דנה, בתו הבכורה של יהודה בארקן, הקיצה מחלום אתמול בשעת בוקר מוקדמת. “חלמתי שאני יוצאת מבית העלמין בתום הלוויה”, היא מספרת. “פתאום ראיתי את אבי עומד שם מאחורי איזו בוטקה, אני חושבת שהוא החזיק ביד הליכון או מקל הליכה. הוא הסתכל עליי בחיוכו הממזרי ונופף לי עם היד. שאלתי: ‘מה זה, עבדת עליי?’, והוא ענה: ‘לא, באתי להיפרד’”.
חיים לא שגרתיים עברה משפחתו של הכוכב המנוח. ליהודה ולאילנה, אלמנתו, יש בת משותפת - הודיה, ובנוסף יש לו שלושה ילדים מנישואיו לנילי ברקן־גולן: דנה, רועי ועידו. דנה הייתה בת 8 כשהוריה התגרשו, ומאז חוותה לא מעט תהפוכות עם אב שהיה כוכב קולנוע ענק, חזר בתשובה, שקע בחובות ובסוף נפטר מנגיף קורונה, כשהוא בן 75.
“איזה אב הוא היה?”, היא חושבת בקול על השאלה. “אנחנו צריכים מוסף כפול ובהמשכים כדי לענות. לרכז ולתמצת זה ממש בלתי אפשרי”.
בהספד שנשאת בהלוויה שלו סיפרת שאביך תמיד הבין אותך, ופעם בראיון קראתי שהוא אמר שהוא לא תמיד היה שם בשביל ילדיו. “זה נכון. יש את האבא החילוני ואת האבא הדתי, ואלה לא שני אנשים שונים, כי במהות הוא נשאר אותו הדבר, אבל החילוני היה עסוק בהישרדות כלכלית, בעבודה, במרדף אחרי הסרט הבא.
באופן אובייקטיבי הוא היה מאוד עסוק. פיזית הוא לא היה נוכח כמו אבות אחרים, אבל ברמה הרגשית מעולם לא היה מצב שהייתי זקוקה לו, אפילו כנערה מתבגרת ומורדת, והוא לא היה שם בשבילי. באיזשהו שלב אמרתי לו: ‘אמא יותר לא מגיעה איתי לימי הורים, רק אתה’. תמיד התייצב ולא משנה כמה היה עסוק, וגם אם זה היה בשעה איחור, כמו בדרך כלל. יכולת ההכלה שלו הייתה לא אנושית, ולא רק בשבילי, אלא גם עבור אחיי”.
איזה טיפוס הוא היה? בסרטים הוא יכול היה להיות מאצ’ו, ומצד שני סופר־רגיש.
“במקצועי אני פסיכותרפיסטית, ומנקודת המבט שלי, כולנו עוטים על עצמנו מסיכות ולא מתפקדים רק עם מסיכה אחת. זה תלוי בסיטואציות. היו לו חלקים שאתה קורא להם ‘מאצ’ואיסטיים’, הגבר־גבר, אבל גם בסרטים הוא לא היה אלים. הוא היה חתיך הורס, בוא נודה על האמת. היה בו משהו כריזמטי, ממזרי. יש את התדמית שקשה לי לקשר אותה לסרט כזה או אחר, כי יש גם סרטים שבהם הוא זה שרדף אחרי האישה, רצה לכבוש את לבה”.
איך היה לגדול לצד אב כוכב?
“אי אפשר היה לשבת לאכול פיצה ביחד. לפרסום היו גם חלקים לא נעימים כמו החדירה לפרטיות, שלא אפשרה את הספייס המשפחתי. אבי מעולם לא סירב למישהו שרצה להצטלם או אמר ‘לא עכשיו’, ולא משנה באיזה מצב היה. כילדים זה גבה מאיתנו מחיר. הוא לא היה רק אבא שלי, הוא היה אבא של כולם. חייתי במשך תקופה ארוכה באנגליה וחזרנו ארצה רק לפני כמה שנים. הילדים שלי לא הבינו שיש להם סבא כל כך מפורסם. רק כשנפטר והם ראו מה קורה מסביב, הם קלטו. הבן שלי אמר לפני יומיים: ‘אני מבין שסבא היה כמו רובין וויליאמס. הוא הצחיק אנשים וגם יכול היה לגרום להם לבכות’”.
אהבת את סרטיו?
“אגלה לך סוד קטן, שרק החברים המאוד קרובים שלי יודעים. עד גיל 15 לא ידעתי שקיימים הסרטים האלה. לא ראיתי את ‘צ’רלי וחצי’ ולא את ‘חגיגה בסנוקר’, כשמסביבי החבר’ה בבית הספר היו מדקלמים משפטים כמו ‘מה רוצה התולעת? מחפשת חכה’. הם היו צוחקים ואני הייתי צוחקת איתם, כי זה הצחיק, אבל לא ידעתי שזה קשור לאבא שלי”.
הוא לא הראה לכם את הסרטים?
