שישה עשורים לאחר מותו: יומניו של אב"א אחימאיר מתפרסמים

"בתקרת החדר בו אני נמצא עכשיו... ישנו חלון, כלומר חלון מרובע ומרושת, בלילה אוכל לראות כוכבים. מהחלונות שבכתלים אין לראות כוכבים, אני האסיר היחיד עכשיו שאוכל לראות כוכבים אבל הכוכבים אינם מעניינים אותי, הם רחוקים מרוחי, הנני שקוע בי בעצמי. בימים האחרונים חושב אני משום מה על שגיאות חיי האישיים והציבוריים... הרבה, הרבה שגיאות נעשו".

שנה וחצי הוא ישב בכלא המרכזי בירושלים. אב"א אחימאיר דחס את עצמו ואת תקופתו לשש מחברות גדושות כאב, מרירות ותקווה זהירה. במלאת 61 שנה למותו - יום לפני ערב שבועות תשכ"ב - ראו אור. "איילה בין החומות, יומן המשפט והסוהר 1934־1935" (הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל) הוא מפעלם המשותף של בכורתו זאבה ובניו, יעקב ויוסי. ב־13 ביוני יחזרו שלושתם לזירת ההתרחשות, לבית הכלא שהיה למוזיאון המחתרות. בטקס בחסות משרד הביטחון ובהשתתפות ראש עיריית ירושלים יושק יומנו של אביהם.

בעשור התשיעי לחייהם, הם עדיין הילדים של אב"א. מתרפקים על זכרו, משחרים לקרבתו האבודה. לפני כמה שנים ראיתי אותם נמסים בדולהי, כפר הולדתו בבלארוס. חיפשו שריד, רמז, עדות שתחבר אותם לאדמת נעוריו. זאבה אספה אבנים קטנות שתציב על שולחנה בבית, יעקב הצמיד עין לחה לעינית מצלמתו, ויוסי סינן: "הנה שלושתנו פה, אבא לא היה חולם שנעשה את הדרך הזאת".

אבא שאול גייסינוביץ' היה עתיר סתירות וסערה. אדם רך שהטיף לציונות של ברזל, פילוסוף ובריון, אינטלקטואל עדין עם רטוריקה מתלהמת, מהפכן מחויב שלא ידע לנאום. תמיד העדיף את המאמר על המיקרופון, את תקתוק מכונת הכתיבה על נהמת הכיכר. "דמות רנסאנסית", כינה אותו בנו יעקב.

הוא התחיל במחוזות הסוציאליזם. היה כתב "איזבסטיה", חבר "הפועל הצעיר", מקורב לברל כצנלסון שאיתו גדל בבוברויסק. עקב "נוראות הרבולוציה הרוסית" המיר את לנין בז'בוטינסקי. טורו "מיומנו של פשיסטן", מילותיו האומללות על "שמות מזהירים של אתא טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה ואלירה והיטלר" העמידו אותו במוקד שנאת השמאל. "אבל ב'מזהירים' התכוון אבא לשמות 'גדולים', 'מפורסמים'", הגן יוסי על אביו, "ואת 'מיומנו של פשיסטן' כתב ב־1928, לפני שהפשיזם הגיע למה שהגיע". לימים קבע שהפשיזם הוא "לאומנות צרת עין" והודה לז'בוטינסקי שריפא אותו "ממחלת נוער זאת". למרות שמה, "ברית הבריונים" שהקים (עם אורי צבי גרינברג והסופר יהושע ייבין) הייתה יותר אגודת סתר ופחות מחתרת. חבריה הלא רבים הדביקו לשלטון המנדטורי את הכינוי "כובש זר" ופתחו במאבק נגדו, התעקשו לתקוע בשופר ברחבת הכותל במוצאי יום הכיפורים ותלשו את דגלי צלב הקרס מגגות הקונסוליות של גרמניה ביפו ובירושלים.

ליל שבת, 16.6.1933, 21:30. בחוף תל אביב נרצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. ארלוזורוב ניסה משא ומתן עם הנאצים להציל את יהודי גרמניה ואת רכושם. השוללים שיפדו אותו. "הדיפלומט האדום", "הינוקא האדום", "ערל־זה־רב", היו מקצת הכינויים שהעיתונים הרוויזיוניסטיים הדביקו לו. שלושה חשודים נעצרו: אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט וגם אב"א אחימאיר. שלושתם זוכו, אך מה שכינה "עלילת הדם" תרדוף אותו כל ימיו.

"העלילה גרמה להיחלשותו של אבא ולמותו בטרם עת", טוען יוסי אחימאיר, לשעבר חבר כנסת ומנהל לשכת ראש הממשלה יצחק שמיר. "אין פה עניין של גנטיקה", פירט. הוא עצמו בן 80, אחיו יעקב בן 85 וזאבה בת 92: "שלא כאבא, זכינו לאריכות ימים". יעקב אחימאיר, חתן פרס ישראל, מספר שהפרשה העסיקה את אביו עד אחרון ימיו. תמיד התעניין אם פלוני היה "בצד שלנו או בצד של המעלילים".

