הם חלמו תיאטרון. כדי לממש את חלומם, הם השקיעו ממיטב שנותיהם בלימודי משחק ובימוי. הבמה הייתה תמצית עולמם. עד שלפני כשמונה חודשים הופיע נגיף הקורונה והטילם באחת אל הקרשים. לקראת הפגנת התיאטרון העצמאי, שתיערך בשני בערב ברחבת היכל התרבות, אנחנו מצטרפים למאבקם הצודק ומביאים את סיפוריהם של שישה מהם, שחקנים ובמאים, שחלומם התנפץ. בראשם מי שהתעשת לפני כולם במציאת עבודה חלופית - שסיפורו כבר פורסם - ושישה, במתכוון לא ידוענים, בעקבותיו.
"ביום בהיר אחד הקורונה גרמה לכך שאשתי, גם כן שחקנית ואני מצאנו את עצמנו בלי עבודה", משחזר השחקן והמחזאי דניאל בוצר, 37בוגר הסטודיו למשחק של סופי מוסקוביץ', איך הכל התחיל. "כשחשבתי על שליחויות והתברר לי שהשכר לשליח חדש ממש נמוך. אז החלטתי ללכת לדרך עצמאית בתור שליח. כשקיבלתי הצעה למשלוח 100 חבילות, קראתי לרפי עמר ולאבי גולומב, שני שחקנים שהם חברים שלי, שיבואו ויעזרו לי. זה היה לפני פסח. הביקוש גבר, גייסתי עוד חבר'ה מהתיאטרון וכך קמה חברת 'הבימה שליחויות', שכיום יש בה כ-150 שליחים ובה גיליתי כישורים שלי שלא הכרתי".
וכשהקורונה תיגמר, האם תחזור לבמה?
"אחזור, אבל שונה. כלכלית אוכל לבחור מה להציג בזכות 'הבימה שליחויות', הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים".
רותם נחמני נמנית עם עשרות אנשי התיאטרון, שנענו לקריאתו בפייסבוק של בוצר להצטרף לחברת השליחויות שהקים. נחמני, 36, היא מחד-נס שבגולן במקור, כיום במושב גנות. בוגרת בית הספר למשחק "הדרך", בעיקרון שחקנית פרינג'אית יוצרת, המסתייגת מתיאטרון רפרטוארי, ש"לדעתי הוא מוגבל ושמרני".
"כשחקנית שנאלצה לשבת בבית לאחר שכל ההצגות שלה התבטלו, פניתי מיד לבוצר, מה גם שאנחנו מכירים", מדווחת נחמני. "כך מצאתי את עצמי ביום בהיר אחד כשליחה ומעבירה חבילות מבוקר עד ערב. מטיילים בין הכתובות, עולים לבתים ועומדים במשימה. בהתחלה שאלתי את עצמי אם זה יביך אותי, אבל לאחר שההכנסות שלי ירדו כמעט לאפס, הבנתי שאין מצב שזה יקרה. בשבילי זאת הייתה מעין הישרדות, אפילו די מהנה, אינטראקציה עם אנשים אחרת ממה שאני רגילה".
איך זה עובד?
"זה עבר גלגול. בסגר הראשון אנשים פחדו לפתוח את הדלת. הכל היה מאוים כזה, מלווה בחששות, סטרילי ומנוכר. עם הזמן הקרח נמס. הרי בסך הכל אנשים אוהבים לקבל מתנות"
מזהים אותך?
"אני שחקנית לא מוכרת , מה גם שאני באה מהפרינג', שאין לו חשיפה רבה מדי"
נ.ב. היא נדבקה בקורונה בסגר הראשון וכשהחלימה, העלתה זעיר-מחזמר בנידון בקבלת שבת בבלפור. בכל מקרה, כמי שהייתה סגנית אלופת הארץ לנערות בטקוואנדו, לא מומלץ להתעסק איתה...
