המשפט "מה קישון היה אומר על זה?" הוא חלק מהביטויים של המילון העברי. ישראלים אומרים זאת, למשל, כשהם חולפים על פני הכבישים החפורים בבניית המטרו של תל אביב, ונזכרים בתעלת בלאומילך, או מול סבך הבירוקרטיה וההוראות הסותרות זו את זו בדרך לקבלת אישור בנייה. מה הוא היה אומר על המציאות של היום? לדעתי, הוא היה אומר בהרבה מקרים: "ידעתי וחזיתי שכך יהיה, וגם כתבתי על כך". צריך להודות, עם זאת, שבחלק מהשטחים התעלינו אפילו על הדמיון שלו.
בהונגריה, לפני הרבה שנים, למעלה מ־80 שנה, הייתה תחרות סיפור קצר ארצית. בתחרות הזו זכה במקום הראשון ילד שכתב סיפור מבריק, בהונגרית מעולה. ילד בן 16, יהודי, שההונגרית הייתה שפתו. הוא לא ידע עברית, ואם ילד מחבריו היהודים אמר פעם מילה ביידיש הוא היה עלול לקבל סטירה מהוריו, לבל יהיה כיהודונים האלה המדברים יידיש. אנחנו הרי הונגרים הננו, אמרו לו.
שם הילד פֶרֶנְץ הופמן. פֶרֶנְץ שר בהתלהבות שירים לאומיים הונגריים, אבל שנה אחרי כן הוא כבר הבין שהונגרי לא ירשו לו להיות. לימודיו הופסקו על פי חוקי הגזע האנטישמיים ההונגריים שהיו דומים לחוקים שנחקקו בגרמניה הנאצית של אותם ימים. בשנת 1944, כשהוא בן 20, כבר היה במחנה ריכוז הונגרי. ממוות הוא ניצל תקופה מסוימת משום שהוא ידע שח, וזה הרשים את מפקד המחנה, אבל כשפרנץ הבין שגם זה לא יעזור, הוא ברח בבריחה נועזת.
לימים, אנשים אחרים יקראו שוב את הסיפורים הקצרים שלו, אבל הסיפורים של הילד הזה כבר לא ייכתבו בהונגרית. הם ייכתבו בעברית. רק בעברית. הוא יוכר שוב לעולם רק בתרגום מעברית ובשמו העברי: אפרים קישון, כגדול הכותבים ההומוריסטיים בעברית.
אחרי תום מלחמת העולם השנייה הוא נשאר בהונגריה, וכתב בעיתון סאטירי. כשהבין מה הוא נאלץ לכתוב כשופר של האידיאולוגיה הקומוניסטית, הוא ברח מהונגריה עם אשתו הצעירה, ועלה לארץ ב־1949, כשהוא בן 25. שהה כשנה בקיבוץ כפר החורש, עברית הוא למד באולפן אבל בעיקר בכוחות עצמו כאשר היה בקיבוץ. לפני כשלוש שנים פגש רפי, בנו, שבדיוק סיים הרצאה על יצירות אביו בחיפה, אדם שניגש אליו והציג את עצמו: ״אני הבן של ביליצר כפר החורש״, אמר האיש.
"מיד חיבקתי אותו", מספר על הפגישה הזו ד"ר רפי קישון, "כי ידעתי בדיוק מיהו. ביליצר היה השכן בקיבוץ, שנתן ב־1949 את המילון ההונגרי־עברי שלו לעולה החדש מהונגריה אפרים קישון, שלא ידע מילה אחת בעברית, כדי שייעזר במילון ללימוד השפה החדשה והמשונה. ביליצר לא תיאר לעצמו ששכנו קישון פשוט ילמד את כל המילון בעל פה מאל"ף ועד ת"ו, ויהפוך בעתיד להיות הסופר העברי הנפוץ ביותר בעולם (אחרי התנ״ך)".
ואז, ב־1951, עבר לתל אביב והתחיל לכתוב ב"אוּי קֶלֶט", היומון בשפה ההונגרית. הוא המשיך ללמוד עברית והגיע לשליטה כזו בעברית הכתובה עד שכבר ב־1952 התחיל לכתוב את הטור שלו ב"מעריב" והכה את כל הישראלים בתדהמה מול כישרונו ושליטתו הווירטואוזית והמכושפת בעברית. הוא לא היה עוד כותב, הוא היה אומן חושים. קריאה בעברית שהוא כתב הייתה דומה, לפחות בעיניי, לשמיעת מוזיקה. כבר ב־1953, אחרי ארבע שנים בארץ, הועלה מחזה שלו בהבימה. שם המחזה: "שמו הולך לפניו". מדובר בגאון. אפרים קישון הוא גם הסופר הישראלי הנמכר והנקרא ביותר בעולם, מעטים ההומוריסטנים שהגיעו לאיכויות ולרמה של כתיבתו. סרטיו, שהוא עצמו ביים על פי סיפוריו ותסריטיו, היו מועמדים פעמיים לאוסקר, וזכו בפרסים בינלאומיים.