כתיל ממעיד מתפתלת פרשת ארלוזורוב בין 533 עמודי הספר. כל התחככות בה מפעילה מטען נפץ בנפש "הנאשם השלישי", כפי שכונה במשפט. "הבוקר מלאו 9 ירחי לידה של הפרובוקציה", רשם במחברתו, "האם זאת דרייפוסיאדה (הכוונה למשפט דרייפוס - מ"ח)? בייליסיאדה (מנדל בייליס, שהואשם לשווא ברצח ילד רוסי - מ"ח)? גברת ארלוזורוב היא ורה צ'יבריאק (עדת השקר במשפט בייליס - מ"ח) אבל השלטונות הבריטיים פקחים מהשלטונות הצרפתיים ומהשלטונות הרוסיים בתקופת רספוטין. צריך רק לשלוט בעצבים כאשר יישמע פסק הדין: 'אתם חופשיים!'".

סטבסקי ורוזנבלט אכן חופשיים. אבל הוא, למרות זיכויו, נהדף לניידת לילה לכלא עכו. כל הדרך שאל את עצמו על מה ולמה? מדוע לא שולח גם הוא לביתו? הוא פצח בשביתת רעב. "חולשתי מתגברת אבל הייסורים אינם גדולים", דיווח ביום השלישי לצום. מפקד הכלא ניסה לשבור אותו. זרע שמועה שהוא אוכל בחשאי. למען הסר ספק ולא כדי להיות לסמל, דרש להיכנס לזינזאנה, תא בידוד לאסירים שנידונו למוות. "באופיי איני גיבור, אני אוהב פינת סתר אבל התנאים והאויבים שמים אותי במרכז".

ביום הרביעי לרעב הרב קוק דיבר על לבו והוא חדל משביתתו. רק אז גילו לו שיעמוד לדין על הקמת ברית הבריונים ועל פעילותו. הוא נידון ל־21 חודשי מאסר והמשיך במאמץ הנואש להסיר מעורו את הנגע ההוא. כשארלוזורוב ניהל משא ומתן בברלין, המשיך לטעון, אנשי ברית הבריונים הסירו את הדגלים הנאצים מהקונסוליות הגרמניות. "בשל מלחמתנו בהיטלר הואשמנו ברצח ארלוזורוב". הוא בטוח שדווקא עתה, משהסתיים המשפט, עלילת הדם מסוכנת יותר. אז הייתה מחלה גלויה, עתה העמיקה אל שורשי הנשמה. אז אפשר היה להתווכח, למחות, לצעוק, "עכשיו לחישת צפעוני והעמדת פני צדיק". בחשאי זנחה העלילה את הפובליציסטיקה וחלחלה לאומנות. הנה ב"דבר" שיר על "הֶבֶל" שנמצא הרוג ואשתו צילה (מצלצל דומה לסימה, אשת ארלוזורוב) מזעיקה את המחנה. אלה מוכיחים שקין הרגו ואלה מכחישים. עוינים את צילה ומעלילים עליה ככל יכולתם.

שעותיו משמימות. הוא נובר בעיתונים וסוחט את הספרים שמגיעים מדי פעם מהספרייה הלאומית. "קורא טוב הוא סופר רע, 'קורא' ו'כותב' טיפוסים שונים. אצלי התרוצצות של 'הקורא' ו'הכותב'. הלוואי והייתי רק 'קורא'. הקריאה עונג, הכתיבה ייסורים".

הוא ישב בחדר 19 וכתב בשצף. למחנק האפלולי הביא את רחבי העולם. סיפר על המהפכה הצרפתית ועל המהפכה הבולשביקית, התחבט בשאלות הקיום: "מי שולט בעולמנו, הרבולוציה או האבולוציה?", ניתח את טולסטוי ואת טורגנייב, את שופנהאואר ואת קאנט, את זאוס ואת פרומתאוס ושירה פרסית של המאה ה־11, מהי? ומי הם האבוריג'ינים של אוסטרליה, והאינקה והאצטקים "טובי לב, רודפי שלום... (אך) 500 ספרדים הספיקו לטאטא את התרבות האמריקאית הפרו־קולומבאית, מי יודע אם לא פחות מזה וואהבים (מוסלמים סונים קנאים) חמושים לא ישימו קץ לפעם אחת ולתמיד את תקוות הציונות".

דוסטוייבסקי אמר שבבית סוהר אפשר להכיר את העם. העם ביומנו של אחימאיר אינו משמיע את קול הסגפנות. לא גיבורים אלא טיפוסים. אנשים של ממש, במציאות של ממש מנסים לבנות חיים במועקת בית האסורים. לכמה זמן ייצאו היום לחצר? 10 דקות? 15? יהיה זמן לסיגריה? אחימאיר כותב בחמלה על החבושים בגין פשעים ועבירות קלות. ז'אקי שניסה להסתנן ממצרים לארץ, מיסטר וויסקי בעל אגרוף הפלדה, שווילי הגנב המצהיר: "אני משתין על 30 פילוסופים", פריד שביתק בתער קטן את פניו של חסן שנם את שנתו. ג'ורג' ג'ורג'ידיאס מהעדה היוונית בירושלים חטף את נערתו לבית לחם, כומר השיאם ואת ליל כלולותיהם בילו ברוב עונג במיטתם. אבל השידוך לא היה נאה בעיני אם הכלה. היא הסיתה את מאהבה - קצין משטרה בריטי - וג'ורג' היווני הורשע בחטיפה ובאונס.