לא תאמינו מה עושה כיום הבמאית הירושלמית אילת סטולר, 50, שהקורונה הפסיקה לה עבודת בימוי על הצגה חדשה בתיאטרון "פסיק", בירושלים וגם הקורסים שבהם לימדה נמוגו. "כשישבתי בבית עם הילדים בלי עבודה, לאחר שהכל נמחק ביומן וחיפשתי לעשות משהו, התחלתי לרקום כדי להעסיק את עצמי", מעידה סטולר, בת קבוצת כנרת ורקדנית בעבר. "כשראיתי שיצאו לי דברים ממש יפים, אמרתי 'וואלה, זה מגניב, אולי אתחיל למכור'. בסגר השני התחלתי לתפור תיקים שאני מעצבת. אז אמרתי - 'זהו, אני פותחת חנות אינטרנטית".
וההרגשה?
"אם להיות כנה, לא אוכל לומר שזה איום ונורא, בטח לא קטסטרופה, מבחינתי, אבל ככל שחלף הזמן התגנב לו הגעגוע, לחזור לעבוד".
לאן מוליך אותך הגעגוע?
"לבימוי הצגה חדשה בתיאטרון 'אספקלריא', בירושלים. זה הימור. לך תדע אם אחת השחקניות תיכנס לבידוד, או אם פתאום יהיה סגר שלישי. ואז מה?"
השחקן אסף שגב, בן 36, חדרתי במקור, שחקן רב פעלים בהבימה, בקאמרי ובפרינג', המציא את עצמו מחדש באפיק אחר. "אני עוסק כיום בפריצה, במנעולנות ובתיקוני דלתות", הוא מציג בגאון את כרטיס הביקור המקצועי החדש שלו. "זה קרה מכורח המציאות, כשכמו שחקנים רבים אחרים נזרקתי לאבטלה מוחלטת. מניסיון קודם היה לי ברור שלא אמצא ישועה בביטוח הלאומי".
אם לא שם, אז היכן?
"ישבתי לי לבד בסלון ומהטלוויזיה טחנו לי את המוח עם הקורונה, עד שזה הגיע אצלי למיצוי. עם זאת, הבנתי שהקורונה הולכת להישאר איתנו להרבה זמן. אז לא רק שלא דיברו עדיין על חיסונים, אלא התחילו דיבורים על הגל השני שיבוא. זה עם השילוב של ממשלה לא מתפקדת שכנע אותי לקחת את העניינים לידיים. איך? - חשבתי על עיסוק שתמיד יהיה רלוונטי. מה? - מנעולים ודלתות הם משהו שלא ייעלם ב-300 השנים הקרובות, להבדיל מתיאטרון, לצערי".
מנעולים?!
"כן, מנעולים מתמיד היו עניין שקסם לי ממקום הרפתקני ומשהו שמכניס אדרנלין. בשביל זה לא צריך לגמור אוניברסיטה, מספיק קורס של כמה שבועות והעסק מסודר".
איך פונים אליך?
"הפייסבוק מביא לי הכי הרבה לקוחות והם מגלים שתכלס אני עושה עבודה מצוינת. אבל אני מתייחס לזה כאל משהו זמני ומחכה שהתיאטרון יחזור, אם כי ייתכן שאמשיך לפעול כמנעולן".
לקוחות זיהו אותך?
"כן, היו שזיהו. אחת חזרה בלילה די מבוסמת ממסיבה, איבדה את המפתח ולא יכלה להיכנס הביתה. כשהגעתי לאחר שהזעיקה אותי, היא אמרה - 'רגע, אני מכירה אותך'. הערכתי שהאלכוהול גרם לה לומר את זה. היא התעקשה ואני מצאתי את עצמי בעמדה לא נעימה. אם אודה שאני שחקן, האם תבטח בי כמנעולן מקצועי? - הודיתי וזה עבר בשלום".
משפט אחרון?
"עם מנעולים ובלי, תיאטרון או לא, בכל מקרה בכוונתי להמשיך להריץ את 'מושלמת', הצגת יחיד לילדים של תיאטרון 'מטמון' על היחסים בין אב לבתו, המרותקת לכיסא גלגלים. זה כבר לנשמה".
שבת בצהריים. בשעה זו שבה נכתבת הכתבה נמצא ג'וש שגיא, 54, שחקן ובמאי עכואי במקור בעל תואר מאוניברסיטת תל-אביב ופנים מוכרות מהטלוויזיה, בעבודתו החלופית כמאבטח ב"רפאל", מוסד רפואי תל-אביבי.
