ספרו החדש וה־191 במספר של ד”ר מרדכי נאור, “הספרים שלי” (הוצאת “שער הרצליה”), מוגדר על ידו כ”ספירת מלאי” או “חג האסיף”. “עלה בדעתי שאחרי כל כך הרבה זמן שווה לחזור בחזרה ולראות איך הספרים שלי נולדו, ולצד הסיפורים הרציניים יש גם רגעים מצחיקים נורא”, הוא אומר. “לאחר יותר מ־60 שנות כתיבה ועריכה של ספרים, הגיעה העת, כך נראה, לערוך מסע ספרותי ביוגרפי כדי לבקר בתחנות שונות בדרך ארוכה: איך עלו הרעיונות שהפכו לספרים; מי היו השותפים לדרך; ההצלחות והאכזבות”.
כמי שמוציא ספרים לעתים תכופות, כמה זמן אתה משקיע בזה?
“בסביבות שבע שעות מדי יום. באופן כללי לוקח לי חצי שנה להוציא ספר. עכשיו, למשל, אני עובד במקביל על שלושה ספרים שאני עוד לא יכול לספר עליהם. יש אנשים שפותרים תשבצים כדי להישאר חדים – אני כותב ספרים”.
נאור, שבעוד שלושה חודשים יחגוג את יום הולדתו ה־89, מספר כי הכתיבה משכה אותו משחר נעוריו. “את האהבה לכתיבה גיליתי כשהייתי ילד, ובימים ההם של סוף שנות ה־40 זה לא היה תקני ולא מכובד”, הוא אומר. “בשנת 1948, כשהייתי בן 14, ערכו לנו בבית הספר סקר ושאלו אותנו מה נרצה להיות כשנגדל.
רוב הילדים כתבו שהם מעוניינים להיות חקלאים או פלמ”חניקים, אני כתבתי שאני רוצה להיות ‘פועל דפוס’. המורה דרש שאסביר לו מדוע אני מעוניין במקצוע המוזר הזה, והסברתי לו שזה בעקבות אבא שלי שבעברו עבד בדפוס. זה היה כמובן בלוף, לא יכולתי להגיד למורה שאני רוצה להיות עיתונאי וסופר כי זה נחשב לבושה בזמנו”.
את שירותו הצבאי עשה נאור בנח”ל ונמנה עם מקימי קיבוץ נחל עוז. “בקיבוץ ערכתי את העלון הקיבוצי ובמקביל התחלתי לחפש משרות עיתונאיות. בשנת 1956 עזבתי את הקיבוץ והתמסרתי לעיתונות”, הוא אומר. “עבדתי בעיתונים צבאיים (“במחנה גדנ”ע” ו”במחנה נח”ל”) וגם בעיתון ‘רימון’”.
בשנת 1962 פרסם יחד עם חברו, מתתיהו רוטנברג, את ספרו הראשון “תנועות נוער בישראל ובעולם” שראה אור בהוצאת “עמיחי”. “חברנו יחד לכתיבת עבודה על תופעת הנשירה מתנועות הנוער”, הוא מספר. “הגשנו את העבודה וקיבלנו ציון די טוב. בהמשך חשבנו שתנועות הנוער לא מטופלות מספיק, אז החלטנו לכתוב על כך ספר. זו הייתה חוצפה ממדרגה ראשונה. הספר הזה הוא הבוסר של הבוסר, אבל זה היה הספר הראשון שלנו, כמה אנשים דיברו עליו ואפילו נכתבה עליו ביקורת אחת בעיתון, שזה בכלל גרם לנו להרגיש באותו זמן כמו מלכים”.
בשנת 1963 הוציא את הספר “כאן השריונים” (סיפורי מלחמה ושריון). “דוד (דדו) אלעזר, שהיה אז מפקד חיל השריון, ושאול ביבר, שהיה קצין החינוך של חיל השריון, רצו להוציא ספר על חיל השריון ועל חטיבה 7 כי היא ציינה 15 שנה להיווסדה”, הוא נזכר. “דדו אמר לי: ‘אני לא יודע ולא אכפת לי מה תכתוב שם, אבל שיהיה הרבה אקשן’. באותה תקופה לא עסקו בקרב לטרון שבו חיל השריון חווה אבידות רבות. הצעתי לדדו שבמקרה זה אכתוב סיפור בדיוני ולא אותנטי. המצחיק הוא שרוב האנשים התלהבו דווקא מהסיפור המומצא”.
