כל מי שיש לו את הפודקאסט הקבוע לו הוא מאזין, וודאי מכיר את התחושה הזו לאורך הזמן, שאפשר ממש לשמוע איך מפרק לפרק הפודקאסט הופך מהודק ומעוצב יותר, ונבנה לו אופי. ממש כמו בניין שבהתחלה נראה כמו ערמה של לבנים, וככל שהזמן עובר הוא תופס צורה ומתייצב.
אז נכון שהפרקים הראשונים בכל פודקאסט עלולים להיות, בדיעבד, קצת מביכים למגישים, כמו לראות תמונת מחזור שלך מהתיכון, אבל בעיניי, יש בהם גם קסם. הסאונד אולי לא הכי טוב, הערכת הזמנים לקויה – אך התשוקה לפודקאסט ולנושא מרגישה בד"כ כה בוערת, אותנטית וחשופה – ומזכירה לי בכל פעם מחדש למה אני אוהבת פודקאסטים.
בחרתי להתמקד בשלושה הסכתים שנמצאים ממש בשלב הזה, אך שונים זה מזה: האחד הוא פודקאסט אישי – המגיש מדבר לבדו בכל פרק, השני הוא פודקאסט זוגי ואינטימי והשלישי – פודקאסט ראיונות עם אורחים משתנים. כולם עלו לאוויר לפני כחודש, ומתהדרים במס' קטן של פרקים, תשוקה עזה וכן, גם כמה פגמים קטנים ופתירים שכולם יכולים ללמוד מהם. מתחילים:
פודקאסט יחיד: "שעת כתיבה" / נבו רוזי (פרק ראשון: 19.1.21)
נבו רוזי הוא סופר צעיר שלקח על עצמו משימה – לשתף את המסע האישי שלו ככותב, ובדרך לספק המלצות, טיפים ועצות לכותבים ויוצרים בכל שלב בדרך להוצאת היצירה שלהם לאוויר העולם. איך הוא עושה את זה? באמצעות פרקים קצרים, ממוקדים ומוכווני נושא, מעין צ'אנקים של תוכן בתחום הכתיבה והיצירה.
בעיניי, הבחירה של רוזי לייצר פרקים כה קצרים (סביב ה-15 דקות) בנושא שאפשר לדבר ולהתפלסף בו שעות ארוכות היא טריקית ואם בוחרים בה, הפרקים צריכים להיות מהודקים ככל האפשר ועשויים היטב. מצד אחד, פרקים קצרים מתאימים לאנשים שאין להם הרבה זמן והם כמהים לתוכן איכותי בכמה דקות, אך במקרים כאלה, מוכרחים לוודא שכל הזמן הקצר הזה מנוצל לטובת הערך והרעיון עצמו.
בפועל, האזנתי לכמה פרקים בהם אחוזים גדולים מהפרק הוקדשו להקדמות, הסברים מיותרים, ריבוי דוגמאות וגם לעניות דעתי, יותר מדי אזכורים עצמיים (שמתפרשים כקידום עצמי אגרסיבי) – על אף שברור כי מדובר ברצון טוב להסביר ולהדגים את שיטותיו.
רוזי הוא סופר, כאמור, ובתוך כך הוא מתנסח באלגנטיות, מלהטט עם המילים ומשתמש אפילו בכישוריו התיאטרליים כדי לשמור על הריכוז של המאזינים ולעניין את השמיעה, דבר שהוא לא מובן מאליו לפודקאסטר מתחיל. כמו כן, בתור נכס די נדיר בתוך עולם פודקאסטי הכתיבה והיצירה, הייתי ממנפת את הפלטפורמה ומגוונת את ההאזנה באמצעות מתן דוגמאות מיצירות אחרות ואף מקיימת דו-שיח עם אנשים מעוררי השראה בתחום, שעשויים לספק ערך רב בנוסף.
לשמר: פרקים מוכווני נושא, מקוריות, בחירת קהל יעד נכונה, ערך למאזינים
לשפר: מינון שיווק עצמי, קיצור הקדמות, מיקוד התוכן
פודקאסט זוגי: "דברים שלא סיפרתי לך" / פלג ותמיר שיר-זוהר (פרק ראשון: 1.1.21)
אם לומר את האמת, "דברים שלא סיפרתי לך" סיקרן אותי די מהרגע הראשון ששמעתי עליו. משהו באינטימיות הזו של זוג צעיר שיוצר פודקאסט שלא עוסק רק בזוגיות ויחסים עניין אותי, ותהיתי איך הם יבצעו אותו והאם מה שדמיינתי אכן יתממש. הבשורות הטובות: יש כאן המון פוטנציאל. הבשורות הפחות-טובות: כדאי לממש אותו בהקדם האפשרי כדי לא לאבד מאזינים בדרך.