כשהוא מטפל באנשי "א"י האובדת", מסיר אחימאיר את כפפות המשי ואוחז בסכין. בן־גוריון הוא "בן־הקוץ", וכשרובשוב (זלמן שז"ר, הנשיא השלישי - מ"ח) נואם, עובדות הידיים כטחנות ברוח עזה, "ואיך לאדם עם חזה נופל יש קול רעם שכזה?". ביאליק הלך לעולמו כשאחימאיר ישב בכלא וזכה לכינוי "עבד ההסתדרות". מבחינה ספרותית אין זאת אבידה גדולה, לדעתו. ה"גתאים" וה"טולסטואים" שלנו מתים במובן יצירתי שנים רבות לפני מותם הפיזי. "הנה ביאליק שיצירתו הלכה במדרון", וכל הארס הזה מקור אחד לו: "ביאליק היה בטוח בראשונה בהאשמה. אחר כך, כשנוכח בצדקתנו, לא השמיע דעתו בפומבי". אבל גם את אנשי מחנהו לא ריפד הכותב בשושנים.

"בן ציון נתניהו (אביו של ראש הממשלה - מ"ח) הוא בחור צעיר. יש בו הרבה מעלות והרבה חסרונות. מעלותיו: יש לו חוש הומור והלשון שלו מחוברת לצירה, יכול להקים רעש, יכול לאסוף כסף, זה הכל. אבל הוא חושב שהוא יכול לכתוב ולהקים מפעלים בתור מארגן. מה שאינו נכון. אסף כסף ויצר את ירחון 'הבית"ר'. אני תמכתי בו. אימצתיו, הוא התייחס אלי בבית"ר כחזיר. לא היה מדפיס את מאמרי ומסתמך על קלוזנר (יוסף קלוזנר, היסטוריון, חתן פרס ישראל - מ"ח), אני לא הייתי שם לב לסבוטאז' שלו למרות שמאמרי היו לא רעים. אני לא הייתי שם לב ל'תיקוניו'. נתניהו סבר שהוא יכול להקים מפעל ענקי, הזניח את הירחון ופתח עיתון יומי, 'הירדן' שנערך רע מאוד. הנני משער שגם העניינים בהנהלה אינם 'פויגלדיג' (מיידיש: ציפורים מעופפות)... נתניהו מבין שאת העיתון מסוגלים להעלות רק ייבין ואחימאיר... נתניהו רוצה שייבין ואחימאיר יעבדו תחת פיקודו. רוצה נתניהו להעלות אותנו ברשתו והרי הוא מחניף לנו. הקונץ הזה לא יעלה בידו...".

מה היה היחס של אביך לבנציון נתניהו?
יוסי: "ביומן אתה לא מייפה את הדברים, אתה כותב על האנשים כפי שאתה רואה אותם. אבל בנציון נתניהו היה אחד האישים שהושפעו מאוד מאבא".

מה למשל?
"הוא נרתם למחאתו באוניברסיטה על הר הצופים כשביקשו לפתוח קתדרה לשלום ולא קתדרה לצבאיות יהודית".

אביך התלונן פעם שנתניהו שם מאמר שלו ב"מרתף", בירכתי עמודו של "הירדן".
"זה קורה, אז הייתה לו ביקורת, אך היא נכתבה מאהבה. נתניהו ההיסטוריון זיהה את חשיבות אבא כאיש רוח".

יעקב אחימאיר זוכר שבעצרת זיכרון במכון ז'בוטינסקי הפליג נתניהו בשבחי אביו. שעה וחצי עמד על רגליו ולא חדל. בשיחות אישיות שניהל עמו שמע דברים דומים. בנציון נתניהו, שהיה מעורכי האנציקלופדיה העברית, התעקש למנות את אב"א אחימאיר לכותב ערכים. כשהבעלים אלכסנדר פלאי חשש שהעסקתו תעצור את אספקת הנייר, איים בהתפטרות.

ז'בוטינסקי קרא פעם לאחימאיר "מורנו ורבנו", ו"אף רוויזיוניסט לא יכול להתהדר במדליית זהב שכזאת", מתמוגג הבן יעקב. אבל היחסים בין השניים היו מורכבים. "אצל ז'בוטינסקי רגש מהול: אהבה ופחד. עתידי לא ברור לו. הוא מהסס פן אמרוד בו. אינו מבין שבאופיי הנני מסור. זה ראשית הכל". אומנם ז'בוטינסקי מתייחס אליו כאב אל בנו, אך אחימאיר מודע לתהום ביניהם: "בינו לביני ניגוד אידיאולוגי עמוק. אני אומר שמשטר הדמוקרטיה היה אולי טוב במאה הי"ט שהייתה המאה שבה התגשמה והוא (ז'בוטינסקי) בהחלט דמוקרט. ז'בוטינסקי כולו רציונליזם, לוגיקה, והן תקופתנו בנויה על האמוציה".

במיוחד התקומם נגד ההסכם שחתם עם בן־גוריון ונועד להפסיק את האלימות בין תנועת העבודה לרוויזיוניסטים. "הידיעה על ההסכם העציבה אותי עד למאוד. כיצד יכול היה ז'בוטינסקי להושיט יד ל'בן־הקוץ'? האם שכח שבסוהַר ירושלים עוד נמצאים שרידי עלילת הדם?". הסכם לונדון הביא אותו לקצה. "האמנם חסל פרק חיי ושמו: 'עם ז'בוטינסקי'? אני על פרשת דרכים. האם לפרוש מהצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים) ולהשתתף ביצירת תנועה אחרת?... אל אלוהי שפינוזה, עזור לי!".

בבסיסם היו אלה יחסי קרבה ורתיעה?
יעקב: "אלה היו יחסים במחלוקת בין אישים שונים באופיים. אבא חשב שכדי להשיג את המטרה יש ללחום, להקריב. ז'בוטינסקי העדיף את הדיפלומטיה הציונית, המתונה יותר".