בהמשך הוציא את הספר “הרפתקה ושמה ‘בעקבות ישו’”. “בשנת 1967 השותף שלי דאז, זאב ענר ז”ל, ואנוכי, הגינו את הרעיון לטיול בארץ עם ישו”, הוא מספר. “בהתחלה אף אחד לא רצה לשמוע על הרעיון הזה, בייחוד לא הוצאות הספרים, בעיקר בגלל שזו הייתה התקופה של לפני מלחמת ששת הימים ולא הבינו איך נגיע לבית לחם ויריחו. באה המלחמה ו’פתחה’ לנו את הדרך למקומות הללו. יצאנו יחד עם כומר ידוע מירושלים למסע, מצאנו מו”ל שהקדיש לרעיון הזה 50 עותקים. הספר נמכר בהצלחה רבה במשך עשור”.
הפתעה מוחלטת
בין הספרים שכתב נאור, המתמחה בתולדות ארץ ישראל, לאורך השנים: הסדרה “מסיפורי ארץ אהבתי”, “ימי יוני”, “השבח להם”, כמו גם ביוגרפיות של אישים בולטים, מפנחס ספיר ושלמה הלל ועד הרמטכ”לים יעקב דורי, חיים לסקוב ויצחק רבין.
“בגלל העבודות שלי כעיתונאי ובהמשך כאיש רדיו, יצא לי להכיר הרבה אישים שאחר כך כתבתי עליהם”, הוא מספר. “למשל, כתבתי ספר על יצחק רבין כעשור אחרי שהוא נרצח, אבל הכרתי אותו הרבה קודם. כשכתבתי ספר על לסקוב, חנכו בדיוק בתל אביב רחוב על שמו, ואורח הכבוד באירוע החניכה היה שר הביטחון דאז יצחק רבין. הוא דיבר מאוד יפה על לסקוב, ואחרי שהוא סיים לנאום ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי אם אפשר להשתמש בדברים שאמר בהקדמה לספר. הוא היה מופתע, ביקש שאצלצל ביום למחרת ללשכתו ואישר לי להשתמש”.
מי הכי עניין אותך?
“חד־משמעית דוד בן־גוריון. נפגשתי איתו חמש פעמים במסגרות שונות. לפגוש אותו היה כמו להיפגש עם אלוהים. מצד אחד הוא בן־גוריון ומצד שני אתה יושב מול הבן אדם, והוא עונה בלי בעיה, בגובה העיניים. פעם אחת באתי אליו כשכתבתי עבודה לתואר השני במדעי המדינה על מפא”י בימי המנדט. ישבנו בביתו בשדה בוקר כשעתיים.
ביקשתי פגישה נוספת וקיבלתי אישור. כשהגעתי אליו הוא אמר: ‘פעם אחת לא הספיקה לך?’. אמרתי לו שלא ושוב הוא ענה לי על הכל. כשהגעתי הביתה הבנתי ששכחתי לשאול אותו דבר אחד, לגבי השמועה שלפיה נערך ויכוח בקרב מייסדי המדינה, יומיים לפני הקמתה, אם צריך להקים אותה או לחכות קצת, והייתה הצבעה. שלחתי לו מכתב והוא החזיר לי במכתב שלא הייתה כלל הצבעה. אין אנשים כאלה כיום”.
בשנת 1968 הגשים נאור חלום כשהצטרף לצוות התוכנית הפופולרית “מחפשים את המטמון” ואף הוציא יחד עם זאב ענר, שותפו לתוכנית, ספר בנידון. “בשנת 1968 דרורה בן אב”י, מנהלת חטיבת התוכניות הקלות ב'קול ישראל', הזמינה אותי ואת חברי זאב ענר לערוך את התוכנית במתכונתה המחודשת, וזו הייתה עבורי הפתעה מוחלטת”, הוא מספר.
“היינו סלבריטאים שאתה לא יכול לתאר לעצמך. אנשים היו עוצרים אותנו ברחוב ומדברים על החידות. היה לנו רייטינג גבוה. כל המדינה רצתה למצוא את המטמון. באותה תקופה הטלוויזיה רק התחילה, ולא שמו עליה, והייתה לנו הצלחה אדירה. מה שקטע את זה היה מלחמת יום הכיפורים”.