“הוא מעולם לא אמר: ‘בואו תראו איזה סרט עשיתי’. דברים שעשה - הוא עשה, נקודה. מה שהיה בעבר נשאר שם. הוא לא שמר תמונות. לא היו לו אלבומים עם אנשים או קלטות וידיאו של הסרטים. לא היה מדף עם הפרסים שקיבל. הוא לא התרפק על מה שהיה ולא אהב להתעסק בדברים האלה.
היינו מדברים המון בטלפון, והוא כל הזמן רצה לדעת מה חדש, שארגש אותו, ככה הייתה נפתחת השיחה, ואני הייתי אומרת: ‘תרגש אתה, מה חדש אצלך?’. היה עונה: ‘השבח לאל’, ואז בערב חברה הייתה יכולה להתקשר ולשאול: ‘את רואה את אבא שלך בטקס פרסי אופיר?’. לא ידעתי בכלל שהוא הלך. הוא לא אהב להתרברב או להשוויץ. הייתה לו ענווה כזו. אני גם יכולה לומר שמעולם לא התחברתי לפורנו הרך הזה. עם תחילת תהליך החזרה בתשובה, זה השתנה אצלו לחלוטין”.
היה חשוב לו להמשיך ליצור, לשחק?
“זה הפרדוקס הגדול. הרי יוצאים מנקודת הנחה שאנשים מפורסמים אוהבים להיות באור הזרקורים, וזה נכון, אבל אני אפילו לא יכולה להגיד אם הוא אהב פרסום. הוא היה צריך אותו כמו כל אחד בתעשייה, כי בלי זה אין עבודה. הוא הרי לא תכנן להיות שחקן, רצה להיות מתופף. הוא גם לא כמו החבר’ה הצעירים שמה שמעניין אותם זה לפתוח את הקרביים בשביל הפרסום. עם כל הראיונות שנתן במהלך השנים, מעט מאוד אנשים ידעו מה קורה איתו”.
לפעמים מה שבלט בסרטיו זו דווקא הפוזה, ואולי גם השוביניזם.
“אני מתחבטת המון עם הדבר. בטח שיש אלמנט שוביניסטי, מחפיץ, בסרטי המתיחות, ואם הוא היה פה, הוא היה אומר: ‘אני לא יכול להצטער על משהו שכבר עשיתי, זה לא רלוונטי’. צריך גם לזכור שמדובר בתקופה אחרת. זו הפרדוקסליות של אבא: מצד אחד יש מעין פוזה, מצד שני כשהיה מדבר איתי זה היה ברמות של ‘אני לא יכול לחיות בלעדייך’. הוא אהב נשים עם המון כבוד והערכה, והיה לו ברור שנשים הן עם הרבה יותר חכם מגברים, וצריך לחיות איתן בשלום”.
בלי דרמות
איך קיבלתם את החזרה בתשובה?
“זה היה תהליך מאוד אטי. זה לא שיום אחד קמנו בבוקר והוא הופיע עם ציציות וכיפה. בתהליך היו תקופות יותר מדקדקות, ואחר כך איזה איזון. אם בהתחלה היה מגיע אליי לסוף שבוע ומביא איתו כלים מפלסטיק, אז בשנים האחרונות כבר לא. החזרה בתשובה והאמונה היו פחות תלויות בדקדוק בפרטים הקטנים. הוא ידע ללכת בין הטיפות, כי בכל זאת ילדיו - לפחות אני, רועי ועידו - חילונים גמורים, והוא כיבד זאת כמו שכיבדתי אותו. אם היה רוצה כלים חד־פעמיים, אז היו, וברור שהאוכל היה כשר והוכן לפני כניסת השבת”.
הבנת מה גרם לשינוי הזה?
“הוא אמר שמשהו קרה לו בזמן מלחמת המפרץ. אני לא זוכרת הרגשה של שינוי משמעותי. בשנים הראשונות זה היה יותר עניין פנימי שלו, שיחות עם רבנים, קצת לימוד תורה. זה לא הורגש. לא יכולה להגיד שאני זוכרת את היום שבו הוא שם כיפה”.
בארקן של השנים האחרונות לא היה אותו כוכב של שנות ה־70 – לא רק בגלל החזרה בתשובה והבריחה מאור הזרקורים, אלא גם בשל המצב הכלכלי המעיק שאיתו נאלץ להתמודד. “אני לא חושבת שיש בן אדם בעולם שמצב כלכלי פחות טוב לא משפיע עליו”, אומרת דנה. “רק שהוא מעולם לא עשה מהצרות שלו דרמות כלפי חוץ. הוא יכול היה להגיד: ‘המצב לא מזהיר, אבל נתמודד’ ולמצוא את הפתרון. הוא היה טיפוס מאוד לא קורבני, אם אני מדברת בשפה המקצועית שלי”.
אבל בטח היה לו קשה להתמודד.