קישון סיפר שהמחזה הראשון שכתב כמעט לא עלה. תוך כדי החזרות הוחלט שזה מחזה לא מצחיק, והודיעו לקישון שלא מציגים אותו. בכל זאת, מתוך רחמים על העולה החדש, הוחלט להעלות הצגה אחת בלבד. והוסכם שלפני ההצגה יהושע ברטונוב יודיע שזהו מעשה לקליטת עלייה, ויבקש מהקהל להיות סלחני. את ההצגה הזו היה צריך להפסיק 20 פעם בגלל הצחוק של הקהל, והתשואות. דיאלוג כגון "לאיזו מפלגה אדוני שייך?", והתשובה: "אני לא שייך, יש לי כבר שיכון", היה חידוש סאטירי חתרני. מאז המחזות של קישון הפכו לנכס של התיאטרון הישראלי והעולמי. "שמו הולך לפניו" עולה שוב, "סאלח שבתי" עולה שוב, "השוטר אזולאי" עולה שוב, "הכתובה" עולה שוב. מחזה חדש שהושלם ממש לפני מותו עדיין מחכה לעלות על הבמה בישראל: "משפט האבהות של יוסף".
במידה רבה, אפרים קישון חזה כבר אז הרבה מהדברים שהיום רק התעצמו. הרבה ממה שאנו רואים היום הוא זיהה וכתב עליו. גם שחיתות, גם מורים שלא מקשיבים להם. ואי אפשר שלא להיזכר בתעלת בלאומילך לנוכח שיפוץ הבית הפרטי של נפתלי בנט ברעננה וסאגת הפיכתו למעון רשמי לא רשמי. השוטר אזולאי, אותו שוטר חביב אך חסר כל תועלת מול הפושעים, שוטר שבעצם הפושעים מודאגים שמא יחליפו אותו באחר ומשתדלים שהוא יישאר במשטרה, מייצג בעיני אזרחים ישראלים מיואשים רבים את המשטרה שמחרימה אקדח למי שיורה על מחבל, או מודיעה להם מראש אחרי פריצה לביתם שאין מה לעשות, בעוד השוטר רושם את התלונה. על הכל הוא כתב. כמעט הכל הוא חזה, אפילו את פקקי התנועה בדרך לאירועים.
הוא זיהה את אחת התכונות הישראליות ההרסניות: קנאה. לישראל קרא באחד הקטעים שלו: "ארץ קנאן". אולי מובן שקינאו בו על ההצלחה הלא תיאמן שלו, אבל במאבק בו מתוך קנאה ניסו לפגוע בישראליות שלו, וזאת כאשר יצירות אפרים קישון הן אחת ההגדרות של הישראליות. אפשר לומר שכל ישראלי הוא ישראלי כי הוא מכיר את יצירות קישון. ידענו, כמו כולם, קטעים בעל פה. התבשמנו מהחוכמה החדה, מהאלגנטיות הלשונית. בין היתר ניסו לפגוע ביצירתו המפורסמת מאוד, הסרט "סאלח שבתי". הטענה הייתה שזה סרט שמציג את סאלח שבתי, בן עדות המזרח, כדמות נלעגת ומפגרת וכי יחסו של קישון לבני עדות המזרח הוא גזעני, וכי הסרט הוא ביטוי הדיכוי האשכנזי שאבישי בן חיים ואחרים מדברים עליו היום. חילופי הדברים בין ח״כ דוד אמסלם לשופטת העליון אסתר חיות, כמו גם ההתבטאות של שלמה גרוניך בפסטיבל עין גב (״כזה קהל אני רוצה תמיד. אתם כל כך אשכנזיים כאלה, אין פה אפילו צ׳חצ׳ח אחד, ואתם משתפי פעולה כמו ווזווזים") היו רק עוד שתי דוגמאות טריות לכך שסאלח שבתי חי וקיים גם ב־2022.
צריך להודות שקישון לא מייפה את סאלח שבתי בנקודות מסוימות. למשל, ביחסו של סאלח לנשים. כזכור, כאשר סאלח שבתי בא לקיבוץ לשיחה על תשלום 800 לירות כתנאי להסכמתו לתת את בתו ככלה לחבר קיבוץ צעיר שהתאהב בה, הוא עונה למזכירת הקיבוץ פרידה שמנסה לפנות אליו בדברים: "לא מדבר עם אישה". היא עונה: "קשה לשמוע זאת". והוא עונה לה: "לא צריך לשמוע, גברת. אישה לא יושבת שומעת מה גברים מדברים. אישה הולכת לעבוד. כביסה, ספונג'ה, לא יושבת שומעת". אבל בהמשך השיחה סאלח דווקא מדבר הרבה עם אותה אישה, פרידה. היא אומרת לו: "אדוני היקר, אנחנו חיים במאה ה־20". והוא עונה: "אני חי במעברה, גברת". היא טוענת: "המאה ה־20 זה לא מקום בשביל לחיות בו". "גם מעברה לא", היא התשובה המנצחת של סאלח שבתי.
או אז קישון נותן לסאלח לומר את אחד הטקסטים שחזו את הקרע שעד היום לא מצליח להתאחות לגמרי, ואילו אז היה נדמה שהוא יימוג בקלות בתוך כור ההיתוך. אותה חברת קיבוץ ותיקה אומרת: "מר שבתי היקר, אתם יוצאי עדות המזרח, עם כל הכבוד שאנחנו רוחשים לכם, עליכם להשתדל להתרגל למציאות ארצנו המתקדמת, ולשכוח מהר מהר את כל המנהגים הברבריים שלכם שהבאתם משם". הוא מביט בה ועונה לאט: "לשכוח? למה לשכוח? אתם תמיד רוצים אנחנו שוכחים מה שלא טוב בשבילכם".