ולמרות ההתכתשות האידיאולוגית, אב"א אחימאיר כיבד בכל נפשו את זאב ז'בוטינסקי. במלאת 50 להולדתו שינה את שם תינוקתו הרכה ממאירה (ע"ש אחיו מאיר, שנהרג במלחמת רוסיה־פולין) לזאבה.

"הלילה חלמתי: אני חופשי ונוסע לזאבה'לי ופתאום נזכרתי ליד דגניה ששכחתי לקנות בשבילה איזה צעצועים, מחוץ לזוג כעכים, לצערי ולחרפתי אין קץ. התעוררתי וכמעט שמחתי שעדיין לא שוחררתי".

זאת הייתה אהבה שנבטה בבוברויסק שבפלך מוהילב. חסיה גרצ'קובה שמעה אותו מרצה וחשקה בו לתמיד. כשעלה לארץ נדדה לסנט פטרבורג לפקולטה לרפואה. אלה היו ימי הרעב הגדול שלאחר המהפכה אבל הסטודנטים ידעו לחזר גם על בטן מקרקרת. כמה אף היו מוכנים לזנק בשמה לנייבה הקפואה. ואולם חסיה חלמה רק על אב"א. "רוצה להיות איתך תחת אותם שמיים", כתבה לו. כעבור זמן מה נחתה בארץ והם התחתנו. ב־1930 נולדה בתם זאבה. איש לא ידע אז לאיית "דיכאון לאחר לידה", וחסיה אושפזה ב"עזרת נשים" בירושלים, המוסד שבו תמות מדלקת ריאות. אב"א הלך לאיבוד. חסר ברירה מסר את התינוקת לאחותו בלומה ולבעלה אליעזר ורדימון מדגניה ב'. כשהובאה זאבה היו בני הזוג חשוכי ילדים, אבל לאחר שנה נולד בנם משה. זאבה האמינה שהוא אחיה, בן הוריה בלומה ואליעזר. וברקע היה גם איזה "דוד אב"א" מירושלים.

אב"א אחימאיר הכיר את סוניה אסתרחן כשהייתה בת 15. אף שהייתה צעירה ממנו ב־11 שנה, מצא שקרובת משפחתו היא בת שיח מרתקת. לאחר שעלה ארצה פצחו בהתכתבות צפופה. בראשית שנות ה־30 בא להרצות בפולין והקשר חצה את גבול המילים הכתובות. כשפרצה פרשת ארלוזורוב והוא נאסר, נחתה סוניה בארץ.

כל ימיו בסוהר, ריחפה סביבו. היא הייתה רוחו הטובה, נושאת לפיד התקווה, שומרת איזונו הפנימי. נוכחותה החרישית, הכמעט מרומזת לא צמצמה את השפעתה. לעולם בתמונה, לעולם בשטח. יודעת שתידחה בשער אך מדי שבת מתייצבת בחזית הכלא ומקיפה אותו. שמא יעיף מבט, שמא יתענג על דמותה החולפת. "היום ראיתי את סוניה לראשונה אחרי חודשים, עלתה במעלה הרחוב כשראשה כפוף משהו. גזרתה הזקופה עם השמלה הלבנה, היה בהם מן ההוד והקסם. אני ראיתיה והיא אותי לא ראתה. לא יכלה לראותני, אבל היא באה מפני שהיא יודעת שיכול להיות שאני אראה אותה".

מסריה היו מוצפנים. בעיתונים שקיבל, במאמרים שלא יחמיץ שתלה משפטים קצרים ברוסית. הוא העביר אצבע, קרא בין השיטין, אסף אל לבו את המילים היקרות: "אבּ, תהיה סבלני", "אבּ, שלום, אני תמיד איתך". "סוניה עם הצחוק המשכר היא האושר הפרטי שלי", היה מספר ליומנו.

אבל בסוהר ספורים רגעי האושר. אצל המאושרים בחוץ הימים חולפים כעמודי טלגרף מרכבת נוסעת. בסוהר כל יום הוא מסע מהנצח אל הנצח, הזמן זוחל לאט ובכבדות. "שנה למאסרי אילו הרהורים יכולים להיות חוץ ממרים? לא היה אף יום, אף שעה, אף רגע שבהם לא הייתי מוכן לצאת, חייתי במצב של 'היכון!' וזה רע מאוד לאדם בעל אופי של קוצר רוח כמוני. קשה היא הישיבה בסוהַר, התקרה מכבידה עלי כמו על זה שירד לשעה קלה אל מכרות פחם... אתה כסוס אסור למשאבה פרימיטיבית בפרדסי הארץ בזמן הטורקים".

גיבורו של סולז'ניצין ב"יום אחד בחייו של איוון דניסוביץ" מסוגל לראות את הישועות הקטנות. הנה חלף לו יום אחד ובצינוק לא הושיבוהו ובארוחת הצהריים הצליח לפלח מנת דייסה נוספת. אחימאיר אינו מסוגל לחוש את חסד הרגע, את טעם קורת הרוח החולפת. "אני טיפוס בלתי מתאים לסוהַר. האסיר האידיאלי צריך להיות פלגמטי, אפאטי ולא מלנכולי כמוני. אני קבור חיים, הספרים הולכים ונמאסים. רוצה אני לכתוב אך ניסיונות הכתיבה לא הצליחו. מעט השגתי בימי חיי! מה עצוב לחשוב על זאת". והנורא מכל תחושת התלות, השעבוד "לאדון מהטיפוס האנושי הכי גס".

