מסרטי בורקס למהפכת המזרחים: אלי תבור פותח הכל

הכתבה הוקלטה ע"י הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"לא רציתי אחוזים. יצליח, לא יצליח, אני לא אחראי. התייחסתי לזה כחלטורה", אומר העיתונאי אלי תבור, שאחראי לכתיבת התסריטים ללהיטי הענק של יהודה בארקן "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". הוא גם כתב את התסריטים לשוברי קופות היסטריים כמו "אלכס חולה אהבה", הזכור לטוב, ולסדרת סרטי "אסקימו לימון".

בהוליווד תסריטאי כזה היה מתגורר באחוזת פאר עם רולס רויס בחניה וג'קוזי בחדר השינה, אבל תבור, בן ה־86, מסתפק בדירה נאה בצפון תל אביב ולא יותר. כסף גדול מהקולנוע של פעם הוא לא ראה.

"הסרט הראשון שכתבתי היה 'כל ממזר מלך'", תבור נזכר. "הייתי חדש בעניינים ואמרו 'קבל סכום קבוע והיתר באחוזים מהרווחים'. בסוף הראו שההוצאות וההכנסות של הסרט היו שוות. לא קיבלתי גרוש. אז אמרתי שמעכשיו אקח רק סכום קבוע. ידעתי ש'צ'רלי וחצי' יצליח כל כך? יודע תוך כמה זמן כתבתי אותו? אולי חודש. בשנה אחת כתבתי שלושה תסריטים בנוסף לעבודה הקבועה כעיתונאי ב'העולם הזה'".

מאז מותו של בארקן, ערוצי הסרטים משדרים כמעט בלופ את להיטיו הגדולים. תוך כדי צפייה אפשר למצוא חבר'ה מכל הגילים שמצטטים קטעים שלמים, כאילו מדובר בחומר חובה לבחינת הבגרות. "יש לי שכן שניהל בנק", תבור מספר. "עד היום הוא רואה את הסרטים, חוזר עליהם בלי סוף, ובכל פעם שהוא רואה אותי הוא שואל 'איך ידעת את השפה הזו?'. יש בחגיגה בסנוקר סצינה בבית הרב. בין השאר הרב אומר 'ימשיך כבודו'. בשבילי זה היה טבעי, כי למדתי בבית ספר בצפון תל אביב והיינו פונים למורים בתואר 'כבודו'. ידעתי שזה יהפוך למטבע לשון? כעיתונאי הכרתי אנשים כאלה ויש לי אוזן טובה. שמעתי איך הם מדברים, איך הם מתנהגים, ויהודה ידע לממש את הדמות שראיתי בעיני רוחי. אני מכיר את כל אותם מדקלמים, אבל אם תשאל אותי מה כתוב, אני לא זוכר. בכל זאת כתבתי המון תסריטים".

הנאום של סלומוניקו

תבור קם ממקומו, נעלם ואז חזר עם תסריטיהם המקוריים של להיטי הענק "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". "אני שומר אותם וגם את ה'הרמס בייבי', מכונת כתיבה שעליה כתבתי 40 תסריטים, שמהם הפיקו 23 סרטים", הוא מתגאה. "לא היו אז מחשבים. אם היה שינוי אי אפשר ככה סתם לתלוש דף ולהחליף, היית צריך להדפיס את 100 הדפים מחדש".

למה כיוונתם?
"זו הייתה צריכה להיות קומדיה מצחיקה, מסחרית. היא לא הייתה מיועדת לזכות בפסטיבלים. היא באה למשוך קהל, ו'חגיגה בסנוקר' משך למעלה מ־600 אלף צופים".

אתה יודע להסביר את ההצלחה?
"איזו שאלה. אחד מעקרונות היסוד בכתיבת תסריטים הוא שאתה צריך ליצור הזדהות בין הצופים לגיבור. כל סרט מתחיל במילה 'רוצה'. זה רוצה להרוג אותך, ההוא רוצה כסף. התחלה של קונפליקט דרמטי, ויש מכשולים בדרך להשגת המטרה. ברגע שאתה מצליח לכתוב תסריט שבו הצופה מזדהה עם הגיבור והוא גם רוצה שהגיבור ישיג את המטרה, הסרט יצליח. בסרטים האלה הצופים, במיוחד בני עדות המזרח, הזדהו עם הגיבורים. ראו בהם את עצמם, ולדעתי הסרטים גם תרמו למהפכה העדתית בישראל".