אני חושב שכור ההיתוך היה נכון, והוא גם הצליח. הרבה מהמנהגים, הן של בני עדות המזרח והן של בני עדות מזרח אירופה, נזנחו, ובצדק. למשל, היידיש ותרבותה הוקרבו וחוסלו לחלוטין למען העברית. עם זאת, הדרישה מבני עדות המזרח לשכוח ולבטל הכל, נתפסת עד היום בעיני רבים מהם כדרישה שלא באה רק כדי ליצור אחדות ושוויון, אלא כעליונות ובוז לא מוצדקים להווי ולטעמים תרבותיים שניתן וטוב לשמר גם באחדות. קישון שם את הטענה הזו בפי סאלח שבתי עוד לפני שנים רבות.
מעברת שער העלייה ליד חיפה הייתה גם מקום המפגש הראשון של אפרים קישון עם העולים מארצות המזרח וצפון אפריקה. מספר ד"ר רפי קישון: "אבי ואמי קיבלו במעברה צריף קטן ביחד עם משפחה ממרוקו ותשעת ילדיהם. אבא שלי ראה והבין שהם יהודים וציוניים בנפשם שתורמים למדינה ואוהבים אותה. הוא שם לב שיש להם מסורת ומנהגים משלהם. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר באופן שבו המדינה קולטת אותם".
במשך שנים ארוכות פרסם אפרים קישון יצירה הומוריסטית מדי יום ב"מעריב", וכל אחת מיצירות אלו הייתה מושלמת. זה אתגר שמעט סופרים הצליחו לעמוד בו. אין מספר להומוריסטנים הישראלים שניסו להיות קישון. אבל אין מי שבאמת יורשים את העוצמה שיצירות קישון זכו לה בארץ, ובוודאי שלא בעולם. זו יצירה המורכבת מקטעים סאטיריים חריפים ומקטעים קלים יותר, שהם אולי סאטירה חריפה יותר.
בהמשך, קישון החל לעשות קולנוע בלי ללמוד קולנוע, בארץ שלא היה בה קולנוע. בלי ללמוד קולנוע קישון היה גם התסריטאי וגם הבמאי. רפי, בכורו, הוא הומוריסטן בעצמו וכתב ספר בשם "אנשים על ארבע". רננה קישון היא בתו האמצעית, על שניהם ועל עמיר הבן השלישי הוא כתב הרבה קטעים, שכלולים ב"ספר משפחתי" ובעוד ספרים. קישון אפילו סיפר פעם שכשלא היה לו קטע לכתוב הוא זרק איזו פרובוקציה לילדים שלו, חיכה שיענו, ורץ מיד לכתוב את זה.
אני לא בטוח שהוא היה אבא קל או אידיאלי. פעם רננה בתו כתבה משהו לבקשתי, לרגל מופע ספרות שערכתי על יצירות אביה. היא הכינה שורות קצובות כתובות בכישרון, על פי טקסט נצחי שאבא שלה כתב, ובין היתר כתבה: "זה אבא שתמיד היה בבית, אבל מעולם לא ראינו אותו. זה אבא שאהב לקנות צעצועים, והשאיר אותם לעצמו. זה אבא שהמציא את השפה הכתובה אבל לא ידע לדבר בה". ואחרי פאוזה היא הוסיפה גם: "זה אבא שתמיד צחק על הכל אבל בכה בפנים".
"השואה הייתה האירוע שעיצב יותר מכל את דמותו של אבי", אומר רפי. "זה היה האירוע המכריע והדומיננטי שרדף אותו עד סוף ימיו. זה היה בעצם השיעור הקשה ביותר שאבי למד על טבע האדם והחברה האנושית".
קישון תמיד כתב סאטירה על השלטון. כתב באופן חריף וחכם. היה לו די והותר מאידיאולוגיה מכוונת ועמוסה בשקרים כשהוא כתב בהונגריה הקומוניסטית. את השקרים האידיאולוגיים המוסווים כאהבת אדם הוא לא רצה לקדם, הוא קידם רק את האמת, ואני זיהיתי את זה בגיל 14 או אפילו קודם, והבנתי שאני קורא אדם אמיץ. הוא חזה הכל. אנחנו חושבים שתרבות הנהנתנות והסוויטות למנהיגינו והמשלחות המנופחות היא רק מהיום. הנה מה שהוא כתב אז, בימי שלטון מפלגות הפועלים, בקטע "ציפורה חביבתי", שבנוי כמכתב מחבר כנסת מתנועות הפועלים לאשתו ציפורה מכתב שמתחיל במילים: "אני כותב לך את המכתב הזה מניו־יורק ממש, אומנם שבוע ימים בלבד עשיתי עד כה פה, אבל אני יכול לקבוע שרק בשביל זה כבר כדאי להיות חבר־כנסת. הכל מאורגן פה נפלא, בשדה התעופה קיבלו את פנינו עם שלטים: ברוך בואכם המוני יועצים עבריים למשלחת האומות המאוחדות!".
אחרי שחבר הכנסת הזה מתאר מה הוא לא עושה שם, וכמה מנסים לנפות אנשים מיותרים מהמשלחת, המכתב מסתיים במילים: "אתי שוחחו באופן אישי ורמזו לי שאשתי בוודאי כבר משתוקקת לראות אותי. בזה מצאתי הרבה מן הצדק. על כן אני מבקש אותך, ציפורה חביבתי, לטוס מיד אלי לניו־יורק. תוכלי למצוא אותי בהוטל וואלדורף־אסטוריה, האפרטמנט המלכותי. שלך בציפייה, זלמן".
קישון זכה לאהבה גדולה מצד עם ישראל על כל גווניו, עד שחזה את הקרע בין הימין והשמאל שיגיע בגלל היחס לשטחי ארץ ישראל ששחררנו (סליחה), והחליט לעמוד בגלוי לצד הצד המוחרם. הוא כתב על המתנחלים: "אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור. על חוסר הפשרות של 'גוש אמונים' אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו שעוד לא הכל נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל". אלה דבריו של קישון. והוא שילם עליהם ביוקר.
