נטליה גינצבורג, "איפה הכובע שלי?", מאיטלקית: שירלי פינצי לב, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 267 עמ׳
נטליה גינצבורג, "הדלת הלא־נכונה", מאיטלקית: שירלי פינצי לב, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 166 עמ׳
חריפים, מרירים, מבריקים, מצחיקים ופוצעי לב. כאלה היו הסיפורים והרומנים של נטליה גינצבורג, וכך גם המחזות שלה. היא כתבה עשרה מחזות "בלבד", כדבריה, ועוד "מיקרו־דרמה" אחת, שאת כולם כינסה הוצאת הקיבוץ המאוחד בשני קבצים נהדרים בתרגומה החי והרענן של שירלי פינצי לב. גינצבורג האמינה לאלזה מורנטה, שאמרה לה שמחזות הם "לא הצד החזק שלה", ובכל זאת המשיכה לכתוב אותם. "מצאתי שלפעמים קשה לי לכתוב רומנים וסיפורים", היא מגלה ב"הערת המחברת" שפותחת את הקובץ "איפה הכובע שלי?". "העדפתי לנסות לכתוב מחזות. במחזות יכולתי להשתמש בגוף ראשון בצורה לא־אוטוביוגרפית. הדבר העניק לי תחושה של חופש גדול. להגיד 'אני' היה יכול גם גבר, או יכלה לומר את זה אישה שונה ממני לגמרי. המחזות הפכו לדידי לאמצעי ביטוי".
גינצבורג מתארת את מורנטה מזמינה תרד רותח במסעדות. "היא הייתה חוזרת פעמיים או שלוש על 'רותח' בקול מצווה ומצטלצל ומכווצת את גבותיה". את המחזה הראשון שלה, "התחתנתי איתך בשביל השמחה", כתבה גינצבורג במיוחד לשחקנית אדריאנה אסטי, ומורנטה הנערצת ומטילת האימה הזמינה את שתיהן למסעדה, "כדי שנדע עד כמה היא לא אוהבת את המחזה. היא מצאה שהוא אווילי, טיפשי, סכריני, מצועצע ומזויף. היא פנתה אליי ואמרה: 'אומר לך את האמת'. כך נהגה לומר ולחזור ולומר כשנזפה במישהו. באותו ערב היו התוכחות שלה חריפות וחמורות מאוד, כאילו לא כתבתי מחזה גרוע, אלא עשיתי מעשה מכוער. היא כעסה עליי, אבל גם על אדריאנה אסטי, שנראתה לה באיזה אופן שותפה לאותו מעשה נפשע, אבל היא כעסה בעיקר עליי (...) היו לי עם אלזה יחסים דומים מאוד לאלה שהיו לי עם אחותי. כשהיא כעסה עליי ונזפה בי נאלמתי דום, כי כל מה שיכולתי לומר נראה לי ערימת סמרטוטים. אותו דבר היה קורה לי עם אחותי. אהבתי את אלזה וכל מה שהגיע ממנה היה טוב בעיניי, גם כשהכאיב לי. הרגשתי שבזעמיה יש תמיד משהו שמעניק בריאות וכוח. היית יוצאת מזעמיה המומה ודהומה, מרגישה את עצמך כמו כלב שנפל לתעלה ומטפס ליבשה ומנער את פרוותו. יצאת המומה, אבל לא פצועה ולא מושפלת (...) בהזדמנות הזאת ידעתי שהזעמים הללו לא יניעו אותי לשנות את המחזה שלי או לשכתב אותו, אלא רק לשקול ביסודיות את השמדתו המוחלטת. הדבר המוזר הוא שהשמדה מוחלטת עשויה להיות מועילה ביותר לכותב, לא פחות משעשויה להועיל לו דעה חיובית לגמרי".
גינצבורג לא השמידה את המחזה ההוא למרבה המזל, וכאמור המשיכה לכתוב לתיאטרון. הגיבורים שלה נוטים לפרוץ במונולוגים ארוכים בזרם התודעה, שאינם שונים ממש מזה שנשאה על מורנטה; מפלי מילים שוצפים וגועשים באסוציאטיביות חסרת היגיון לכאורה, שנדרשת נשימה ארוכה ויכולת וירטואוזית כדי להתמודד איתם.
