת בצחוק שלהם את צחוק נשמתך.
וכך נודע לך שלא למענם, אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך כתבת את הסיפור.
איזה מין מקום זה, לטמון בו את צחוק נשמתך?
("חלומות 1978" / יוסל בירשטיין)
תמונה ראשונה
"באתי לגבת, ובגבת חי אז איש בשם חיים גבתי. לימים שר החקלאות", ככה הוא סיפר לציפי גון־גרוס בגלי צה"ל. "כבר אז, כרכז המשק, היה לו מבט אגריקולטורי מאוד. אמר לי: 'יוסל, באת מאוסטרליה, ארץ הכבשים? וכאן אתה תהיה רועה צאן'. האמת, 14 שנה במלבורן ולא ראיתי אפילו זנב של כבשה. וכך הייתי לרועה צאן".
על פי מה שפרסם נעמן כהן בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר", מופיע הסיפור הזה במכתב שכתב יוסל לאמו של כהן. במכתב הוא מסביר קודם כל למה בחרו הוא ומרגנית אשתו דווקא בגבת. כי מכל המקומות בארץ שבהם הם ביקרו, הזכיר טעם המרק בחדר האוכל של גבת את טעם המרק של ביאלא פודולסק, עיר הולדתו בפולניה.
בגרסת המכתב של נעמן כהן, הגיעו לגבת שני היוסל'ים: בירשטיין וברגנר. השניים היו חברים טובים עוד באוסטרליה. אחרי שחיים גבתי, רכז המשק, מצא תפקיד רועה צאן ליוסל בירשטיין, הוא פנה ליוסל ברגנר ושאל:
"ומה מקצועך אתה?"
"אני צייר", השיב ברגנר.
"צייר? אז תחזור לתל אביב".
יוסל ברגנר חזר לתל אביב. יוסל בירשטיין נשאר בגבת. 11 שנים הוא היה רועה צאן בגבת.
תמונה שנייה
מאז שעזב את גבת, אי־שם בתחילת שנות ה־60, הוא הספיק להיות בטבעון ובנצרת עילית (נוף הגליל בשבילכם), שם כיהן אפילו כמנהל מחלקת השקעות בבנק הפועלים. בשנת 1982 הגיע לירושלים, שבה הוא גר עד יום מותו.
בירושלים התפתחו והתעצמו סיפורי האוטובוס של בירשטיין. "אתה נראה כל כך טוב. איך זה?", שאל אותו גבי גזית בתוכניתו "סופסופ", ששודרה בסוף שנות ה־80. "זה הכל מהאוטובוסים", ענה לו יוסל. "אני נוסע באוטובוסים, שם מתרחשים דברים ואנשים מעלים חיוך. חיוך מפעם לפעם זה עוזר".
היה לו קושי, לנהג, לסגור את הדלת הקדמית. הוא ביקש שלא יעלו יותר, אבל לא צייתו לו ונדחפו פנימה. אחד נשאר וידו בחוץ. הנהג הציץ במראה שמעליו והתלונן על חתיכת החום שפקדה את הארץ ועל ההתנהגות המוזרה של תושביה. כששוחררה היד, נסגרה הדלת, והאוטובוס זז ממקומו, נזכרה האישה שישבה מאחורי הנהג כי שכחה לרדת. היא מצאה פתח במחיצה, תקעה אצבע והחלה לדקור בגבו של הנהג, כשהיא קוראת: "רגע! רגע!". כל מי שנסע אי־פעם באוטובוס מכיר את הסצינה הזו, אבל לתאר אותה כמו יוסל בירשטיין יכול רק יוסל בירשטיין.
הגישה לדלת הקדמית הייתה חסומה, ולכן החלה להידחף לעבר הדלת האחורית. "אוי ואבוי לי!", קראה, עדיין נבהלת שמא יתחרט פתאום הנהג, ויצא לדרך לפני שתספיק לרדת. הנהג, מצידו, זירז אותה בקריאה "גברת", ונוסעים אחרים הצטרפו אליו בטפטוף של "גברת" משלהם.