הוא כתב בעברית כה יצירתית, הכוללת הרבה אסוציאציות שרק בישראל ניתן להבין, והרבה משחקי מילים והטיות מילים שרק העברית מאפשרת (כגון הפועל "לגמוז", שפירושו לקטול יצירת אומנות, וזאת על פי שם המשפחה, גמזו, של מבקר אומנות נודע בשעתו). זו עברית שבעצם לא ניתן לתרגם אותה, אבל דווקא ספריו תורגמו לשפות רבות ונמכרו בעשרות מיליונים. השפה הראשונה שאליה תורגמה יצירתו הייתה דווקא יידיש. לצורך מערכון של צמד הקומיקאים היידישיסטים דז'יגן ושומכר. פעם, מתוך סקרנות, קישון ישב בהופעה שלהם שבה הם שיחקו את הקטע שהוא כתב, ושמע את דז'יגן אומר משהו ביידיש וכל הקהל מתפוצץ מצחוק. הוא שאל את שכנו: "על מה צוחקים?". ענה היושב לצדו: "אינני יכול להסביר לך, כי מי שלא ינק את היידיש עם חלב אמו, אינו מסוגל להבין את ההומור הזה".
"חבל", ענה קישון, "מפני שאני כתבתי זאת".
בשלב מסוים הוא הפסיק לכתוב ב"מעריב" בקביעות ופרסם רק לעתים לא סדירות. פעם, בשנות ה־90, כשפגשתיו בבית מעריב, טענתי בפניו, די בתוקפנות, שהוא לא כותב מספיק, ואמרתי לו: אתה חייב לכתוב כל שבוע! הוא אמר לי: "כתבתי כבר על הכל. המערכת יכולה לקחת פיליטון שלי שכתבתי כבר ולפרסם כל שבוע, אני אפילו מרשה לשנות שמות או מקומות על פי האקטואליה של אותו שבוע".
שאלתי את עצמי אם הוא חזה גם את מה שקורה למערכת המשפט הישראלית ואת חוסר האמון של הישראלים בה. את היותה מערכת משפט פוליטית, מתוך אמונה שבכך היא מתייצבת לצד הנכון של הצדק. בשלוף, לא עלה בדעתי שום דבר כזה שהוא כתב. שאלתי אנשים שמכירים את יצירתו והם אמרו שלא, את מערכת המשפט הוא לא ביקר בסאטירה שלו.
עליי לומר במאמר מוסגר שאין סאטירה אמיתית בלי סאטירה על השופטים ועל מערכות שלטון החוק האלימות, ולעתים אכזריות. אצלנו סאטירה על מערכת המשפט לא קיימת. יש פרה קדושה שהסאטירה הישראלית לא נוגעת בה והיא מערכת המשפט.
חיפשתי. מצאתי. אלא מה? זה קטע ששמו: "תהליך משפטי רגיל". הוא מופיע בספר שיצא לאור לפני מלחמת ששת הימים, בפברואר 1967, ושמו "עצם בגרון". בידיי נמצאת המהדורה השביעית של הספר, מ־1974, ואני חושב שזו לא המהדורה האחרונה.
הקטע מתאר איך מחבל נתפס פצוע כשברשותו "נשק אוטומטי, רימוני יד, שנים עשר טון חומרי נפץ, שלושה להביורים ותותחי הוביצר. חקירת המסתנן מתנהלת באיטיות הואיל והאיש הוכה עם שבייתו הלם של פחד ואינו מסוגל לבטא עוד משפטים שלמים. הוא רק מתכווץ בפינה, זוחל בעפר וחוזר וגונח ואומר: מחמוד איש טוב... רחמנות, אפנדים גדולים... רחמנות... מחמוד מסכן".
במהרה מגלה המחבל את מערכת המשפט הישראלית, כאשר "שר המשפטים מפגין מחווה של תרבות אירופית ונותן רשות למינוי עורך דין ערבי להגנת הרוצח". מביאים עורך דין מאלג'יר, אבל כבר לא צריך אותו, כי המחבל מבין בעצמו מול איזה בית משפט הוא עומד, דורש שינויים בהרכב הממשלה, לא שועה לנשיא בית הדין אשר מבקש ממנו לגלות רגש אנושי ולשתף פעולה, ומפזר את בית המשפט. בסופו של דבר המחבל דורש פיצויים. "בכתב ההגנה טוען הרמטכ"ל שהחזקת המסתנן במעצר נעשתה בתום לבב". הרמטכ"ל גם מסרב לקבל את המחבל כנכה מלחמה "הרשאי לסעד ולפנסיה ממשרד הביטחון". בסוף הוא מקבל סכום כסף נאה ורישיון לקיוסק.
באמת צדק קישון. אכן, אפשר לפרסם זאת גם השבוע. בעיניי זה מעין חזון ונבואה. מבט ביקורתי על הרוח הפוליטית שהשתלטה על בית המשפט הישראלי ודחקה הצדה את לשון החוק ומערערת את ההיגיון ואת חוש הצדק הטבעיים. אני בטוח שאם קישון היה חי היום, אולי היה בכל זאת מסכים לכתוב בגאוניות החד־פעמית שלו בעין ביקורתית על בתי המשפט בישראל, גם בהיבטים אחרים שבהם ההטיה הפוליטית שלהם מסרסת את היכולות לשפוט על פי הצדק, לא רק כאשר הם שופטים מחבלים. מעניין גם מה הוא היה אומר על השיטה השלטונית הישראלית הנוכחית, שיטת ההחזקה בגרון. האם חזה זאת, האם כתב על כך? זה שאני לא זוכר ולא מצאתי, לא מבטל את האפשרות שהוא כתב.