ציפור בלב
בשנת 1971 הצטרף נאור לתחנה הצבאית גלי צה”ל כסגנו של מפקד התחנה יצחק לבני, חברו מימי גרעין הנח”ל. כשלבני עבר לנהל את רשות השידור, מילא נאור את מקומו ושימש כמפקד התחנה בשנים 1974־1978: “זו הייתה עבודה אינטנסיבית, עם קשיים בלתי נגמרים ותקלות מסביב לשעון, אבל בסך הכל עבורי זו הייתה מתנה שלא המציאו כמותה. לא הייתי מוכר בעד שום הון שבעולם את שבע השנים שבמהלכן הייתי בגלי צה”ל. אלו היו השנים היפות ביותר בחיים שלי וקמתי בכל בוקר לעבודה שם עם ציפור בלב”.
איזו חוויה זכורה לך במיוחד?
“מלחמת יום הכיפורים, כמובן. לאורך כל המלחמה היינו מאוחדים עם 'קול ישראל' באולפן משותף שפעל במרתף בבית סוקולוב וזו הייתה חוויה לא נורמלית שעדיף לא לזכור. המון בעיות. בהתחלה קיבלנו ידיעות על ניצחון של צה”ל, אבל אחר כך התחילו להגיע הדיווחים על הקטסטרופות והאסונות, ואיך תשדר את זה? יכולת להכניס את המדינה כולה ללחץ ולטראומה. גם הצנזורה ישבה לנו על הווריד, לגבי מה אפשר ומה אסור לשדר. הייתה מלחמה גדולה מאחורי הקלעים. על תקופתי בתחנה כתבתי את הספר ‘רדיו חזק’”.
מה אתה חושב על הקריאות שנשמעות מפעם לפעם לסגור את התחנה?
“שחרר אותי מזה. אני נאבק עם עצמי בין שני דברים: מצד אחד יש לי את ההיגיון שאומר שלא צריך את זה, ומצד שני אני כמו אבא של התחנה, כמפקדה לשעבר, ואתה לא יכול להגיד על הילד שלך שלא צריך אותו. דעתי חלוקה. פעם עזר ויצמן, שהיה אז שר הביטחון, רצה לסגור את גלי צה”ל בדיוק כמו היום. אני, בתור המפקד, לא נתתי לו. בניגוד לימינו, צה”ל היה איתי.
היום אני לא יודע אם צה”ל יילחם על התחנה. הלכתי לרמטכ”ל מוטה גור ואמרתי לו שאסור לסגור את התחנה. הוא אמר שהוא רוצה לעזור, אבל הוא לא יכול כי בעל הבית שלו, שר הביטחון, ‘השתגע’. הלכתי לבגין, ראש הממשלה דאז, ואמרתי לו שמתנכלים לנו. הוא לא אמר שיעזור, אבל אני מאמין שהוא כן עזר כי עובדה, התחנה לא נסגרה”.
מה דעתך על הרדיו כיום?
“כשהתחילה הטלוויזיה בסוף שנות ה־60, לרדיו נובא גזר דין מוות כי הטלוויזיה הייתה חזקה. למה זה לא קרה? כי הטלוויזיה בתחילתה לא הייתה מספיק טובה. בהתחלה היא לא שידרה כל היום, ובמשך היום שמעו רדיו. עם הזמן התברר שיש מקום לכולם. היום הרדיו והטלוויזיה נמצאים בסיכון כי יש לך את הרשתות החברתיות והטלפונים הניידים, שדרכם אתה יכול לצפות בקליפים, לשמוע רדיו ולצרוך ידיעות. אתה לא צריך רדיו או טלוויזיה בשביל לצרוך תכנים”.
מה אתה חושב על הביקורת על התקשורת כיום?
“אנחנו במדינה דמוקרטית, ויש היום ארבעה ערוצים. לערוצים האלה יש זכות מלאה להגיד את הדעה שלהם. לנו, הצופים, יש שלט ביד ואת הזכות להחליט במה אנחנו רוצים לצפות”.
איך אתה תופס את המצב הנוכחי במדינה?
“אין ספק שהתקופה הזו היא תקופה מיוחדת. מה יצא ממנה? חידה גדולה. לדעתי זו תקופה מסוכנת כי התפרים בין חלקי המדינה והחברה לא הכי חזקים, ואני מקווה שיימצא פתרון לפני שתהיה מלחמת אזרחים. אני מספיק מבוגר כדי להכיר כל מה שהיה במדינה, ואני מדבר עם בני דורי והם נורא מודאגים”.