“כשהוא היה חילוני ועשה סרטים והיה מפורסם, צרכיו הכלכליים היו אחרים. היו אז גם ילדים קטנים, סגנון חיים מסוים. כאדם דתי הוא לא היה זקוק לדברים האלה. לא משנה מה היה מצבו הכלכלי, היה אומר לי: ‘תמיד יהיו אנשים שיהיה להם פחות ממך, ולהם את צריכה לתת’. לא משנה מה היה מצבו, את ה־20 שקלים, שהיו זרוקים ברכב, היה נותן לקבצן שדפק על החלון”.
בהוליווד שחקן כמוהו כנראה היה חי באחוזה עד יומו האחרון.
“מה לעשות? אם הוא היה כאן עכשיו, הוא היה אומר לך: ‘האחוזה שלי אולי לא נראית כמו האחוזה בבוורלי הילס, אבל היא מרגישה ככה’”.
"מתי הספקת לנוח?"
ברקן, בת 48, גרושה, חיה כיום בשוהם עם שני ילדיה. “הקשר שלנו בשנים האחרונות, בטח מאז שחזרתי, היה הכי חזק אי פעם”, היא מספרת. “אבי היה נורא מחובר לנכדים. כשעברתי לאנגליה הייתי צעירה, רווקה, וכשחזרתי פתאום היה לי בית, ואני מארחת לארוחות שישי. עשינו מנהג קבוע שפעם בחודש, את השבת הוא עושה איתי. היה לו אפילו מקום אצלנו בבית הכנסת”.
איך הוא הגיב כשנודע לו שנדבק בנגיף?
“אבי היה אופטימי כל חייו. גם אני, רועי ועידו במהות אנשים אופטימיים, ככה גדלנו. כשהוא קיבל את התשובה החיובית לקורונה, הוא הרי לא היה הראשון במדינה. כבר היו רבים לפניו, כולל טוביה צפיר, והם יצאו מזה. כשהתקשר לספר, הוא אמר, תוך כדי שיעול קל: ‘זה כמו שפעת. קצת מצונן, קצת עלה החום, קצת חלש, לא כל כך מרגיש ריח וטעם. נעבור את זה’. הוא גם אמר שהם בודקים מעבר למלונית, כי אשתו נמצאת בקבוצת סיכון”.
הוא סבל ממחלות רקע?
“הוא סבל מהשמנת יתר, קצת לחץ דם. הוא עבר ניתוח פחות מחודש לפני כן להחלפת מפרק הירך, אז הוא היה יותר חלש. הוא לא נכנס למחלה כשהוא בריא כמו שור, מה גם שהיו אנשים בריאים שנדבקו ומתו. הוא נכנס למלונית בירושלים, ולמחרת הרגיש מאוד לא טוב. אמר: ‘אני אקח עוד אקמול’, אבל היה לו קשה לנשום, והוא אושפז במחלקת הקורונה. אחרי כמה ימים החליטו להרדימו”.
כשעדכנו אותך בהליך, זה בטח הטריד.
“זו האופציה שהרופאים משאירים כאחרונה, אבל גם אז אתה לא מעלה על דעתך שהבן אדם לא יקום. אפילו שידעתי על מחלות הרקע, ושהן לא לטובתו, היה לי ברור שהוא ייצא מזה, גם אם זה ייקח עוד שבוע או שבועיים”.
איך נראתה השיחה האחרונה ביניכם?
“אני האחרונה שראתה אותו והייתה לידו. זו לא הייתה שיחה שבה ידענו שהוא הולך להיות מורדם ומונשם. הוא הרגיש אז לא טוב. התקשה לדבר בגלל החולשה הכללית, וגם בגלל שלא היה לו מספיק אוויר. היו חששות כמו כל בן תמותה שנמצא במצב כזה”.
הופתעתם מכמויות האהבה שהורעפו אחרי מותו?
“כשהסתובבנו איתו חווינו כל הזמן את ההערצה ואת האהבה, כמו שידעתי שיש אנשים שלא אוהבים את הסרטים והסגנון. מה שהפתיע אותי עכשיו, יותר מהכל, אלה הכמויות. ידענו על המתן בסתר ודברים שעשה. אם מישהו היה מתקשר ואומר: ‘הילד שלי מעריץ אותך, רואה ‘אבא גנוב’ ארבע פעמים ביום, והוא שוכב במחלקה אונקולוגית’, אבי היה עוזב הכל ונוסע. הייתי לפעמים שואלת: ‘איפה אתה?’, והוא היה עונה: ‘בדרך לעשות טוב למישהו’. אנשים שאנחנו לא מכירים כותבים לנו איך הכירו אותו, מה עשה עבורם ואיך שינה את חייהם. מזה אני בהלם. אני שואלת ‘מתי הספקת לנוח?’”.
היה מישהו שאכזב אותו?
“הוא דיבר על אכזבות, אבל אני אשאיר את זה אצלי בפרטי”.
מה הכי יחסר לך?
“סופי השבוע שהיו נטו אני, הוא והילדים. זה היה מזוקק ונקי. שבת שלמה שיושבים, נחים ומדברים שיחות נפש. כל פעם למדתי להכיר אותו עוד קצת, והוא למד להכיר אותי ואת הילדים עוד קצת, משהו שהוא אינסופי. זה הכי יחסר”. ד