במאמר בשם "הקץ לשלטון הקומיסרים", שהתפרסם ב"מעריב" ב־18.5.1979, הוא חוזה את שליטת האנטי־ציונות בתקשורת ובאומנות. הוא לא חזה עדיין את הזליגה של האג'נדה הזאת לעולם המשפט.
הוא כותב שהגל הזה התחיל לתפוס תאוצה מדאיגה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומפרט: "נחשול של ייאוש התרומם מעל ראשינו באותם הימים וחבורה קטנה של נביאים חובבים קפצה ועלתה עליו כאילו חיכתה לו. דור המשך זה של הסגפנות היהודית העתיקה הפך את הבוז העצמי תוך ירחים אחדים לאופנה חדשה, את ההלקאה העצמית לבידור המוני מלווה בגיטרה חשמלית, וסחף איתו את הנוער, את הלוחמים של המחר, למחול סוער של הבה נגעילה. האור נעלם בקרבתם ונשאר החושך, היופי הוסתר והכיעור הופגן. בעיתונות, על הבמה, ובאמצעי התקשורת, עד כי בוקר אחד התעוררנו במיטותינו כשאנחנו כולנו סמרטוטים ללא תקנה. קבלני השפל השכילו לערער את אמון היישוב בעצמו, בזכותו להתנחל בארץ אבותיו".
הוא ממשיך וחוזה את מה שישראל הגיעה אליו לשיא בימינו, את סתימת הפיות לכל יוצר לאומי. כדוגמה הוא מספר משהו שקרה לו עצמו כאשר שנה לפני כן נפל בחלקו כבוד נדיר: המסדר העתיק של העיר אאכן שבגרמניה בחר בו כ"אביר". עד אז ניתן התואר הזה רק למדינאים בכירים כגון קנצלר גרמניה או שר החוץ.
קישון מספר: "הקיצור, משרד החוץ ביקש שאסע ונסעתי, הטקס נמשך בעליצות כשלוש שעות והועבר בשידור חי דרך מחצית תחנות הטלוויזיה של אירופה. את שיא הערב מהווה 'נאום ההכתרה' של האביר החדש, עבדכם הנאמן. ניצלתי את הזמן והרבצתי הרצאה 'ציונית' שזורת ביקורת נוקבת על מארחי הנכבדים ועל שותפיהם בשוק המשותף, הנוטשים בשל הנפט אומה קטנה ובודדת. הדבר היכה גלים. שגרירנו בגרמניה, יוחנן מרוז, כתב לי כתום הטקס: 'ברצוני להביע לך תודתי והכרתי. אינני זוכר מעמד אשר היה לתועלת ציבורית כזו לישראל בגרמניה'.
"אתה שואל, קורא יקר, מדוע לא צולם האירוע בשביל הטלוויזיה הישראלית? שאלתך במקומה. אכן, הוא צולם במלואו. כתב הטלוויזיה מיכאל קרפין הגיע על צוותו וצילם את הטקס מהתחלתו ועד תומו. לרבות ראיונות עם אישים בכירים, שיחות רקע. כמו שצריך. הוא שלח את הכתבה המוכנה באופן דחוף לירושלים בשביל 'יומן האירועים'. עורך היומן דאז, איש הקידמה ברמ"ח אבריו, אפילו לא הסתכל בו. 'על גופתי', אמר הקומיסר, 'אף מילה אחת על הקנאי הזה!'. נקודה. במקום הרפורטז'ה שנפסלה מחמת סיבות אמנותיות צרופות, שודרה הכתבה האקטואלית 'מתי כספי מכין תכנית חדשה'. מיכאל קרפין קיבל נזיפה. צלצלתי אליו. 'אחת העבודות היפות שעשית אי פעם', אמר בעצב. התקשרתי עם המנכ"ל דאז. הוא חקר את הפרשה וצלצל בחזרה: 'כנראה הצדק איתך', מלמל, ובזה העניין נגמר סופית".
אלה היו ימים שבהם היה ערוץ טלוויזיה אחד. כולם עובדי ציבור. קישון חזה את האלימות הרעיונית כלפי מי שאיננו משלהם כבר אז. הכוח של הערוץ היחיד לכאורה זז מאז טיפ טיפה. אבל כמו שכולם יודעים - ההטיה לא זזה במילימטר. להפך, הכוח המדכא הזה, הקומיסריות, התפשט למקומות נוספים שקישון לא תיאר לעצמו.
קישון הוא סופר שעיקר יצירתו הוא הפיליטונים, הסיפורים ההומוריסטיים הקצרים, אבל בתוך יצירתו יש גם רומן סאטירי אחד: "השועל בלול התרנגולות". זהו ספר על פוליטיקאי ישראלי שמחליט לפרוש מטעמי בריאות לכפר מבודד שבו לא מכירים אותו, ולא יודעים מהי פוליטיקה. מכאן ואילך מתחיל תהליך שסופו הרס כללי של כל התמים והטהור. התוצאה היא קיטוב מפלצתי בכפר שבו קודם לכן היו יחסים יפים בין התושבים. גם בכך קישון חזה מראש את הקיטוב והפילוג שהחברה בישראל הגיעה אליו בלהט המאבקים של הפוליטיקאים.
