שתיקת הפרפרים

עמר ברטוב, “הפרפר והגרזן", עברית, 196 עמ'

ההיסטוריון עמר ברטוב מפעיל היסטוריון עלום שם כדי לגולל סיפור רצח מהעבר שמערער את עולמן של כמה נפשות בהווה. בחזרה לאוקראינה של מלחמת העולם השנייה, עם אלפי פרפרים באביב, זיכרונות שלא מפסיקים לדמם וגילויים משני חיים. פסקה לדוגמה: “חששתי להירדם, משום שבכל פעם שעצמתי את עיניי יכולתי לשמוע את החבטה העמומה של הגרזן המבקע את גולגולת האיש, הרחתי את הדם המרוח על פניי, וראיתי את האסם אפוף בלהבות וסביבו פרפרים מנפנפים בכנפיהם בדממה".

הפרפר והגרזן (צילום: יחצ)
הפרפר והגרזן (צילום: יחצ)

מכתב מסבא

אברהם זיידה הלר, “גיבור בעל כורחי - שבחי צפת", שור הלר, 229 עמ'

איש הקולנוע רנן שור מתחקה אחר דמותו החד־פעמית של סבו, שהיה מרבניה הראשיים של צפת וממציליה בשנת תש"ח. התחקיר העשיר ושופע הצילומים, הציורים והמסמכים, וגם ההערצה וההתפעמות והגעגועים, עתיד להפוך גם לסרט.

פסקה לדוגמה, מתוך מכתב שכתב הרב הלר לנכדו: “ביקורך אצלי ביום ח"י בחודש העבר עורר אצלי רגשות מעורבים; רגש שמחה וצער כאחד. שמחתי לראות אותך, אך הצטערתי על התמכרותך לתעשיית הסרטים, והנך שקוע בה עד מעל לראשך ורואה בה חזות הכל. וגם החתונה המרגשת של בן אורי זוהר, הנך רואה רק באספקלריית הסרטים, כאילו כל העולם לא נברא אלא בשביל זה. אכן, נכדי היקר, לבי, לבי עליך, שהנך מבלה שנותיך הטובות והיפות ביותר בדברי הבל, שאין בהם מועיל אפילו מבחינה כלכלית. ואני תפילה ותקווה כי לקראת חג מתן תורתנו וקבלתה הבעל"ט, תיערה עליך רוח ממרום לפקוח עיניך, לראות את האבסורדיות של התמכרותך הנ"ל, ותשתחרר ממנה ללכת בדרכו הטובה ופקוחת העיניים של אורי זוהר".

גיבור בעל כורחי (צילום: יחצ)
גיבור בעל כורחי (צילום: יחצ)

המתים החיים

מאיה גז, “השתעשעתי כהוגן – הדיוקן היהודי בספריו של רומן גארי", ותקרא, 139 עמ'

“יש מתים שאינם מתים אף פעם", כתב רומן גארי. “ככל שתהרגם יותר, יותר הם יהיו קיימים". גם כאן, כמו אצל רנן שור, יש דמות סב, סבה של ד"ר מאיה גז, ש"היה הרומן גארי הראשון שלי" ושלו היא מקדישה את המחקר המרתק הזה (שימו לב לפרק “שבירת מיתוסים של דמות הזונה"), על אחד מגדולי הסופרים של המאה ה־20, שהיה מה שנקרא “טיפוס" מארץ הטיפוסים, שהשתעשע כהוגן וגם סבל כהוגן, ושיהדותו כמעט ונשכחה משום מה, וזו העת לתבוע אותה מחדש.

פסקה לדוגמה: “התנועה בין החיים לבדיה בעולמו של רומן גארי היא דו־סטרית. גארי משתמש אומנם בחייו כדי להזין את הפרוזה שהוא מפרסם, אך הוא מגדיל את הפלא הספרותי כאשר הוא משתמש בפרוזה כדי ליצור את חייו. ראיה לכך היא האופן שבו הוא משתמש בכתיבה כאמצעי ליצור לעצמו עבר משפחתי חדש. הוא מסרב להתייחס להיסטוריה של אילן היוחסין המקורי שלו בכל הנוגע לאביו ובונה לעצמו בספריו דמות אב כרצונו. נדמה כי הוא מעדיף להתעלם מהאיש שהתעלם ממנו בילדותו ובחר לנטוש אותו ואת אימו. הוא יוצר בספריו דמות מומצאת של אב. דמות אב שאותה לא הכיר מעולם. כך הוא הופך למולידו של אביו".