הרברט הוא שוטר פשוט. צעדיו קצובים ונמרצים. פייפ תקוע בירכתי הפה, משתלשל לקצה סנטר. ידי כלונסאות ידיו. בלכתו הוא מניען בלי לכופפן. מפקד הכלא, סטיל, מעריך את הרברט "קטן המוח". פעם נכנס לתא "המעוף", של מי שטרם נשפטו. רק נכנס, הושלך הס, "משל לחתול שעלה לו להתפרץ לכלוב מלא עכברים".

השאוויש (סמל, ממונה בדרגה נמוכה) שלום שווילי הוא תליין טוב לב. במלחמת העולם הראשונה לחם בחזית צרפת. ראה זוועה ללא קץ ובעיניו תליית אדם - לטיול ערבית על שפת אגם תיחשב. אבל אין לזלזל בשאוויש שווילי. הוא שמוביל את הנידון למפגש עם חדלונו. וחוץ מזה חיים יפים יש לשווילי. שתי בנות נחמדות "שלא מתארות לעצמן מה העבודה של אבאל'ה".

בבוקר ירושלמי צלול צעד עלי אל "הכלה השחורה". כך מכנים בכלא את חדר המוות. בדרכו לגרדום גרר עלי ביוגרפיית דמים. על רצח אחד זוכה, על רצח שני נידון ל־15 שנים, כשנותרה לו עוד שנה וחצי רצח את הקורפורל ג'וריז. ועכשיו מות יומת עלי. לא לפני שהושלמו כל תמרוני התלייה. קומתו נמדדה, לא מכפות הרגליים עד קודקוד אלא מכפות הרגליים עד צוואר. שקלו, רוקנו מזרן, מילאו את המזרן בחול כמשקלו של עלי, תלו את השק, בדקו מה כוח העצירה של החבל בשעת הנפילה. שלא ייקרע, שלא יהיה ארוך מדי, שרגלי התלוי ייוותרו באוויר במרחק קבוע וידוע מהרצפה. אחר כך בחנו את מכונת התלייה ושימנו היטב. שהכל יהיה פיקס כשעלי יחליק בנועם אל תהומו.

מותו הידוע מראש עורר התרגשות בקרב האסירים. מה יהיה תפריט הסעודה האחרונה שהזמין? האם יזכה בבשר מטוגן, בפירות רעננים ובתופינים ממכרי חך שיוגשו בקערות נחושת דמשקאית? אבל עלי הלך על ארוחה עסקית צנועה בסך הכל. שתי תרנגולות צלויות ודי. אל מותו צעד כשבבטנו מנה שהייתה משביעה שישה אסירים, עצר בתא הווידוי מספר 7. לא ברור על מה התוודה ולמה פילל. ייתכן שביקש שהבוס סטיל יזניק אותו השמיימה. כי זאת הייתה מן המפורסמות ב"מרכזייה" (הכלא המרכזי): כשסטיל תולה, המוות בא כהרף עין. אין פרפורים. מחדר הווידוי המשיך לחדר 51. שני שוטרים העלו אותו לגרדום. לראשו הודקה כיפה שחורה שתעוור את עיניו ותחסום את פיו. שלא יצרח, שלא ישבש את מהלכה התקין של הפרוצדורה. שני שוטרים הניחו לולאה לצווארו וירדו מבימת הגרדום. אז נפתחה הרצפה ועלי שוגר אל קִצו. "ובלילה ההוא הרהרתי הרבה על עלי".

אבל כותלי ה"מרכזייה" ראו גם סיפורי אהבה. סעיד הוא בן טובים מיפו, "הומוסכסואליסט גלוי". נידון ל־15 שנה כי קטל מתחרה על לב אחד הבחורים. בכלא שובץ לעבודה בדפוס ופגש את ג'ורג', "הומוסכסואליסט אף הוא". האהבה ניצתה. כשהייתה לאש הופרדו האוהבים. ג'ורג' נסגר בתאו וסעיד נשאר ליד המכונות. בני הזוג לא ויתרו. כשהאסירים יצאו לחצר, היו השניים פורשים לבית השימוש. אבל סטיל, בעל שמיעה של סן ברנרד, קלט את הקולות וסגר גם את סעיד. לבסוף שוחרר ג'ורג' ובתאו של סעיד נחתו שני נאצים צעירים. גבוהים, בהירים ויפים כג'ורג'. "סעיד בוודאי הפך עכשיו לנאצי נלהב", מעריך אחימאיר הנמק בבדידותו.

"הלילות, לילות הנדודים, הגוף כאילו מתפרק לחלקים, ההרמוניה שבגוף מתפוררת... הייאוש איום, ייאוש שכמותו לא ידעתי לא אחר מות מאיר אחי וגם לא תיכף לאחר שהתחוללה עלילת הדם". והוא חש שייסוריו היו לשווא, שהמעלילים מתופפים מרוב נחת, כולם מסודרים יפה, שבעים ושולטים. "לו הייתי בעל כשרון של סופר הייתי יכול לנקום בהם, אבל סופר חלש אני. הנני כותב ומרגיש שבכתיבה איני מוסר את כל עומק צערי".