חלק חשוב ברומן הזה הוא תהליך השיסוי העקבי של הפוליטיקאי אמיץ דולניקר. הוא משסה את תושבי הכפר ההרמוני זה בזה ומלהיט יצרים. הכל מגיע למצב של מלחמה פנימית, כמו כל דבר שבו נוגעים הפוליטיקאים מתוך אותה תערובת של רצון טוב, אהבה עצמית ושנאת היריב. צריך לציין שהרומן הסאטירי נדיר בספרות העברית, וגם בספרות העולמית אין רבים ("החייל האמיץ שוויק", "דון קישוט", "אי הפינגווינים", וכמובן כתבי ג'ונתן סוויפט הם כאלה). רומן סאטירי הוא לכן הישג חשוב מבחינה תרבותית, בעיניי. "השועל בלול התרנגולות", שנקרא במהדורות מסוימות "עין כמונים", הופק על ידי קישון גם כסרט, אבל הסרט לא היה הצלחה בקופות. זה גרם לקישון ייאוש לא אופייני. הוא הפסיק לעשות סרטים בטענה שהקהל לא מבין אותו.
כל חייו ניצל קישון את הצלחתו כדי להיות לוחם מטעם עצמו בחזית החשובה של ההסברה הישראלית. דוגמאות למאות המאבקים הטלוויזיוניים והתקשורתיים שלו הוא מביא בספר על חייו. הספר הוא בעצם שיחה, קנטרנית לעתים, עם ירון לונדון, שהשקפתו הפוליטית היא כידוע אחרת לגמרי.
בתשובה לשאלה של ירון לונדון: "אתה לא נבהל לפעמים מעודף היצרים הלאומניים שלך?"
עונה קישון: "האמן לי, מצפוני שקט לגמרי בהודיעי לך ברגע זה, שכלום לא אכפת לי חוץ מן המדינה הננסית הזאת, שהיא הערובה היחידה לחייהם ולכבודם האנושי של ילדיי ונכדיי. בעיניי, המדינה היהודית היא הנוגדן היחיד למחלה הפתולוגית של האנושות, לאנטישמיות עתיקת היומין וחשוכת המרפא. אין לה תרופה זולת המדינה היהודית".
"אדם כמוני", אומר קישון בהזדמנות אחרת כשהוא מספר על חייו בתקופת הנאצים, "פשפש שנשא טלאי צהוב על גבו וחזו, לא שואל את עצמו אם שטף רגשותיו הלאומניים הולם את האסתטיקה של יפי הנפש. אני אוהב את ארץ ישראל אהבה לאומנית לגמרי".
והוא מספר על הוויכוחים הרבים שיש לו בחוץ לארץ: "השאלה בדבר אנטישמיות מוצגת לי תכופות בוויכוחים פומביים בחוץ. למשתתפים המופתעים אני נוהג להשיב: 'השינוי היחיד הוא שבפעם הראשונה יש לעם היהודי חיל אוויר משלו'. ואז מקרצף המנחה את קודקודו, והוא ממהר להחליף את הנושא: 'אם כן, מיסטר קיצ'ן, מה לדעתך התשובה לאנטישמיות ההולכת וגוברת בעולם?', ואני עונה למראיין האנין: 'התשובה שלי לאנטישמיות המתגברת, היא טיל רב שלבי עם ראש נפץ גרעיני'.
עכשיו מזדעזע המנחה עד עומק נשמתו, או לפחות מתחזה למבוהל, ושואל בקול רועד: 'אתה באמת חושב, אדוני, שיש לישראל נשק גרעיני?', ואני שוב מזעזע אותו בתשובתי: 'אני מאוד מקווה שיש לנו, ובמקום להיבהל, אדוני היקר, אני מציע לך להביט במפה של המזרח התיכון ולחפש בזכוכית מגדלת את מדינת ישראל, שהיא כל כך זעירה, עד כי אין מקום לכתוב את שמה המלא על שטחה. שמא תואיל להגיד לי, איך עוד אפשר להגן על הכתם הקטן הזה מפני מאתיים מיליון ערבים צמאי נקם מסביב, שיש להם צבא גדול יותר מכל חילות נאט"ו ביחד?".
במקום אחר בספר נשאל קישון על ידי ירון לונדון: "האם לא ייתכן למתוח ביקורת על ישראל בעניין יחסה לפלשתינים, למשל? או בעניין השיגעון המשיחי שדבק בחלקים מן האוכלוסייה הישראלית, בלי להיחשד מיד באנטישמיות? האם אין מקום לביקורת?".
וקישון עונה: "אולי יש מקום. אך לא להם. אני חושב שאחרי השואה זכאית שארית הפליטה החיה בישראל ליותר הבנה מטעם העמים שצפו באסוננו. אבל גם אם אינך סבור שאנחנו ראויים לזה, אולי תסכים איתי, שאנחנו ראויים לפחות לאותו יחס שלו זוכות מדינות אשר אינן נתונות לסכנת השמדה. כיוון שאני נוכח לדעת מדי יום ביומו, שפשעים נוראיים המתרחשים בעולם מתקבלים בהבנה שבשתיקה, ואילו אנחנו מושמצים ללא הרף, איני יכול להסביר זאת כביקורת לגיטימית אלא כאנטישמיות".
אני הוקסמתי מדוח קטן שקישון כתב על מפגש אחד עם נציגי התקשורת העולמית. זה היה כחצי שנה אחרי מאורעות סברה ושתילה בלבנון. קישון מתאר איך כתב לענייני תרבות, אי־שם באירופה, בא אליו עם מיקרופון, ופותח: "שאלתי הראשונה, אדוני, האם האירועים השפיעו על עבודתך הספרותית הסדירה?".