השתעשעתי כהוגן (צילום: יחצ)
השתעשעתי כהוגן (צילום: יחצ)

איטליה למכורים

מאיר עוזיאל, “הבית ליד האגם באיטליה", טוטם ספרים, 336 עמ'

איטליה היא פוטנציאל עצום להתמכרות, והנה גם מאיר עוזיאל שלנו מצא עצמו מכור ללא תנאים ולא רואה בעיניים מרוב אהבה ויופי. הוא מגשים פנטזיה של 95% מקוראיו (ביום חלש), וקונה בה יחד עם זוגתו בית כפרי קסום, ואפילו מכושף (אבל לפחות נמנע מרכישת כנסייה לשעבר), שלפי מיטב המסורת בסיפורי איטליה ומכוריה, אינו אלא חורבה שתהפוך לארמון, כולל קיר סלעי שדורש שמונה שעות של קדיחה כדי לקבע בו חור. בנדיבותו של עוזיאל, אנחנו מוזמנים להיות שותפים מלאים למסע הפלאות, כמו נוסעים סמויים במזוודתו. ויש גם קצת פוליטיקה, שמדגישה את הדומה בין איטלקים וישראלים יותר מאשר את השונה, כמו למשל בפסקה הזאת: “שיחה עם איטלקי פירושה כמעט תמיד הבעת עוינות קשה מצדו כלפי מדינתו. האיטלקים שונאים את המדינה שלהם שנאה בסיסית ומולדת. את הארץ שלהם הם דווקא אוהבים בכל מאודם, כלפי העם שלהם יש להם רגשות מעורבים, אבל את המנהיגים שלהם, את כולם, את הממשלה ואת מוסדות השלטון לכל סוגיהם, הם שונאים שנאה עזה".

הבית ליד האגם באיטליה (צילום: יחצ)
הבית ליד האגם באיטליה (צילום: יחצ)

אל תסתבכו עם הברבור השחור

כריס ווס (בשיתוף עם טל רז), “בלי פשרות", תרגום: ענבל שגיב־נקדימון, מטר, 256 עמ'

כותרת המשנה של הספר הזה היא “לנהל משא ומתן כאילו חייך תלויים בכך". והמחבר אכן היה אחראי לשורה של משאים ומתנים שחיי אדם היו תלויים בהם, פשוטו כמשמעו. ווס, שוטר לשעבר ברחובות הקשוחים של קנזס סיטי, התגייס ל־FBI והתמחה בניהול משאים ומתנים בינלאומיים לצורך שחרור בני ערובה, מול ארגוני פשע וטרוריסטים. החיים הם רצף של משאים ומתנים, הוא מסביר, שלקראתם כדאי ואפשר להיות מוכנים: מהתמקחות על משכורת ועד שכנוע ילדים ללכת לישון. הוא חושף תשעה עקרונות אפקטיביים לניהול משא ומתן מנצח, כולל טקטיקות ואסטרטגיות שמנוגדות לאינטואיציה ושהופכות תובנות קודמות על אומנות השכנוע על פיהן (כדי להגיע ל"כן", חייבים תמיד להתחיל ב"לא"). לחברת הייעוץ שהקים ווס קוראים בהתאם “הברבור השחור".

פסקה לדוגמה: “תפקידכם כמי שאמונים על המשא ומתן הוא לא רק להגיע להסכמה. אלא להגיע להסכמה שאפשר ליישם ולוודא שתתרחש. מנהלי משא ומתן חייבים להיות אדריכלים של החלטות. עליהם לעצב בצורה דינמית ותוך כדי התאמות של ההרכב המילולי והלא מילולי של המשא ומתן כדי להבטיח הן הסכמה והן ביצוע".

בלי פשרות (צילום: יחצ)
בלי פשרות (צילום: יחצ)

תעלומה במגדלור

אמה סטונקס, “שומרי המגדלורים", תרגום: עידית שורר, מטר, 342 עמ'

סיפור המבוסס על מקרה מדהים למדי שהיה באמת. שלושה שומרים של מגדלור נידח, מרוחק מהחוף בקורנוול, נעלמים כלא היו. דלת הכניסה נעולה מבפנים. השולחן ערוך לארוחה שלא נאכלה. יומן מזג האוויר של השומר הראשי מתאר סערה משתוללת, אבל השמיים בהירים. ושני השעונים נעצרו בשעה 8:45. מה התרחש שם, ולאיזו גרסה כדאי להאמין?

פסקה לדוגמה: “הצוות שלו צועק, האנשים קוראים לשומרים וצופרים צפירה חדה. גבוה יותר, במרומיו, המגדל מתחדד לעבר השמיים, והשמיים מצדם מעיפים מבט למטה אל ספינתם הקטנה המיטלטלת במבוכה. אותה ציפור שעפה בעקבותיהם הנה מופיעה שוב וצווחת הודעה שאינם מבינים. הבחור רוכן מעל דופן הסירה ומאבד את ארוחת הבוקר שלו בים. הם עולים, הם יורדים, הם ממתינים וממתינים. ג'ורי מרים את מבטו אל המגדל המזדקר מחוץ לצל של עצמו אבל שומע רק את הגלים..."