("כתם של שקט" / יוסל בירשטיין)
אתנחתא
הוא נולד בפולין בעיר ביאלא פודולסק שבמזרח הארץ. העיר נהרסה במאה ה־17 כשפלשו לשם השוודים והקוזקים. היהודים התיישבו בה משנת 1621. יוסל היה בן 17 כשהיגר לבדו מביאלא פודולסק לאוסטרליה. אבל העיירה היהודית הייתה נעוצה בלבו ובנשמתו וגם באופן דיבורו. כי יוסל בירשטיין דיבר עברית בניגון יידי, מה שהוסיף המון תבלינים לסיפורים שלו. עד היום כשאני קורא את סיפוריו, אני שומע אותו מספר אותם בניגונו המיוחד, שאני קורא לו "עברית ביידיש".
כשראו אותי ברחוב אמרו לי שאבי ואמי, שנהרגו במלחמה, באו עכשיו לחתונה של בתי. נרעש, לא זכרתי היכן הבית שלי, וכשחזרתי הביתה לא נראתה הדירה כמקודם. נכנסתי לחדר הגדול, ואחותי שהייתה שם כיוונה אותי ללכת לאורך המסדרון, ואחר כך לחדר של הבקתה שניצבה בחצר, שם אפגוש את אבא־אמא... הם היו עסוקים מאד, וכלל לא ידעו שאני עומד לידם ומחכה שיאחלו לי מזל־טוב.
("סיפורים מאזור השלווה" / יוסל בירשטיין)
תמונה שלישית
פעם ראתה דניאלה שמי את נעמי שמר בבית קפה. היא ניגשה אליה ואמרה לה שלמרות שהן לא מכירות זו את זו, היא הרגישה שהיא חייבת לומר לה שהיא מאוד־מאוד אוהבת אותה ואת השירים שלה. "אני לא מאמינה", אמרה נעמי שמר, "ממש עכשיו אמרתי לחברה שלי, שיושבת פה איתי, שאם היה לי אומץ, אז הייתי ניגשת אלייך ואומרת לך כמה שאני אוהבת את מה שאת כותבת".
אני כל כך אהבתי את יוסל בירשטיין. את הספרים ואת הסיפורים שלו, ואיך שהוא היה מספר אותם בגלי צה"ל, שם ראיתי אותו הרבה פעמים. הוא גם היה חבר טוב של מיכה לבינסון, החבר שלי. אפילו אירחתי אותו באחת התוכניות שלי. אם היה לי אומץ, אז הייתי אומר לו כמה שאני אוהב את מה שהוא כותב.
שמואל סולומיר מת צוחק בבנק שלו. הלוי הבטיח לו בשורה טובה בעניין המניות והוא פרץ בצחוק. הלוויה הייתה ביום חם. קבצנים ליד שער בית הקברות נמנמו בחום והתעצלו לבקש נדבות. אחד מהם - רחב, נמוך, בבגדים כהים, קופסה בכל אחת מידיו - הקביל את פנינו בזרועות פתוחות, כמו בעל שמחה היוצא לקראת אורחיו, וקרא בקול חזני מתמשך: "שלום מקוננים!"
("המוטבים" / יוסל בירשטיין)
אפילוג
"בימיו האחרונים הוא היה מאושפז בהוספיס", סיפרה הסופרת מירה מגן למיה סלע במוסף התרבות של "הארץ" (3.3.2013). "הוא היה צלול וידע לאן הוא הולך. באתי לבקר אותו עם חיים באר, וחיים אמר לו: 'יוסל, אתה יודע, אני מלמד עכשיו פתיחה של סיפור שלך'. הוא ביקש לרומם את רוחו. יוסל הרים את היד הכחושה שלו ואמר: 'חיים, הספרות כבר לא שייכת לי. אני הייתי פעם רועה צאן. כשהכבשים הרגישו שכבשה עומדת למות, הם התרחקו ונתנו לה למות'".
גם אני ראיתי את הלוויה שלי בחלום. נושאים אותי בארון, ואחרי הולך איש ובוכה בקולי־קולות. אני רציתי לוויה מנומסת ותרבותית, והוא בוכה ומקלקל לי את הלוויה. התרוממתי בארון לראות מי זה שהולך אחרי ובוכה. ראיתי איש קטן עם קרחת. אני בעצמי מקלקל לעצמי את הלוויה. אמרתי: "שא, שא, שא".
("סיפורים מאזור השלווה" / יוסל בירשטיין)