סוניה שלחה לו בלוקים לכתיבה. "מהססת פן אכתוב שטויות ויערכו לי עוד משפט". הוא נזהר מלכתוב שטויות, היא מפצירה בו שוב: "אב, תהיה סבלני". הוא חושב הרבה על חסיה "העדינה והאצילית, שושנה בין החוחים, היא הטרגדיה של חיי". בתם זאבה היא היצור הכי יקר לו. חלם שהוא בדגניה ב'. הציגו לפניו את כל הילדים במסדר זיהוי. הוא הצליח לזהות אותה. יותר משנתיים לא התראו והיא לגמרי לא השתנתה. סוניה הנאמנה מחזירה אותו מהחלום למציאות: "היום, יומולדת 4 לזאבה". בתקווה שאת יום הולדתה הבא יחגוג איתה הוא מחליט לערער על 21 חודשי מאסרו. סוניה שוכרת את עו"ד אשר לויצקי במקום צבי אליהו כהן. לויצקי הוא פיגורה. פרקליט המחתרות. בימי המנדט טען בשם אנשי ההגנה, אצ"ל, לחי וברית הבריונים. יום הערעור מוצא את אחימאיר אכול דאגה. "מה יהיה אם יאושר גזר הדין?", הוא נאנח באוזני סוניה שלו. "אחכה עוד שנה", היא עונה. תשובתה אינה מרגיעה. זורקת אותו לאסוציאציה בלתי נמנעת: "חסיה חיכתה 8 שנים" (עד מותה בבית החולים "עזרת נשים" - מ"ח).

היושב בדין הוא השופט אוון קורי. שבוע קודם הספיק לשגר שלושה אל מותם, עתה התפנה לטפל בו. "אברהמ'ל (אברהם סטבסקי שזוכה מרצח ארלוזורוב וייהרג מאש צה"ל על האלטלנה - מ"ח) בא לעודד אותי. התנשק עמדי ואמרתי לו בצחוק: 'ואולי תפסת סיפליס בינתיים?'". קורי מחליט לדחות את הדיון בשבוע והוא מתקשה לעמוד בזה: "ההורים שלי ובתי זאבה - מי שנתנו לי חיים ולמי שאני נתתי חיים - אינם יודעים את כול הצרה שעברה עלי ועדיין לא הסתיימה".

2 בנובמבר 1934, אולמו של השופט קורי. בין הנוכחים גם עורך הדין המפוטר כהן. מתעלמים זה מזה. קורי מתכוון להשיב ריקם את פני המערער, שני השופטים האחרים ממתנים אותו. מעמידים את העונש על 18 חודש, שלושה חודשים פחות. הקלה מאכזבת. קודם הייתה תקווה - אפילו קלושה - עתה רק חודשים צחיחים. אין לו ברירה אלא להתנחם במשפט ערבי ידוע: "שערה מתחת של חזיר - ברכה".

סוניה בילתה כשבועיים בדגניה. "לא רציתי לנסוע משם", גילתה לו. "הילדה יוצאת מגדר הרגיל, מציירת. שואלת: "הדוד אבא לא היה בקיץ, מתי יהיה?".

"זאבה'לי ילדתי היקרה,

הזמנתך לבוא קיבלתי, תודה רבה לך ילדה יקרה שלנו, שלי. הדוד אבא רוצה לראות את זאבה'לי אבל הדוד אבא לא יכול היה לראות אותה. אנשים רעים לא נתנו לראות, עכשיו ייסע הדוד אבא אליך, אבוא ואביא לזאבה'לי ולמויש'לה (בנם של בלומה ואליעזר ורדימון - מ"ח) צעצועים ושמלה יפה... גם סוכריות וגם ספר עם תמונות...

מסרי נשיקות לאבא ולאמא,

שלום לך ילדתי היקרה, הדוד אבא".

(מתוך מכתב שהוקרא לזאבה)

1.1.1935. "זאת (תהיה) שנה יותר עצובה במובן הסובייקטיבי. יש עוד לשבת 7 חודשים ויותר מזה. האוכל לשמור על בריאותי?".

גשם ראשון בחורף ירושלמי נוסך רעננות מדודה במועקת הכלא. הוא חש שהטבע נחלץ לעזרתו. מאותת שהזמן אינו דורך במקום. "הבוקר שמו חלונות. גם זה מאורע בחיים האפורים בסוהַר". אבל כשהחלונות אטומים, האסירים חשים סגורים יותר. מפלס החיכוך עולה והלילות עצבניים. השיעולים, היריקות, הניווטים המתמשכים אל העביט. בוקר אחד נדרש לרוקן את דלי הלילה אך למזלו, אסיר אחר התנדב במקומו. והוא שוב עט על טורגנייב.

אוהב במיוחד את איוון (טורגנייב) בעל יצירת המופת "אבות ובנים". תמיד שולף אותו מערימת הספרים שמגיעה. רוסיה משופעת בשכמותו. רק היא יכולה להרשות לעצמה את ה"לוקסוס" שגדולי גאוניה ימותו צעירים ומידי אדם. אלכסנדר פושקין בן 37 (בדו־קרב עם מאהבה הצרפתי של אשתו), מיכאיל לרמונטוב בן 27 (בדו־קרב עם מאיור רוסי), אלכסנדר גריבויידוב בן 34 (סופר ומלחין שנהרג בהתפרעות אספסוף בשגרירות רוסיה בטהרן).

ב־6 במרץ התדפק האביב על גג ה"מרכזייה". האוויר נהיה מתוק והציפורים המריאו צפונה. בכל מקום שבו התחילו את מעופן, התחילו ימי הלבלוב. לכשינחתו אי־שם - תפצח גם באירופה שירת היקום. האסירים בחצר זקפו ראשים. רעש הציפורים ברום השמיים התמזג עם רעש האסירים מלמטה. "אבל הציפורים טסו חופשיות והאדם האסור עמד על מקומו". שלושה חודשים לפני השחרור הוא חונך טבלת ייאוש. ברור לו שהחודשים האלה יהיו קשים מכל השנתיים שמאחוריו. השוחה בנהר, חושש שהוא עלול לטבוע סמוך לחוף מטרתו. "האציל את בריאותי? קודם היו רוגז ועצבים. עכשיו שקט. אבל עצבי העבר החלו לתת סימניהם".