באיזה מובן?
"מי היום בממשלה? מירי רגב, אמיר אוחנה, דוד אמסלם. זו מהפכה חברתית, עדתית. הם היום הרוב. מי זה הבייס של נתניהו, אני? כמי שעבד 25 שנה ב'העולם הזה' אני בעל מודעות חברתית גדולה. זה עיתון שכבר בשנות ה־50 שלום כהן כתב בו סדרת כתבות 'דופקים את השחורים', והוא היה היחיד שעסק בפער העדתי ודיכוי עדות המזרח. הזדהינו עם הפנתרים השחורים, עם אירועי ואדי סאליב. היו בסרטים האלה מסרים חברתיים".

תסריט משלושה משפטים

עד היום תבור רואה בתסריטאות עבודה צדדית יחסית לעיתונאות, שבה עסק כל חייו. הוא הגיע אליה ממש במקרה. "אנסו אותי", הוא מודיע. "כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד ב'העולם הזה'. זה לא היה עיתון רגיל, היה בו צוות של שלושה־ארבעה כתבים שלא חתמו אז על הידיעות, וזו הייתה גם הסיבה שנשארתי בו 25 שנה, כי יכולתי לכתוב בכל תחום ובין השאר כתבתי ביקורות קולנוע. לא הייתה לי הכשרה, לא למדתי. הייתי קונה כרטיס והולך שלוש פעמים בשבוע לראות סרט ואז כותב עליו.

בקולנוע 'אלנבי' הציגו את 'המלך ואני', ואיפשהו קראתי שאורכו 145 דקות. הלכתי ואחרי שעה וחצי נגמר הסרט. ניגשתי לחברת ההפצה ושאלתי למה הוא קוצר? הסבירו שעבור כל דקה נוספת, מעל שעה וחצי, המקרינים דורשים תוספת שכר ולכן בעלי בתי הקולנוע מקצצים. היה מפיץ סרטים שבמו עיניי ראיתי אותו לוקח סרט ומול המנורה יושב עם מספריים וגוזר. החלטתי לתבוע את בעל הקולנוע שיחזיר לי את דמי הכרטיס. פרסמו בעיתון 'אלי תבור, מבקר הקולנוע של "העולם הזה", הגיש תביעה', וככה כולם ידעו שאני מבקר קולנוע".

אז גם התחילה הקריירה שלו כתסריטאי. "בתל אביב הסתובב אז במאי בשם אדם גולדברג, בוגר בית הספר לקולנוע בלודז'", הוא מספר. "גולדברג רצה לעשות סרט עלילתי. אחרי מבצע סיני, ב־1956, התפרסם ב'העולם הזה' סיפור בהמשכים 'עקבות בחול'. סיפור על חייל ישראלי וחייל מצרי שנשארים לבד אחרי המלחמה, ובכדי לשרוד הם משתפים פעולה. הבמאי ביקש 'תכתוב לי תסריט'. אמרתי שאפילו לא ראיתי איך תסריט נראה, ולבד אני לא יכול. הוא צירף אליי את רם עברון, שהיה מבקר הקולנוע של 'מעריב' ואת הסופרת שולמית הראבן. הושיב אותנו ביחד, והביא תסריט בפולנית כדי שנקלוט את הטכניקה.

ישבנו כמה פעמים וכתבנו. בשנות ה־60 לא היו קרנות מימון, היית צריך משקיעים לסרט. גולדברג מצא בעל יקב בפתח תקווה, ממוצא עיראקי, שהסכים להשקיע. הוא כבר הספיק לצלם 20 דקות ואז הייתה בעיה. בעיני רוחו הוא ראה גבעה שעליה מתרחשת אחת הסצינות. הלך לסיור לוקיישנים. נסע לראשון, לניצנים, לנגב ולא מצא גבעה מתאימה. מה עשה? הזמין בולדוזרים, צייר תוכנית וביקש 'תבנו'. ככה גמר את התקציב".