קטע קצר מתוך שיחת טלפון במחזה "המזכירה" יכול להדגים את הכתיבה הדרמטית האהובה על גינצבורג וייחודית לה: "אני במיטה. אני גומרת את התרגום שלי. מותחן. מוצאים גופה במטוס, בשירותים של המטוס, גבר שלא יודעים מיהו, כי הוא לא מופיע ברשימת הנוסעים. מוצאים בארנק שלו קלף משחק, שמשורבטת עליו כתובת של מוטל. הולכים למוטל הזה ומוצאים עוד אדם מת, במעלית, וגם לו יש, בכיס שלו, קלף משחק. וככה מגופה לגופה הם מגיעים עד לקלף אס־עלה, שנמצא בכיס של בחורה, אבל הבחורה בחיים, בחורה שמחלקת מרק בבית מחסה לקבצנים. מעורבים כאן סמים. האם הוא שילם לי? מה פתאום (...) אולי פגשת בפריז במקרה את בעלי? מישהו אמר לי שהוא בפריז עכשיו, אני לא זוכרת מי, אולי גילדו. את יודעת שאדוארדו ואיזבליטה כבר לא יחד? לא, הם כבר לא יחד. אילו רק היית יודעת כמה דברים קרו כשלא היית כאן (...) אנריקו היה מגיע בערבים והבחורה ניגנה בגיטרה. נו, ואז פתאום יום אחד היא ניסתה להתאבד".
דמות של גינצבורג עשויה להיזכר ברומן ישן, ואז לתהות, באותה נשימה, מדוע צובעים באנגליה את המרזבים בשחור. חיים שלמים ועולמות פנימיים מרובדים בכמה משפטים מסחררים.
המחזות של גינצבורג, על נשים שהולכות לאיבוד וגברים שלא מצליחים (ואפילו לא מנסים) להציל אותן, מהנים מאוד לקריאה, אבל באופן אידיאלי כדאי לראותם בביתם הטבעי, על במת תיאטרון. הזדמנות נדירה ומשמחת לחוות מחזה של גינצבורג, בעברית המשוחררת של פינצי לב ובהפקה מקסימה בניצוחו של הבמאי רועי הורוביץ, ניתנת בימים אלה לקהל הרחב בתיאטרון הלאומי הבימה. הורוביץ, בעידודו של עורך הקבצים, מנחם פרי, קרא את 11 המחזות של גינצבורג, ארוכים כקצרים, ולבסוף החליט לבחור במחזה השני של גינצבורג, "המודעה", קומדיה שחורה משנת 1965, שמורנטה אגב מצאה בה "כאב אמיתי". הוא נעזר בארבעה שחקנים מצוינים, ובראשם מירב גרובר, שחוזרת לתיאטרון הרפרטוארי אחרי היעדרות ארוכה. אישה בודדה, פרודה ליתר דיוק, מפרסמת בעיתון מודעה שבה היא מחפשת סטודנטית צעירה שתקבל חדר בחינם בתמורה לחברתה ולעבודות בית קלות. העלילה מסתבכת כשגבר נכנס לתמונה (הפרוד של האישה) וכשמתברר שיש אקדח באחת המגירות בבית. גרובר לובשת את דמותה של תרזה כעור שני, ומלהטטת להפליא את מילותיה הצבעוניות והתובעניות של גינצבורג. החוויה של תחיית המילים על הבמה היא לא פחות ממסעירה.
"כמו שאמרתי, פרסמתי שלוש מודעות. אחת על המזנון. את מכירה מישהו שרוצה לקנות מזנון מעץ סיסם שחור משובץ אמיתי אמיתי אמיתי מהמאה התשע־עשרה? ההוא שם, את רואה? אני לא מחזיקה סרוויסים בפנים, יש שם רק מגזינים ישנים. אני לא יודעת מה לעשות עם מזנון. אני אוכלת תמיד במטבח. מודעה נוספת הייתה בנוגע לווילה שלי ברוקו די פפה. אני רוצה למכור אותה. זאת וילה של עשרה חדרים, עם גן אנגלי. גן? הייתי אומרת כמעט פארק. אני לא נוסעת לשם אף פעם. בפעמים המעטות שנסעתי לשם מתי מדיכאון. אני לא יכולה לסבול את הכפר. להריח את ריח השחת, את ריח הפרות, בא לי לבכות. אולי כי כשהייתי קטנה גרנו בכפר. התחלתי לשנוא את הכפר כבר בתור ילדה. הייתה לי ילדות קשה".