מהיום עוד שני "ראיונות" צפויים לו בכלא עם יקירתו. בימים האלה במיוחד הוא מרבה לחשוב עליה, היא עתידה להיות אישה אידיאלית למי שתינשא לו, "ובמיוחד שהיא עומדת להינשא לי. אדע לסדר לה חיים משפחתיים למופת".

"ביקרתני סוניה", הוא מספר כעבור כמה ימים, "לא התראינו זה 4 חודשים ויותר". בפגישה הבאה, רק עשרה ימים יפרידו בינו לבין החופש. "ועל סוניה לא ארשום, זה יותר מדי אינטימי".

19.6.35: "יש לי הרושם שלא יוציאו אותי ב־4 באוגוסט. רוצים להוסיף עוד קוצים לכתר הייסורים שלי. ולכשאצא יימצאו פיינשמעקער (מיידיש: יפי נפש)

שייראו בהתנהגותי קלות־ראש ורקלמה (פרסומת) זולה. הן נמצאו 'הגונים' ב'הארץ' שראו מעשה רע לכשסטבסקי הלך בשבת עם שחרורו לבית הכנסת הגדול בת"א".

23.6: "האומנם רק עוד 40 יום?".

7.7: "נשאר עוד כחודש והרגשות מהולים. רובץ עליי סבל של שנתיים בסוהַר, עם כל המרירות שהצטברה, החולשה הפיזית והגועל כלפי הכל. ומאידך גיסא משהו מתחיל להתרונן עמוק, עמוק מעולם אחר, מעולם יותר טוב כמו שהרגשתי בחודש אדר, במולדת הפיזית, לכשלחורף בא הקץ, אבל האביב טרם בא".

12.7: "ריח... החופש עולה באפי. ולעומת זאת מכביד העבר".

22.7: "הקוצר רוח, האי סבלנות, הולכים וגדלים. האמנם קרב והולך החופש?".

23.7: "הנני בחזקת בעל שמחה היום: שנתיים למאסרי, העצבנות שלי לקראת החופש רבה והולכת, אפילו את שני העיתונים אינני יכול לקרוא במנוחה. ולהכעיס נמשך היום כחבית זפת הפוכה ואינני יכול להשתלט על עצמי, קשה לי להיות פילוסוף".

31.7: "לעזאזל, חודש יולי הוא מלא: 31 יום, יום נוסף מיותר. היום יום רביעי. יום הרביעי האחרון בסוהַר...".

3.8: "ואיני מאמין בהחלט, ומחר כעת חיה לא אהיה כאן. יומיים אחרונים, אני תקוף קדחת רוחנית. כל היום בלבלו לי את הראש יתר האסירים הסגורים איתי בתא. עכשיו ב"ה יצאו החצרה. כל היום אני מתהלך מהדלת לחלון, לאורך הפרוזדור, בין המיטות, מתעייף, פורש את יריעת ה'טיימס' ומביט ולא קורא... עכשיו יודע אני שמחר אני יוצא. ב'חקורת' (מסדר) אחה"צ קרא לי סטיל בתנועת ידו ואמר לי זאת, ודרך אגב העיר: 'תבוא עוד פעם לכאן?'. 'רק אם יאשימו אותי ברצח המלך אלכסנדר היוגוסלבי' השבתי".

ב־4 באוגוסט 1935 יצא אל החופש

ובדגניה ב' אחותו בלומה אמרה לבתו זאבה: "בואי ילדה". המשק נעל את שעריו בפני "דוד אב"א" והן פגשו אותו, קצר רוח, ליד חמי טבריה. לאחר חיבוקים נרגשים פרשה בת ה־5 למשחקיה והגדולים עברו לרוסית. אב"א אחימאיר עמד להתחתן עם סוניה, תכנן להקים בית וביקש להחזיר אליו את בתו. בלומה סירבה. זאבה הייתה לבתה האהובה. אין היא מסוגלת להיפרד ממנה. הוא נאלץ להסכים. בלי לדעת שפגשה את אביה, חזרה הילדה עם "אמא בלומה" לקיבוץ. "בדיעבד את לא מצטערת שכך יצא?", שאלתי אותה אז בדולהי, "ולאן היה לוקח אותי?", השיבה, "אחר כך ברח לסוריה וללבנון מפני הבריטים".

עם הזמן בקיבוץ קלטה את הזמזום המתעבה, את ההתלחשות המתמדת. אבל דגניה ב' שתקה במקהלה. באחד הימים, בעודה לבד בחדר, פתחה מגירה וגילתה מכתבים מ"דוד אב"א" לאחותו. באחד היה משפט שהלם בה: "תשמרו על הפיקדון, על בתי זאבה".