"אילו אירועים?".
"האחרונים…".
הצעיר השפיל את עיניו ושתק. גם אני שתקתי.
"אני מתכוון", רחש הצעיר לבסוף, "לעניינים בלבנון".
"אילו עניינים?".
"העניינים שם…".
שוב שתקנו קצת. הכתב נראה כבן 20 ומשהו, צעיר חופשי, שנולד תריסרי שנים אחרי מיגור הנאציזם באירופה.
"תסלח לי", פניתי אליו, "אתה מראיין אותי בענייני ספרות, אם אינני טועה".
"בהחלט, אדוני, משדרים ביום שישי בשמונה ושלושים".
"אם כן, בוא נדבר על ספרים, על השירה העברית החדשה".
"בבקשה, לי זה לא משנה", הסכים הצעיר ושאל: "האם הופיעו אצלכם שירים על האירועים הללו?".
"אילו אירועים?".
"במחנות הפליטים…".
מבטו שוב בורח, אצבעותיו לופתות את המיקרופון בשבץ.
"בנוגע לטבח", הוא אומר בקול צרוד, "מאסאקר".
הוא פולט "מאסאקר" כשנחיריו מתרחבים, כאילו טעם מעדנים.
"טבח של מי?", אני מתעניין.
"ה'מאסאקר' של נשים וילדים פלשתינאים".
"אני שואל אותך לזהות המרצחים. מי הם?".
הכתב הצעיר מחריש. עיניו זגוגיות.
"שאלתי אותך, מי ביצע את הרצח ההמוני בסברה ובשתילה? מי?".
הכתב אינו עונה.
הקטע הזה ממשיך ונעשה אבסורדי, כמו שאנחנו חווים בעצם יום־יום במפגשינו עם התקשורת העולמית.
אפרים קישון קיבל את פרס ישראל. זו מעט הוקרה שהחברה הישראלית הממוסדת העניקה לו, לאחר שנים של ניסיון נואל להתעלמות מחשיבות יצירתו. ההתרחקות הזו ממנו באה הרבה בגלל קנאה ולא מעט בגלל תמיכתו הגלויה בחובשי הכיפות הסרוגות ובמתנחלים. גם בעולם, אפילו בגרמניה - שבה קישון הוא סופר הנקרא באופן המאפיל על רוב הסופרים האחרים בעולם - סבל קישון מעוינות על רקע פוליטי. הוא סיפר: "דר שפיגל, השבועון הגרמני הזה, אחד המעולים והאנטי ישראליים ביותר על פני כדור הארץ, מעולם לא הזכיר את שמי. אף לא פעם אחת. יש לו גיבורים ישראליים אחרים ולהם הוא מקדיש עמודים שלמים כמו יהושע סובול, הפרופסור ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי ואוחזים בעט אחרים, המוכנים להוקיע את ארצם באוזני הגויים".
קישון כתב בעיתון הזה שלנו, "מעריב", טור קבוע. יום אחד, ליד שולחני ב"מעריב", בהיותי בן 27, קראתי קטע שלו שהתפרסם בעמוד הדעות. זה היה לפני שאני עצמי התחלתי לכתוב בעיתון, והוא לא הכיר את מה שאני חושב. הייתי אז העורך הגרפי של "מעריב". גזרתי את הקטע ותקעתי בסיכה על הלוח הרך מעל שולחן העבודה שלי. כותרתו: "מותר לבוז גם לצפון?". זה היה בימי מלחמת וייטנאם, וקישון תמה בקטע מדוע המחאות הן רק נגד האמריקאים? מדוע לא מוחים נגד הקומוניסטים הרצחניים מצפון וייטנאם? זה היה קטע שלא התחנף לאף אחד מהחבר'ה המוכרים. יום אחד קישון נכנס לחדרי וראה זאת. הוא שאל בחשש: "למה תלית את הקטע? אתה חושב שהוא לא בסדר?". הוא היה בטוח שאני, בהיותי צעיר שראשו מכוסה בתלתלים שחורים בתסרוקת אפרו, גרפיקאי ובוהמי, לועג לו.
עניתי לקישון: "זה קטע אמיץ. סוף־סוף שומעים קול למען החופש של בני אדם בעולם". מאז דיברנו באותו ערוץ, שאינו הזרם שבו משייטים החבר'ה. יום אחד יהונתן גפן נכנס לחדר, ראה את הקטע שכותרתו: "מותר לבוז גם לצפון?" קרא, והוסיף למטה בכתב ידו: "לא".
לדעתי, רוח ההתרפסות מול כוחות הרוע שהחלה בתקופת מחאת וייטנאם ממשיכה עד היום. קישון ידע לחשוף כל חייו את האבסורד והסכנה שבתיאוריות האדומות חסרות האנושיות השולטות באליטות האינטלקטואליות, ולכן בעשרות ראיונות טלוויזיה איתו בעולם תמיד הגיע הרגע שבו, לדבריו: "אחרי שמתברר שאני לא מתנהל לפי הצופן הפציפיסטי, ואין לי כל נטייה לספק את הסחורה ולהשמיץ את ממשלתי, הזמן הנותר לשיחה מתכווץ פלאים, ואיני מוזמן עוד לאותה תחנה".