"ב-19 במרץ הייתי אמור לצאת עם 'הרצל - מחלום למציאות', הצגת יחיד חדשה, שכתבתי וביימתי במסגרת 'אושרה הפקות", הוא מעיד. "הקורונה ביטלה את ההצגה. אחרי כמה זמן, כשראיתי שהתיאטרון לא עומד לחזור וצריך להתפרנס, התחלתי לעבוד בתור... מסגר".
אתה?
"כן, אני! למדתי את זה תוך יום. כשזה נגמר, עברתי להיות ...פקח-תנועה. כשגם זה נגמר, נשארתי בלי כלום. כשבאתי לחברת השמה כדי להציע את עצמי לעבודה כמאבטח, מי שקיבל אותי, מיד זיהה אותי מהטלוויזיה. כששאל מה אני מחפש אצלם, אמרתי לו שבתיאטרון הכל נסגר ואין עבודה. 'אצלנו זאת לא עבודה בשבילך', הגיב. לא ויתרתי - ואני בתפקיד כבר חצי שנה וכשחקן אני מנצל את הכישורים שלי כדי להסביר פנים למגיעים הנה".
איך אתה מעביר את הזמן?
"אני מנצל אותו לכתיבה. כבר הספקתי לכתוב במהלך מילוי התפקיד הצגת יחיד על ביאליק וגם תסריט לסרט. ושרק לא יבינו אותי לא נכון. אני שמח בחלקי ורחוק מאוד מלהתבכיין על גורלי כמאבטח".
"אם היו נותנים לבמאים לנהל את המשבר, הוא היה מנוהל הרבה יותר טוב", מאמין הבמאי אלחנן שפירא בן 46, תושב כפר-סבא ובוגר לימודי בימוי בבית צבי. כשפרצה הקורונה, התאדו שבע הצגות שלו ששייטו במרחבי הפרינג', בעיקר בתיאטרון "הסמטה", ביפו ומהן צברו מועמדויות לפרסים. כעצמאי, נותר ללא פרנסה.
"התחלתי לחפש עבודה, שאוכל להמשיך לעבוד בה בעתיד לצד הקורונה", מספר שפירא. "יותר אני לא לוקח סיכונים. עלי לפרנס ארבה ילדים משתי מערכות נישואים. הגעתי למרכול בעיר מגוריי והתקבלתי בלי יותר מדי שאלות כאחראי משמרת. וההרגשה? - כשאני בסופר, אני מנותק. יש לקוחות שיודעים מה המקצוע האמיתי שלי ושאני לא יכול לעסוק בו, אם כי כשאני בבית, אני מתרגם ועוסק בהפקה הבאה שלי".
לעומת עמיתיו בכתבה, הבמאי ארז חסון, מי שעסק תריסר שנים בניהול אנסמבל "עתים" של רנה ירושלמי, לא התרחק מכור מחצבתו בתיאטרון. עבודתו החלופית מעניקה ייעוץ אסטרטגי למשרד התרבות, אך ניכר בו שהבמה חסרה לו ו"כמובן העיסוק ביצירה". לדבריו, "המעבר קשה לי מאוד, אבל מצד שני צריך פרנסה".
הגעת בישיר לג'וב?
"לא. בסופרים לא קיבלו אותי בהיותי בן 56 ובקופות מעסיקים רק נשים. כשניסיתי להתקבל לחברת השליחויות 'וולט', לא התקבלתי בהיותי תושב יפו ולא מרכז תל-אביב. כשניסיתי להתקבל לשינוע קורקינטים חשמליים, נאמר לי שהתקן ביפו מלא. אני לא מבין מדוע היה עלי להתרוצץ בין המקומות האלה כדי להשיג עבודה. אם בבית הכנסת של האלוהים מותר לפתוח לעשרה אנשים, לא ייתכן שיאסרו זאת בבית הכנסת של ה...תיאטרון. אנחנו לא בשיח, כי אנחנו, התרבות והתיאטרון, באות ת' ובסוף".
אגב, איך תפסה אותך הקורונה?
"לא תאמין. באמצע מרץ הייתה אמורה לעלות בבימוי שלי הצגה חדשה בתיאטרון הסמטה. יומיים לפני הבכורה הודיעו לי על הביטול. זה היה כמו טריקת דלת בפנים. ניסינו להציג בחצר בית בהרצליה ולמחרת חזרנו לריק".