ההופעה האחרונה שהייתי בה התקיימה לפני 160 ימים. מספר חסר תקדים של ימים עבור מי שנהגה לפקוד היכל תרבות בתדירות שכוכבות נוער מדברות על הנידה שלהן באמצעי התקשורת.
זה היה דאבל פיצ'ר קורונה-סטייל של נגה ארז ומרסדס בנד בקיבוץ עין השופט, בין ההופעות היחידות שהספיקו להתקיים בימי החסד שבין הסגר הראשון לשני עד ששוב חזרנו להגבלות. זו הייתה הופעה שכמעט כל מה שאני אוהבת בהופעות נאסר בה – להתגודד, לקפוץ ולרקוד – אבל דבר אחד נותר בעינו, וכל מי שהיה אי פעם במופע מכל סוג יודע בדיוק על מה אני מדברת: ההתרגשות.
אתם יודעים, התחושה הזו שמתחילה לטפס בגוף מהרגע שבוחרים מה ללבוש, שממשיכה בנסיעה כל הדרך לאולם, לא מרפה כשלוגמים את שלוק הבירה הראשון ובוחנים את מאות האנשים הנרגשים שבחרו להעביר את הערב באותו אופן בדיוק, מגיעה לשיאה כשהחושך ממלא את החלל ואפשר לזהות את הצל של האדם שבשבילו הגעת צועד אל הבמה, מהדהדת ברגע הזה שאת בטוחה שהאמן מסתכל לך בעיניים וממשיכה להלום כל הדרך חזרה הביתה. תחושה שאף נגיף או הנחיה לא יכולה לקלקל, תחושה שמזכירה כל פעם מחדש כמה עונג יש בהופעה טובה, בהצגה מרגשת, בסטנד-אפ קורע, באירוע שכל כולו על טהרת התרבות ומילים כמו הגבלות והנחיות מכערות ומעליבות אותו.
160 ימים לא חוויתי את התחושה הזו, או משהו שמתקרב אליה. וניסיתי, באמת שניסיתי. התרגשתי מיסמין מועלם במופע זום אינטימי, צחקתי מתום יער בסטנד-אפ אונליין ורקדתי בפיג'מה כשרד-בנד קפץ באולפן באיכות צילום לא משהו כי הכבל HDMI שחיבר את הלפטופ לטלוויזיה שכח איך עובדים. אתם וודאי מנחשים, זה אפילו לא קרוב. איך צדי אומר? זה ליד.
בקרוב תחלוף שנה מהיום שבו נעלמו בבת אחת מחיינו המופעים, בתי הקולנוע, ההצגות, התערוכות והפסטיבלים. ובתור כך, "נחגוג" שנה בה מאות אלפי עובדים ועובדות איבדו את פרנסתם שגרמה אושר וסיפוק לכל כך הרבה אנשים – כל אחד בדרכו. ממוזג הבירה עד מוכרת הכרטיסים, מהתאורן עד מפיקת האירועים וכמובן, האמנים עצמם. מה איתם עכשיו? במקרה הטוב – ממנפים את רבבות עוקביהם ברשתות לטובת קמפיין אינסטגרמי ובמקרה הרע והנפוץ ביותר – מוותרים על החלום, שוברים חסכונות ובעיקר מאבדים תקווה. טוב, איך אפשר שלא כאשר מדי חודשיים יוצאת הודעה מרעישה על "מתווה חדש" ובפועל, הדיבורים הללו מתפיידים במהירות שדקל וקנין נעלם מהתודעה.
אבל עכשיו המציאות השתנתה. מעל 3.5 מיליון איש מחוסנים. 3.5 מיליון איש צייתו ובחרו בחירה אחראית, סביבתית וחברתית להמשיך את חייהם ולעזור למדינה הזו לצאת מהמשבר הנורא. אז למה אני לא נמצאת כרגע באמפי פתוח, מרוחקת שני מטר מהקפסולה הסמוכה לי, עם כוס בירה ביד ושרה עם שלמה את השיר החדש שלו?
למראית עין, אין אף סיבה להימנע מיצירת מתווה לפיו הופעות יתקיימו במרחבים סגורים גדולים או באוויר הפתוח, כאשר הכניסה מותרת רק בהצגת תעודת מתחסן או בדיקה שלילית והישיבה היא ע"פ קפסולות במרחק סביר ועם חובת עטיית מסכות לאורך כל המופע. מה מונע ליישם את המתווה הזה כבר מחר? ואם משהו אכן מונע, למה אף אחד לא מסביר את זה בבירור ומספק תשובות? עד מתי תימשך העלטה הזו?
התרבות לא מתה. אמנים ממשיכים ליצור ואנשים ממשיכים להתגעגע – וזה לא יפסיק, גם עוד אלף מגפות. אבל עכשיו, כשכבר יש אופציות ממשיות ואפילו לא עד כדי כך מורכבות לביצוע – נמאס כבר לחכות. בשביל מה התחסנו? בשביל לשבת מחוסנים מול נטפליקס? די. החזירו לנו את התרבות, הגיע הזמן.