לקראת הכתבה הזו דיברתי עם ד"ר רפי קישון, וסיפרתי לו שבמערכת הוחלט להציג את קישון כחוזה המדינה, בפרויקט מיוחד לקראת יום העצמאות, זאת אומרת כמי שחזה מראש הרבה מהמחלות של המדינה היהודית שלנו. קישון הבן, שמקדיש את עצמו לשימור חיי היצירה של אביו, ומופיע בלי הרף, לפעמים פעמיים ביום, בהופעות והקראות מתוך יצירתו ההומוריסטית, אהב את הכינוי: "כמו הרצל, גם פה מדובר ביהודי הונגרי, אבי תמיד כעס כשאמרו שהרצל היה אוסטרי. הוא אמר: הוא יהודי הונגרי כמוני.
"קודם כל, ואקטואלי מאוד: כל מי שנוסע בתל אביב רואה לנגד עיניו את פרויקט תעלת בלאומילך קורם עור וגידים מול העיניים, איך רחובות שלמים נחפרים על ידי דחפורים וכל התושבים מקפצים בין ההריסות. איש לא יודע אם יש שם יד מכוונת, איש לא יודע אם לא יפרצו פתאום מי תהום ויציפו הכל".
ואיש לא יודע אם משוגע עושה את זה, או שזה באמת על פי תכנון ואישור.
"בדיוק, ויש עוד המון דברים נוספים שהוא חזה, למשל פרטאצ'יה, מדינה שבה הכל עשוי בפרטאץ'. מדינת הבלגן וחוסר התכנון והסדר, זה לא השתנה, ראה למשל את תקופת הקורונה: מדינה קטנה עם פתח כניסה אחד הצליחה להכניס אליה את כל הווריאנטים במהירות שיא".
מדינה מחוסנת שהגיעה לאפס מתים הצליחה לחזור ולהידבק במהירות שיא.
"ואוסיף לך עוד דבר קטן שהוא חזה: את בוב ספוג. אתה זוכר את הסיפור של קישון 'חיות הגן?', על סופר שרוצה לכתוב ספר ילדים על בעל חיים קטן שבורח מהבית אבל חוזר בסוף, והמו"ל מסביר לו שעל כל החיות כבר כתבו ספרי ילדים בדיוק כאלה? הסופר בוחר את החיה היחידה שנותרה וכותב ספר על ספוג. ספוג ים שבורח לירושלים, ובסוף מחליט לחזור הביתה אל אמא. בכך הוא הקדים בהרבה שנים את סיפור הילדים על בוב ספוג".
"יש לו פיליטון בשם: 'תוכי שב בזמן'", מזכיר לי עוד רפי. אני זוכר. זה קטע על "גיבוריה האלמונים של הדמוקרטיה הישראלית, הממלאים את חובתם כלפי עמם ומפלגתם בנאמנות". ועל הסכם לפני ההצבעה בכנסת, הסכם שאגב כולל גם חברי הכנסת הערבים, ששני ח"כים יכולים להישאר בחו"ל. ביניהם ח"כ סלוצ'קובסקי ממפא"י, "המייצג אותנו בקונגרס הסוציאליסטי של ציידי הגולגלות בגינאה החדשה".
אבל "המוח האלקטרוני הגדול במטה, העוקב בעזרת ראדאר קומוניקטיבי 24 שעות ביממה אחר הימצאותם של 120 חברי הכנסת על פני כדור הארץ החל באותו רגע לאותת סימני אזעקה ברורים".
מתברר שחבר הכנסת היריב שנמצא בחו"ל וקוזז, ומקום הימצאו מסומן באור אדום על מפת העולם, מתחיל בתנועה דרומה לעבר ישראל. את ח"כ סלוצ'קובסקי, ששוהה בג'ונגלים שנתקפו סופת טייפון, אי אפשר לאתר.
"היה ברור מה פירוש הדבר: אם הממשלה לא תקבל רוב, היא תיאלץ להתפטר, ישרור תוהו ובוהו בארץ. המתיחות באיזור תגבר, אפשר מלחמה איזורית. התנגשות בין גושית. אטום. סוף העולם". מפעילים את תופי הג'ונגל המשמיעים איתות טם טם: "הנמר הלבן המספר תמיד בדיחות נקרא הביתה". בסוף הפיליטון רווי ההרפתקאות, וברגע האחרון של ספירת הקולות, "בעיטה חזקה מעיפה את הדלת ממסגרתה. סלוצ'קובסקי נופל פנימה עם יד מורמת..".
אומר רפי: "כשאבא שלי מתאר את הלוח האלקטרוני שמאתר את מקום חברי הכנסת בעולם, הוא בעצם חזה את ה־GPS ואת איכון המקום והמעקב אחרי בני אדם".
נכון שהוא חזה כאן חידוש טכנולוגי, אבל הוא חזה גם דבר עמוק יותר - את המשבר של הדמוקרטיה הישראלית של היום, שבה יש מצב פילוג וחלוקה של שני חצאים שווים, שלא מאפשר תפקוד, מצב שבו אצבע אחת בלבד קובעת.
"אני מופיע בפני קהלים שונים על היצירה של קישון, הופעתי אפילו בפני שופטי בית המשפט העליון", מספר רפי, "הם שלחו שתי שופטות לקאמרי לראות את המופע שלי, כי הם חיפשו מופע מתאים, והן התלהבו מההומור הכל כך אנין וחכם של קישון. ככה מצאתי את עצמי עומד בפני הקהל הכי מפחיד במדינת ישראל. אתה יכול לציין שאני מופיע עם יצירות קישון בפני כל הקהלים, משופטי בית המשפט העליון, דרך תיאטרונים ועד אפילו חוגי בית, והיצירה של קישון אהובה על כל שכבות העם. מהאינטלקטואלים המלוטשים ביותר ועד עמך ישראל".