הריאיון הנוסע של ברהנו טגניה ב"אולפן שישי" עם רומן זדורוב, כל הדרך מהכלא אל הבית, עושה לי בחילה. כן, הגעת אליו ראשון והקדמת את כולם, ניסית אפילו לשאול כמה שאלות קשות, הבאת לצופים את מה שהם רוצים. אז איפה בעצם הבעיה? סביב המקום שבו אדם שעומד בפני משפט חוזר על רצח נערה זוכה ליחס של רוק סטאר.
אפשר וצריך לראיין כל אדם שעומד במרכז פרשה שמסעירה עד כדי כך את הציבור, באמת. זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה בקצרין וממתין כעת למשפט חוזר בעניינו, שאולי יסתיים בזיכוי ואולי בהרשעה נוספת - אינו שונה בעניין הזה מכל אדם אחר. אבל כשאדם שמיוחסות לו עבירות כה חמורות עומד מול המצלמה, עליו לספק תשובות לשאלות קשות. לעומת זאת, מה שנותר כאן הוא מסמך כמעט חנפני, צהבהב ומסתחבק, שמאשרר לחלוטין את הצגתו של זדורוב כקורבן, כמעט גיבור תרבות, אולי מדליסט אולימפי, או אולי הילד של כולנו, שחוזר הביתה אחרי שנים בשבי חמאס.
זאת סצנה מגוחכת, כמעט סוריאליסטית: יושב עיתונאי ברכב יחד עם אדם שבדיוק יצא למעצר בית, בנסיעה ישירה מבית הכלא ועד לדירה, ושואל אותו שאלות על תחושות ורגשות והאישה והילדים - כשברכב נוהג הסנגור, עו"ד ירום הלוי, שמונע מהמרואיין לענות על שאלות מסוימות כי "לא מנהלים את התיק בתקשורת". מהו בכלל האירוע הזה אם לא ניהול התיק בתקשורת? מה המטרה של ההתרחשות הזאת אם לא מכירה של תדמית מרוככת לציבור של מי שעומד בפני משפט על רצח?
טגניה ניסה. הוא שאל שאלות רכות כדי לרכוש את אמונו של המרואיין, בתקווה להוציא ממנו יותר - אלא שאי אפשר לנהל ריאיון אמיתי בתנאים האלה, ומה שיצא אינו מספיק, ובעיקר אינו הכרחי. זדורוב לא עומד למשפט חוזר על חנייה לא חוקית. ללא התעקשות על הסיבה המחרידה שבגללה כולנו התכנסנו כאן, אין בזה באמת טעם. כל מה שנותר הוא התפארות בריאיון ראשון, ללא קשר למה שיצא ממנו (שום דבר, למעשה).
האמת המצערת היא שאם זה לא היה הוא - זה היה כתב אחר. מעטים היו מסרבים להזדמנות לעשות בדיוק את אותו דבר. התקשורת מריירת על הפרשה הזאת ועל הפוטנציאל הסנסציוני שלה במשך שנים ארוכות, וכעת היא לא מסוגלת לעמוד בפיתוי מול סיבוב נוסף של המשפט. הקרנבל חסר המעצורים הזה מעורר קבס.
הזדהיתי עם שאט הנפש שהביעו אחרי שידור הכתבה גיא פלג ועמית סגל, ועם אי הנוחות שלהם מהפסטיבל החגיגי שבו זדורוב מוכתר כאיש השעה. אלא שזה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי, ומוכיח ששום דבר כבר לא יכול לעצור את המכונה: המרדף אחרי הריאיון הראשון - כלומר אחרי הרייטינג, הצהוב, הסטמפה, הניצחון המדומה על המתחרים - גבר על כל היתר.