אז לא היה סרט?
"זה היה הסרט ששלושת התסריטאים שלו הרוויחו בו הכי הרבה, כי לגולדברג הייתה אידיאה. הוא היה חייב להפיק סרט על פי הסיפור. אחרי ארבע שנים מצא משקיע נוסף, שבשלב הראשון הסכים לשלם רק על התסריט. קיבלנו כסף פעם שנייה, אבל שוב לא יצא סרט. עברו עוד חמש שנים, והוא מצא עוד משקיע. קיבלנו כסף בפעם השלישית. שלוש פעמים על סרט שלא קיים, אבל ככה התפרסם שאני תסריטאי וגם למדתי איך כותבים. ביום השישי של מלחמת ששת הימים, על המסלול בשדה התעופה ברפידים, פגשתי את אורי זוהר, שהגיע לבדר חיילים. הייתי אז כתב צבאי ורציתי לחזור מסיני למרכז. שנינו היינו אחוזים בלהט הניצחון. אורי אמר 'מוכרחים לעשות סרט'. קבענו שנשב בתל אביב ונכתוב תסריט. הצעתי לו שניקח שני סיפורים: את הסיפור של אייבי נתן, שבדיוק היה אחרי טיסות השלום למצרים, ואת סיפורו של הטנקיסט בסיני, זה שכל הפלוגה שלו הושמדה, הצוות בטנק נהרג, והוא התותחן טוען פגז אחרי פגז וממשיך לירות בגלל המחויבות. הוא יודע שאם לא יירה, לא ננצח במלחמה, כמו שאייבי נתן חשב שאם לא יילחם על השלום, השלום לא יגיע. מזה נולד הסרט 'כל ממזר מלך'. סרט שהפיקו גיורא גודיק ופשנל, שהביאו שני כוכבים בינלאומיים - לצד יהורם גאון ועודד קוטלר את פייר אנג'לי וויליאם ברגר. מאז 'סלאח שבתי' לא הייתה הצלחה כזו".

יצירה קולקטיבית

כשתבור מדבר על מפיצי סרטים, הוא מתכוון בין היתר לשמחה זבולוני, האיש שהוביל לסרטי הקאלט בכיכובם של בארקן וזאב רווח. "זבולוני היה יליד איראן שעלה לארץ בגיל צעיר, התגייס לצבא ואחרי שהשתחרר חזר לאיראן שלפני חומייני", הוא מספר. "זו ארץ שהייתה בה תעשיית סרטים נהדרת. אחיו הפיק שם סרטים בז'אנר הדומה לבורקס. סרטים על אנשים משולי החברה, פושעים, בטלנים מקסימים, שמתאהבים בבנות החברה הגבוהה. הוא בא ואמר 'אני רוצה תסריט כזה', וסיפר על הסרט שהכי הצליח שם: פושע קטן שמתלווה אליו הבן של חברתו, וביחד הם עושים מעשי נוכלות. רמאי קטן המתאהב בבת עשירים. יש מכשולים, אבל בסוף הבחור משיג את המטרה. אמרתי שאין בעיה. ישבתי וכתבתי גרסה ראשונה של הסרט. עוד לפני התסריט כבר נולד השם 'צ'רלי וחצי'. נזכרתי במוישה וחצי, שהיה קצין בכיר בצה"ל, ואת 'צ'רלי' לקחתי מצ'רלי ביטון. זבולוני הביא את בועז דוידזון כבמאי. לא הכרתי אותו, אבל תכף נוצרה בינינו כימיה. בועז הוא אחד שעבד כבמאי יוצר, כשעד אז סרט היה יצירה קולקטיבית. בועז נתן חופש לשחקנים לאלתר. היה ממציא על הסט סצינות, אבל ביסוד התסריט נשאר כמו שכתבתי".

מה למשל הוא שינה?
"זוכר את 'צ'רלי וחצי'? בסיום, מיקו, הילד, עולה על מטוס וטס לאמריקה. זה לא היה כתוב בתסריט. אצלי הסיום הוא כמו כל האווירה בסרט. נפרדים ממיקו בשדה התעופה, מנופפים לשלום ואז כשהם עומדים לצאת, את מי הם רואים? את מיקו שאומר 'איך עבדתי עליכם'. בועז, ברגע האחרון של הצילומים, שינה. הוא לא אהב האפי אנד. אותו הדבר ב'אסקימו לימון'. בנצי מאוהב שם בנילי. הוא חיזר אחריה אחרי שהיא נפרדה ממומו. בנצי כבר מוכר את אופניו בכדי לקנות לה תליון, בא למסיבה, ומה הוא רואה? נילי רוקדת ומתנשקת עם מומו. הוא הולך הצדה, עצוב וככה נגמר הסרט, רק ששם זה כתוב בתסריט".

