"יום שבו אני כותבת הוא יום משמח של חיבור פנימי, והידיעה שיש מי שיקרא את שכתבתי משמחת לא פחות", אומרת הסופרת והמשוררת תמרה אבנר, שספרה החדש והחמישי, "דרוש נס", רואה אור בימים אלה (הוצאת שתיים).
אבנר, אמא לשלושה, מתגוררת בכרכור. ל"דרוש נס" קדמו "התנתקויות" שזכה במענק התרגום היוקרתי 'עם הספר' מטעם משרד החינוך וקרן רבינוביץ' לאומנויות. ספרה "שקרים מהבוידעם" זכה גם הוא לשבחי הביקורת. שני סיפורים מתוך קובץ זה השתתפו ב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ" ב־2009 (אבנר זכתה במקום השני) וב־2007 (תואר הסיפור המומלץ).
תמרה אבנר גדלה בקריית אונו לשני הורים אקדמאים, אב מושבניק צבר, פרופסור לגנטיקה, דיקן הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, ואם שעלתה לארץ מאנגליה, והייתה מוזיקולוגית.
היא למדה לנגן בפסנתר במשך שנים רבות, אולם בסופו של דבר פיתחה קריירה כפרקליטה צבאית ושירתה בתפקידי תביעה וסנגוריה, והייתה ראש ענף תביעות במשרד הביטחון בדרגת סגן-אלוף. בשירותה התמחתה בתיקי הטרדות מיניות ועסקה גם בנושא הפיצויים שניתנו לפלסטינים, שנפגעו כתוצאה מפעילות כוחות צה"ל בשטחים. עם שחרורה מהפרקליטות הצבאית בשנת 2009, כבר היו באמתחתה שני ספרים זוכי פרסים.
"לכאורה יש כאן סתירה פנימית. פקודות נוקשות, קטגוריות, מערכת משפטית בתוך מערכת היררכית נוקשה, שאין בה מקום לשאלות, שאין בה רכות, שאין בה נשמה, לעומת אמנות הכתיבה המאפשרת פריצת גבולות. ובאמת, במשך תקופה מסוימת הייתי ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בבקרים חושבת, ובלילות נותנת דרור לרגש בכתיבה פואטית. זה היה בוידעם פנימי שלא הארתי אותו כלל. איש לא ידע שאני כותבת".
באזרחות החליטה אבנר להתנדב ב"ער"ן", שם התוועדה לראשונה לעולם מתמודדי הנפש, שנדונים בחברה לחיים של בדידות והדרה, ומשוועים להכרה ולמילה חמה. בין היתר למדה בבית המדרש ללימודי יהדות, הנחיית קבוצות, סדנאות לכתיבה ועריכה.
אני חושבת על שם הספר, "דרוש נס". בקובץ הסיפורים אין סיפור בשם הזה.
"שם הספר אינו מקרי כלל. התקופה הכאוטית, הקשה והמצמצת שבה אנו חיים היום, במיוחד אחרי משבר הקורונה והמגבלות הדורסניות שהגיעו בעקבותיה, ובהמשך ישיר לכך, האירועים שאנו חווים היום – כל אלו דורשים נס. במקום הקשה והרמוס הזה נדרשת התערבות מגבוה. צו השעה מחייב חיבור לרוח האדם, לנפש ולנשמה. הספר נקרא בהתחלה 'הסיפור השלושה עשר' וחשבתי שבכל הסיפורים יש את הצורך בנס אז זו תמה שעוברת כחוט השני בכולם".
"דרוש נס" הוא כאמור מקבץ סיפורים בהן נעות דמויות, אותן מסבכת אבנר בתסבוכות נוראיות. בחור צעיר על הספקטרום האוטיסטי שנוסע לאיסלנד כדי להימלט מאימו החולה, שמצפה ממנו לתרומת כליה; מוזיקאי דור שני לשואה שנוסע לחפש את מזלו בווינה – עיר מוטרפת רוחות דמוניות מהעבר; משפחה שמתמודדת עם ילד עם הפרעת קשב; בחורה צעירה שבוחרת לצלם את חייה במקום לחיותם; צעיר פלסטיני שעובר יום־יום במחסום ברקן ובמחסום התודעה של הישראלים הסובבים אותו; ואישה שמצטרפת כנוסעת סמויה לסוף-שבוע בלונדון עם המאהב שלה ואשתו.
הגיבורים של אבנר לא מפסיקים לזוז, לנסוע, הם חסרי שקט, תוססים בתוך עצמם ומתחככים בסביבתם. המאבק שלהם פנימי וקבוע, וכולם כמהים לנס שיבוא ויציל אותם.
לא חסכת מהגיבורים שלך קשיים.
"נכון. מסכנים. אני חושבת שיש לי תפיסת עולם דטרמיניסטית. יש מקרים של אנשים שמתמודדים עם קלפים מאוד לא פשוטים שחולקו להם, אבל הפן האופטימי, קרן האור, היא שיש מקרים בהם במצבי קיצון אתה צריך להרפות ולומר 'זה גדול ממני ובמקום הזה אני מוכן לקבל התערבות של מעל הטבע. אני מוכן לשחרר ושמישהו גדול ממני יתערב ויציל אותי'."
מה זה דורש?
"בשביל להגיע למקום הזה אתה צריך לתאר את הקשיים במלוא עוזם. זה המקום בו אדם צריך לרדת על ברכיו ולומר זה אני הקטן, כי אני לא מאמינה בגישה הפוסט מודרניסטית שהאני במרכז ויכול הכל. אדם לפעמים חסר אונים וכדי שיאמר זאת צריך להפיל על הגיבור הרבה קשיים. אלה לא קשיים שכל אחד יכול להתמודד איתם אבל כל אחד מהגיבורים שלי מבוסס על דמויות ששמעתי עליהן, ששמעתי אותן שהכרתי אותן. הם לא תלושים מהחיים. אבל זה נכון שהכנסתי את הגיבורים שלי לפלונטרים לא פשוטים".
יש הבדל בין "דרוש נס" לספרייך הקודמים?
"אני חושבת שהוא הכי חשוף. הוא לא הכי בוטה ולא הכי בועט אבל אולי הוא כן הכי קשה ומאתגר לקריאה כי הוא מעלה פחדים קשים במיוחד. אבל בעיני זה גם מה שמעניין בתרבות ובאמנות. אם את מתארת ורואה רק את התפוחים היפים בערימת התפוחים בשוק ולא חופרת לראות את הרקובים, זה גם פחות נאמן למציאות וגם פחות מעניין בעיני. אני מניחה שאני בעצמי עוברת תהליך כשאני כותבת עליהם והרעיון הוא גם להעביר את הקורא מהלך נפשי שבסופו, אולי הקריאה היא לגלות חמלה או לראות ולתת הכרה לכל הפנים האנושיות שיש, גם למי שדומים לנו וגם למי שפחות דומים לנו. הספרות מאפשרת לנו לחשוף אותם ולנסות לעורר את הקורא לאמפתיה ולהבנה שבמקרה הוא יושב וקורא את זה. באותה מידה הוא יכול היה להיות כל אחת מהדמויות האלה".