הכירו את פלג ותמיר, זוג צעיר שגילה אחרי כמה שנות זוגיות שיש להם המון סיפורים שמשום מה לא סיפרו זה לזו מעולם. אז הם הפעילו מיקרופון והתחילו לדבר. הקונספט – שיחה פתוחה, משוחררת ומוקצבת לשלושים דקות. מה שאהבתי בעיקר הוא ההשקעה – החל מעיצוב הלוגו, דרך הפתיח המקצועי והבניית הפורמט (כולל הטעימה מהפרק שמושמעת בהתחלה כמעין טיזר). לא בטוח שמהאזנה רנדומלית לפרק הייתי מנחשת שאלה פרקים ראשונים.
עם זאת, הרגשתי לא פעם שהאינטימיות "נהרסת". בדמיוני, המאזינים הם רק קהל לשיחות האינטימיות של הזוג ולכן, אני מצפה מהפרקים להישמע כמו שיחות של ממש ולא כמו ראיון. בתוך כך, פלג לא צריכה לכתוב לעצמה נקודות כדי לא להתפרץ, אין צורך לפנות למאזינים וגם לא להוסיף מידע שנראה קריטי כדי להשלים את התמונה. הקונספט הייחודי של הפודקאסט מאפשר למגישים לסטות מהגבולות המוכרים – כי דווקא האינטימיות, האלתור והספונטניות שבשיחה הם אלה שמייצרים את החיבור האמיתי בין המאזינים ליוצרים.
לשמר: האווירה הספונטנית, סאונד איכותי, מיתוג הפודקאסט, העקביות בזמנים הקצובים והקפדה על מסר וערך לאחר כל סיפור (בדיוק כפי שהיה בפרק על הגמילה של פלג. הטיפים האלה עשויים להיות רלוונטיים מאוד למאזינים).
לשפר: בחירת סיפורים עם תובנות מעניינות וקונקרטיות, היצמדות לפורמט האינטימי וה"מנותק מהמציאות" והתאמת תיאורי הפרקים באפליקציות בדגש על הערך שניתן למאזינים מההאזנה לפרקים.
פודקאסט ראיונות: "מאחורי החדשות" / עידן ברנע (פרק ראשון: 11.1.21)
זה עשוי להישמע מפתיע, אבל דווקא החסרונות הבולטים של הפודקאסט הזה הם מה שהכי אהבתי בו. כמצופה מפודקאסט חדש, הפרקים הראשונים של "מאחורי החדשות" בוהקים בגולמיותם: הסאונד רחוק מלהיות מושלם, העריכה לוקה בחסר אבל (!) האותנטיות והמשיכה של עידן ברנע, המגיש, לנושא הן אלה שמצליחות לגבור על הפגמים הטכניים ולשכנע שכדאי להאזין לעוד פרק.
בכל פרק ברנע מראיין אדם אחר שעוסק בתקשורת, ומספק הצצה אל מאחורי הקלעים של העולם הזה. ראוי לציון הגיוון בעיסוקים ובגופי התקשורת מהם מגיעים המרואיינים, ששופכים אור אחר וחושפים את המאזינים לסביבות העבודה בגופים שעובדים בסגנונות שונים.
העניין הוא שהראיונות נוטים להיות מפוזרים, כאשר התשובות של המרואיינים (באופן די גורף) נמשכות זמן רב מדי ולרוב סוטות מהנושא. למעשה, יכולות לחלוף כמה דקות טובות מבלי שנשמע בכלל את המראיין ברקע.אין ספק שזהו תוצר לוואי של בוסריות ועריכה לוקה בחסר, שיכולה להיפתר בקלות ולהקנות לפודקאסט "לוק" מקצועי ומהודק יותר.
עם זאת, אותה בוסריות גם מובילה את ברנע לשאול את השאלות המעניינות אותו, ולהתעכב לעתים על אותה נקודה כאשר הוא לא מבין אותה עד הסוף. במודע או שלא, זוהי בחירה אמיצה שמצביעה על החיבור שלו לנושא, גם אם אפשר היה להתגבר עליה בעזרת הכנה מראש לנושא ולתחום העיסוק של האורח.
ככתבת בגוף תקשורת, אני מוצאת את הפודקאסט מעניין אפילו יותר, על אף שקיימים עוד כמוהו בז'אנר, ולו בשל העובדה שהמגיש מייצג את עצמו בלבד ללא אף תאגיד מאחוריו. בתוך כך, הייתי שמחה אם אותו גיוון בבחירת האורחים ימשיך גם אל בחירת מרואיינים העוסקים בתחומים שונים, פרט לאקטואליה
לשמר: בחירת מרואיינים מגוונת, אותנטיות, אורכי פרקים רלוונטיים, נגיעה בחיים האישיים של המרואיינים (כיוונים להמשך, סגנונות עבודה)
לשפר: איכות סאונד (!), עריכה, איזון מראיין-מרואיין, הכנה מראש
פרקים ראשונים הם אף פעם לא קלים. גלומים בהם התרגשות רבה וחששות ועם זאת, הקסם של האודיו מאפשר להם לצאת החוצה ולעטוף את התוכן בהרבה מאוד רגש שמיטיב עמו. אם משייפים את הקצוות ולומדים מטעויות, הפרקים הללו הופכים להיות זיכרון רחוק והפודקאסט מתחיל להתעצב ולהיבנות, בדרך להיות הפודקאסט שתמיד חלמתם עליו. בהצלחה.