הזדמנות להיות כוכב

את "צ'רלי וחצי" התחילו לצלם לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים והמשיכו לצלם אחרי שהמלחמה הסתיימה. הטרגדיה הלאומית לא מנעה מהצופים לזרום לאולמות. הסרט מכר כ־700 אלף כרטיסים.

"אחרי אותה הצלחה בא אלינו זבולוני, שהייתה לו חנות קטנה ברחוב פינסקר בתל אביב, וביקש שנכין עוד סרט, אבל הפעם הוא לא סיפק סיפור רקע", תבור נזכר. "ישבנו וחשבנו ובועז זרק רעיון, כי יש אחד שידע לכתוב סיפורים יותר טוב מכולם - וויליאם שייקספיר. בועז הוא איש קומדיות, מהסצינה הכי פשוטה הוא ידע לבנות משהו מצחיק. שייקספיר כתב בראשית דרכו את 'קומדיה של טעויות'. אם תיכנס לגוגל, תמצא שעשו לה מאות גרסאות. תאומים זהים, טעויות בזיהוי. לקחנו את הרעיון והבאנו אותו לשכונה תל אביבית, כשיהודה בארקן מגלם שני טיפוסים, גבריאל ועזריאל ב'חגיגה בסנוקר'".

אורי דן, שהיה יד ימינו של אריק שרון, מופיע איתך בקרדיט לתסריט.
"השם שלו היה שלמה אורי. שנינו ישבנו יחד, בספסל אחד, בגימנסיה הרצליה. חברים בנפש. הרי הוא התחיל את הקריירה ב'העולם הזה', ומי שהביא אותו לשם היה מוסא דהן, ממרד הימאים. דהן אמר אז לאבנרי 'הוא העיתונאי שיכתוב לך על המרד', והציג אותו כאחיו. אבנרי אמר 'לא דהן, אני אתן לך את השם אורי דן'. אחר כך, כשכבר היה מוכר כאורי דן ולא כשלמה אורי, הוא הפך אותו לשם הרשמי. אז לפני שאורי הלך ללמוד בטכניון, הוא הביא אותי לאבנרי ואמר 'אני עוזב, וחבר שלי רוצה להיות עיתונאי'. היינו חברים, למרות השוני בדעות הפוליטיות. הייתה תקופה שביחד עם אלי לנדאו היינו שלושתנו צוות החווה של אריק שרון, בימים ששרון עוד חלם על שלומציון ולא היה קיצוני ימני. כשזבולוני הזמין את 'חגיגה בסנוקר', שאלתי את אורי דן אם הוא רוצה לכתוב איתי. הלכנו לעורך הדין שחתם על כל הסרטים ומונינו לתסריטאים. חברים, חברים, אבל מסתבר שלא כל מי שכותב בעיתון יש לו יכולות לכתוב תסריט. אלה שתי שפות אחרות".

היית מרוצה מהתוצאות? כי המבקרים לא ממש אהבו את הסרטים.
"בהחלט אהבתי. מבקרים? לא עשינו סרטים לפסטיבלים. אלה סרטים מוזמנים. הרי מי המציא את השם 'סרטי בורקס'? בועז דוידזון בעצמו, על משקל 'מערבוני הספגטי' באיטליה. בועז נתן לשחקנים לעשות אימפרוביזציות. הרבה דברים הם הוסיפו. למשל 'מה רוצה התולעת?' - זאביק רווח המציא. ככה עושים סרטים. 'חגיגה בסנוקר' משך כמעט 700 אלף צופים, ואז רצינו להשתחרר מתדמית הבורקס ועשינו את 'אסקימו לימון', הסרט הישראלי המצליח בכל הזמנים ולא רק בארץ, אלא ב־40 מדינות, כשהכי הוא הרוויח בגרמניה. היום כל גרמני מכיר את 'EIS AM STIEL'".