זאבה לא חשפה את סודה. איש לא ידע שהיא יודעת. בלי לומר לו מילה, המשיכה כל קיץ לעלות לאביה בירושלים. אבל יום אחד חדלה. שוב לא יכלה לשאת את הליטופים שהרעיף על יעקב ויוסי. רק לאחר שהכירה את ריצ'י זבידוב, שיהיה בעלה, כתבה ל"דוד אב"א": "אני יודעת שאתה אבא שלי, אני רוצה להיקרא 'אחימאיר'. ספר לי מה קרה בלילה ההוא על חוף ת"א". אבא אב"א השיב במכתב ארוך: "נשבע לך בחיי ילדיי ובזכר הוריי שנרצחו בשואה שלא אני ולא איש מקרב הרוויזיוניסטים שלח ידו בארלוזורוב". נפשותיהם נקשרו אף שהבת חזרה לדרכו הראשונה, והיא נטועה עמוק בערוגות השמאל.

ברבות הימים נטש אב"א אחימאיר את הפוליטיקה והתמסר למחקר ולעבודתו באנציקלופדיה העברית. "אבא ניהל את העולם ואמא ניהלה את הדבר ה'פשוט' שנקרא משפחה", צוחק יעקב, "היא החזירה אותו אל הקרקע. כאילו אמרה לו: 'עשית מספיק, נאסרת, הסתבכת, די, בוא תשב על המחקרים שלך".

מוזר שבגין לא שילב אותו ברשימה לכנסת.
יוסי: "כדי להשתלב ברשימה עליך להיות אובססיבי למטרה. אבא לא ביקש את זה".

אולי ציפה שיבקשו ממנו?
"פעם נשאל בגין בעניין והשיב: 'אב"א אחימאיר צריך להיות הראשון ברשימת חרות'. על זה הגיב אבי: 'סיפרו עליי שאני פשיסט, שאני קיצוני אבל איש לא חשד בי בטיפשות. ברור שבגין צריך להיות ראשון, לו באמת רצה אותי היה מציע אחד המקומות אחריו'".

יום רביעי, 6 ביוני 1962, ה' בסיון תשכ"ב. יומו האחרון של אב"א אחימאיר התחיל בצעידה מאומצת מביתו ברמת גן לבית בתו ברמת אביב. העליות באוטובוסים מעשנים לעבודתו בירושלים פגעו בבריאותו. אף שסבל מאנגינה פקטוריס והמשיך ללכת. כשזאבה ובעלה ריצ'י בחדרם הוא משתעשע עם עדה, בת עשרה חודשים. פתאום עלה מחדרה של הקטנה חרחור עז, "כמו של מקרר מקולקל", סיפרה לי זאבה. היא רצה אליו וריצ'י חש להזעיק רופא. אבל הכל קרה מהר מדי. אב"א אחימאיר צנח ולא קם עוד. לפני שנדם לבו הצליח להחזיר את נכדתו ללול.

דרכו האחרונה של אב"א אחימאיר מסגרה את סיפור חייו. מסע הלוויה יצא מבית ז'בוטינסקי, והמספיד היה קדיש לוז, יו"ר הכנסת, איש תנועת העבודה וחברו מימיו האדומים בבוברויסק. בבית העלמין בנחלת יצחק נפרד ממנו רב האסירים אריה לוין, שחיתן אותו עם סוניה. למחרת, בגיליון ערב שבועות של העיתון "חרות", הופיע מאמרו האחרון. אחימאיר הקדיש אותו לסופר ש. בן ציון במלאת 30 שנה למותו.

מצודת זאבה

בתו של אב"א אחימאיר מסבירה כיצד הפך יומנו של אביה לספר - ובעיקר מדוע: זאבה אחימאיר־זבידוב היא גברת ידענית, חדה וממוקדת. ב־92 שנותיה הספיקה להשתתף בהגנה על דגניה ב' במלחמת השחרור, לחבור לקבוצת אורים בנגב וגם ללמד תנ"ך, ספרות ולערוך ספרים. הוצאת יומנו של אביה הייתה משאת נפשה. שנים היו שש המחברות גנוזות בארכיון שבבית יוסי אחימאיר, שהפיק את הספר. פה ושם הקליד פרקים מהם, עשה הגהות ועריכות קלות, אך זאבה טענה בלהט שיש להוציא את הכתבים בספר: "זה תיעוד תקופה, זאת היכרות עם אדם שהכירו אותו לרעה. היה מאוד חשוב לנו שיפסיקו לרדוף את אבא אפילו לאחר מותו".

הספר יפחית לדעתך את הביקורת, ימתן את הקטרוג?
"אני מקווה, אבל לא זאת הייתה המטרה. רצינו למלא את משאלתו של אבא. זאת הייתה מעין צוואה שלו. הוא באמת רצה שהיומן הזה יראה אור, דבר שהיה חשוב גם לנו כמשפחה".

ארבע שנים ארכה העבודה על הספר. זאבה מעידה על עצמה שהיא בת המאה ה־19. היא רחוקה ממחשב ומאינטרנט ועבדה עם צילומי מקור ששיגר אליה יוסי. מסרה אותם להקלדה וערכה וחזרה וערכה וחזרה על החזרה. כמה קטעים "מאוד אינטימיים" צונזרו, אבל בסופו של דבר מקבל הקורא 98% מהיומן המקורי.

יש תמונה, פרק, שבמיוחד נגעו ללבך?
"נגע ללבי איך אבא היה קרוע. היה לו קשר מאוד חם לחברים מדרכו הראשונה, הסוציאליסטית, לידידים מבוברויסק, העיר שבה גדל, ומצד שני נדהם מהשנאה שנמשכה גם כשזוכה. השנאה הגיעה אפילו אליי, כי קראתי לעצמי אחימאיר־זבידוב".

את מרוצה מהתוצאה?
"אני לא יודעת. קראתי את הספר כמה וכמה פעמים ואני קוראת אותו שוב".