שומרי המגדלורים (צילום: יחצ)
שומרי המגדלורים (צילום: יחצ)

הזולת הוא דגיג זעיר

כנרת רובינשטיין, “עליך לא הייתי מאמינה", כרמל, 192 עמ'

סיפורים קצרים, צלולים ורבי יופי ועוצמה מאת מספרת מחוננת, רגישה ושובת לב תמיד. פסקה לדוגמה: “הוא היה מזג אוויר טרופי הפכפך בלי יכולת לחזות את בוא הימים הבאים. לא היה אפשר להעריך אם יהיה אדיש, משועמם, מבריק, ספקן, עליז או שוטה להחריד, אך בכל מקרה היה מצב הרוח שלו כובש. בולע. הופך את מצב הרוח של הזולת המצוי בקרבתו לזניח כמו דגיג זעיר, שקוף־לבנבן שכמותו באוקיינוס יש מיליארדים. זו הסיבה שהוא תמיד היה המוקד לשיחה המשפחתית שנמשכה סביבו כמו מגנט: “דיברת עם ערן היום, תפסת אותו?"; “מה שלומו? איך הוא מרגיש היום?" גם הפעם הזאת כמכושפת, ניסיתי לברר עם הוריי ועם אחותי אם הם יודעים משהו חדש על ערן. שלושתם לא היו מעודכנים".

עליך לא הייתי מאמינה (צילום: יחצ)
עליך לא הייתי מאמינה (צילום: יחצ)

להתחתן עם היטלר

תהל רן, “בית עוגות הדבש", כנרת, זמורה־דביר, 395 עמ'

רומן נדיר ביופיו ובמקוריותו, שעוד נתייחס אליו בהרחבה בעתיד. בינתיים קבלו רק טעימה מפרק הפתיחה של עוגת הדבש המפתיעה.
פסקה לדוגמה: “בשעות הבוקר המוקדמות, כשהזריחה עצמה מתלבטת אם לזרוח או לחדול, הייתה רות, אמא של מיכאלה, מקשיבה לקולו של היטלר, מין סאונד שאין בו צליל של תפאורה משום ארץ, רחוקה או קרובה, קול המסוגל לקרוע לבבות של תינוקות שזה עתה נולדו. היטלר בכבודו וגם בעצמו, בלי שום צורך להסתתר, היה חי קיים ובועט מרגע לידתה של מיכאלה, כמו אח בכור שהיה נוכח בבית מיד כשהתינוקת מיכאלה הובאה הביתה בפעם הראשונה.

"התינוקת מיכאלה הגיעה מבית החולים אל הבית בשכונה שכל רעפיה חולמים על שלווה מהרגע שנקראו רעפים. התינוקת הייתה מונחת בעריסה סרוגה בצבעים של סגול ותכלת, עבודת סריגה של רות. היטלר בכבודו ובעצמו בירך את התינוקת החדשה שהגיעה לבית שהדלת הראשית שלו סגורה בכמה מנעולים ושהחלונות בו אטומים כדי לא לשמוע את החיים המכוערים שבחוץ (...) גדליה, איש צנוע ומופנם, גבוה, שיערותיו בהירות, נשא לאישה את רות ולא ידע שבבוא העת הוא יהיה נשוי גם להיטלר בכבודו ובעצמו".    

בית עוגות הדבש (צילום: יחצ)
בית עוגות הדבש (צילום: יחצ)

היית יהונתן נפלא

יהונתן גפן, “הייתם קהל נפלא", כנרת־זמורה, דביר, 80 עמ'

דרישת שלום אחרונה, מתוקה, מרירה ונהדרת מאת יהונתן גפן. כמה כיף להיות שוב קהל שלו. וכל אחד מה"שירים לילדים גדולים" רק מגביר את הגעגועים.

שיר אחד לדוגמה:

מראה מראה שעל הבר

תגידו לי בבקשה, מי החליט להציב
מראה ענקית בבר העלוב הזה בתל אביב
מול גברים גלמודים ונבוכים ששונאים את עצמם,
והדבר האחרון בעולם שהם רוצים לראות זה אותם
מהבהבים מעל מסדר נוצץ של בקבוקים סגורים.
את האף הסגול,
את העיניים הדלוקות,
את בושת האלכוהול.
אלוהים אדירים, אנא נפץ את המראה
ואנא הסתר את בניך השיכורים.